מה תהיה מורשתו של בנימין נתניהו? האם יהיו אלה הסכמי אברהם או החיסונים? או שמא יזכרו לו את שחרורם של יותר מ-1,000 מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד, ותשלום דמי החסות לחמאס בעזה? קשה לנחש. אך ייתכן שעל כל אלו תאפיל תרומתו של נתניהו בחודשים האחרונים להפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית.
אין הכוונה לחשש שישראל תאבד את הרוב היהודי, או שתהיה בה אוכלוסייה לא-יהודית גדולה במיוחד. הקושי נוצר כאשר קיים בתוך המדינה ציבור משמעותי, בעל אידיאולוגיה משלו, שאיננו משלים עם צביונה של המדינה ועם קווי היסוד שלה. ציבור כזה, אם הוא צובר עוצמה ומהווה מרכיב משמעותי בכלל האוכלוסייה, עלול להיאבק נגד הבסיס שעליו מושתתת המדינה ונגד עקרונות היסוד שבבסיסה. חברים בתוכו עלולים לפעול באמצעים אלימים, אך הם יכולים גם לנסות להשיג את מטרתם במסלול הפוליטי.
הצעד הראשון לכיוון מדינה דו-לאומית נעשה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שר הביטחון משה דיין החליט על מחיקת הגבולות בין ישראל שבגבולות הקו הירוק לבין השטחים. כך, הערבים הישראלים פגשו לפתע את קרוביהם בגדה המערבית וברצועת עזה, לאחר נתק של קרוב ל-20 שנה. היה זה צעד משמעותי לגיבוש העם הפלסטיני, שהביא לזרימה משמעותית של אוכלוסייה פלסטינית לתחומי מדינת ישראל – ובין השאר תרם לתופעת הפוליגמיה שאנו עדים לה בעיקר בקרב הבדואים בנגב.
ניתן רק לדמיין כיצד תיראה המדינה שהיהודים יבקשו לשמר את מורשתה הציונית ואילו הפלסטינים יבקשו להפכה למדינת כל אזרחיה, ובשלב הבא אולי למדינת פלשתין
השלב הבא הגיע עם ההתנחלות בשטחים, שהתפתחה בצעדי עוז עם עלייתו של גוש אמונים לאחר מלחמת יום הכיפורים. התנחלות זו, הנמשכת עד יום, הושתתה על ההנחה שניתן יהיה לספח את השטחים ללא תושביהם, או לפחות מבלי להעניק להם אזרחות. זו אשליה: מה שניתן היה לעשות לפני 70 או 100 שנה איננו אפשרי היום, וההתיישבות בשטחים, בוודאי מחוץ לגושים ובלב האוכלוסייה הפלסטינית, מהווה תמריץ משמעותי ליצירת מדינה דו-לאומית.
וכך נוצרה תנועת מלקחיים להקמת מדינה דו-לאומית: תהליך התנחלות המזרים ישראלים ליהודה ושומרון, ובמקביל זרימת אוכלוסייה פלסטינית לתוך הקו הירוק, הנעשית בדרכים שונות ומגוונות. בתחילת שנות ה-2000 ננקטו צעדים שפעלו לריסון תהליכים אלה: הניתוק מרצועת עזה, והוראת השעה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, שצמצמה בצורה דרסטית את "זכות השיבה" הפלסטינית לתחומי מדינת ישראל באמצעות נישואים.
הימין, הן באופוזיציה והן בתוך הממשלה, ממשיך לדגול בהתנחלות ישראלית בשטחים באזורים שבהם התיישבות פלסטינית צפופה. פרשת המאחז אביתר ממחישה זאת. הימין גם ממשיך לדגול אידיאולוגית במניעת זכות השיבה הפלסטינית לתוך מדינת ישראל – אבל עמדה זו ספגה לאחרונה מכה אנושה, לאחר שנתניהו הציב מולה אידיאולוגיית-על, "השלטון מעל לכל". אידיאולוגיה זו גרמה לו תחילה להכשיר קואליציה עם מפלגתו של מנסור עבאס, מהלך שלמרבה האירוניה פעל כבומרנג ואפשר את הקמת הממשלה בראשות נפתלי בנט.
המהלך השני, שנועד לערער את ממשלת בנט, השתקף בהכשלת התיקון לחוק האזרחות. היה זה ניצחון פירוס: הממשלה לא תיפול, אבל נפתח השער לכניסה מסיבית של פלסטינים לתחומי ישראל.
דניאל פרידמןצילום: טל שחרבמקביל, העוינות הבלתי מרוסנת של נתניהו לממשלה חיזקה את מעמד המפלגות הערביות כלשון מאזניים בכנסת. ההיסטוריה של המפלגות החרדיות לימדה היטב מהי עוצמתה של לשון מאזניים, וניתן להניח שהמפלגות הערביות יפעילו את כוחן, בין השאר, לחיזוק זכות השיבה הפלסטינית לישראל.
ניתן רק לדמיין כיצד תיראה המדינה שהיהודים יבקשו לשמר את מורשתה הציונית ואילו הפלסטינים יבקשו להפכה למדינת כל אזרחיה, ובשלב הבא אולי למדינת פלשתין. זוהי תרומתו האדירה של נתניהו, וזו עלולה להיזכר כמורשתו המרכזית.
- פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
