הגיע הזמן להכניס לפרופורציה את עיתונאי הספורט ושליחי התקשורת למונדיאל בקטאר, שגילו לתדהמתם – וגם דיווחו על כך בפירוט פלסטי – עד כמה תהומית השנאה כלפיהם רק משום שהם עיתונאים ישראלים. מאחר שמדובר בעיקר בכתבי ספורט, או במי שאינם בהכרח אנשי שטח ביום-יום ורק צ'ופרו נקודתית בנסיעה לטורניר הכדורגל במפרץ, אני מרשה לעצמי לספר להם על מקום אחר שבו יש מי שסובלים משנאה יוקדת רק משום שהם, ובכן... עיתונאים וישראלים.
אני מזמין את השליחים בקטאר לצאת לרחובות הארץ בימי השגרה המבורכים. זה יכול להיות בתל אביב, באום אל פחם, במזרח ירושלים, בבית שמש, באשקלון או ליד מאחז בשומרון. ברגע שזיהו שאתה אוחז מיקרופון או מצלמה המזהים אותך, אין לדעת כיצד יסתיים יום העבודה שלך. ראיתי עיתונאים שהוכו, אבנים שיודו עליהם, חיתולים משומשים שנזרקו וגם ליווי משטרתי לרכב המפונצ'ר שהמתין לחזור איתך הביתה.
לא צריך להרחיק לשם כך לנסיכות מוסלמית. נסו, למשל, להגיע ליישוב או עיר הנחשבים מעוזי ימין ולסקר משם אירוע פוליטי או ביטחוני. למעט הנציג התורן של ערוץ המורשת היהודית 14, הרוב המוחלט של הצלמים והכתבים זוכים מיד למקהלה מרושעת של קללות, יריקות, איומים וכל מה שמגיע למי שההמון מגדיר "בוגדים". לא יעזור לנסות להיכנס לדין ודברים ולא תעזור חשיפת צלקת מלבנון. הם מתעבים אותך רק משום שאתה עיתונאי, נציג התקשורת השנואה, האנטי-ציונית, השמאלנית והבוגדנית שלבטח ממומנת על ידי ממשלה אירופית.
גם ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים מתקשים העיתונאים להעביר דיווח מקצועי מהשטח, כי עד מהרה הופך הניסיון שלהם לשדר לסרט אימה. איומים באלימות ויידוי אבנים של פלסטינים מצד אחד, גז מדמיע ואלימות דה-פקטו מלובשי המדים. שני הצדדים רואים בנו נציגי ישות דמונית המחרחרת ריב ומדון עבור בצע כסף.
כתב ספורט חמוש בדף סטטיסטיקות ובלייזר בצבעים רכים שרוצה להרגיש שנאה אמיתית מוזמן להיפרד מהלוקסוס הקטארי ולנסות לסקר את האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל. רצח של עיתונאי - פעם תרחיש שנחשב מופרך - כבר קרה כאן בספטמבר האחרון כשאלמונים ירו למוות בנידאל אגבריה באום אל פחם. חברו הטוב, כתב ynet חסן שעלאן, חווה ירי על ביתו ועל חדר הילדים שלו, מטען תופת, איומים ותחושת חוסר אונים.
(צילום: ירון ברנר)
שעלאן, אגב, גם חטף מכות משוטרים ולא פעם אחת. השנאה לתקשורת בישראל כמובן אינה מנותקת מהקשר. היא בחלקה הגדול תוצאה של מסע הכפשה ארסי של פוליטיקאים ושליחיהם, וזה משפיע גם על גורמי אכיפת החוק. אף שמדובר במדינה ריבונית המגדירה עצמה דמוקרטית, בשנים האחרונות העיתונאים בישראל נפגעים בעיקר מידה הקשה של המשטרה. לכחולי המדים לא אכפת שאתה מצלם הפגנה ולא משתתף בה. הפרשים המאיימים ופרסות הסוסים ירמסו אותך ללא כל חשש מביקורת ציבורית. הצלם יחטוף אגרוף, המצלמה תישבר וזרנוק המים ימרח אותך על המדרכה. גם אם תותקף על ידי אזרחים, סיכוי סביר שהשוטר במקום בדיוק יסתכל לצד השני.
אסף קמרהתיאור לעיל אינו נדיר ולא דמיוני. באופן אישי עברתי בתקופה האחרונה שורת תקיפות שבמדינה מתוקנת היו צריכות להסתיים במעצרים. הצלם ירון שרון ואני ספגנו מכות נמרצות, גז פלפל בעיניים ושבירת ציוד הצילום במהלך סיקור הלינץ' המזוויע שביצעו תומכי ימין במוסא סעיד בבת ים במהלך שומר החומות (המשטרה לא עשתה דבר כדי להגן עלינו). ספגנו אלימות קשה ופגיעה בציוד כשתיעדנו תפילה שגרתית בימי הקורונה בבני ברק. חטפנו זרנוקי מים ונדחפנו על ידי סוסים בסיקור הפגנות השמאל בבלפור. יריקות וקללות בכל זירת פיגוע כבר הפסקנו לספור, כולל חטיפת מיקרופון מהיד שלי באמצע שידור חי. הגעה לאתר נפילת רקטה מעזה הסתיימה בציוד שבור.
לכן אני מקנא בכתבי הספורט העדינים וחסרי המודעות לגבי מה שקורה לעמיתיהם למקצוע במולדתם. תנו לי לשדר מקניון מפואר וממוזג יתר על המידה בדוחא. תנו לי לצלם אוהדים לא שיכורים תחת השגחה של משטרה אקטיבית היודעת את תפקידה. תנו לי לראיין אנשים ללא כיסוי מיקרופון עם סמל הערוץ, לשקר למרואיינים ולהחליף זהות לאומית. הלוואי שהבעיה שלי הייתה מרואיין שנוטש את העמדה תוך זריקת "פרי פלסטיין". זכיתם לסקר את המונדיאל? עמדו זקוף ועשו את העבודה שלכם.
- אסף קמר הוא עיתונאי ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
