שופט העליון נעם סולברג פסל את עצמו מלדון בערעור בסוגיית הסרט "ג'נין, ג'נין", בשל מאמר שכתב לפני 17 שנה ובו הביע דעתו שלפיה ניתן להעמיד את יוצרי הסרט לדין פלילי בגין הוצאת דיבה על חיילי צה"ל. ההחלטה התקבלה בעקבות בקשת עורכי דינו של היוצר מוחמד בכרי. סולברג הדגיש כי הוא לא חושש ממשוא פנים שלו בתיק, אולם החליט לא לשפוט בו "מטעמי ניקיון הדעת".
בינואר קבע בית המשפט המחוזי בלוד פסיקה תקדימית בתביעת דיבה שהגיש סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י נגד בכרי: השופטת הלית סילש אסרה את הקרנתו בארץ והורתה על החרמתם של כל העותקים בישראל. בנוסף היא חייבה את בכרי לשלם למגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקל והוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.
על כך ערער בכרי לעליון, וסולברג אמור היה לדון בכך. עורכי הדין של היוצר, בהם אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, טענו שעליו לפסול עצמו מהתיק ברקע מאמר שכתב ב-2004, ובו התייחס גם ל"ג'נין, ג'נין". לדבריהם, "ישנו חשש כי גישה שלילית נגד הסרט ויוצרו כפי שהפגין לטענתם במאמר ישפיע עליו בבחינה ניטראלית ועניינית".
במאמר ב-2004 כתב השופט סולברג כי יש עניין לציבור על פי לשון החוק להעמיד את יוצר הסרט לדין פלילי בגין הוצאת דיבה של חיילי צה"ל: "הדעת נותנת אפוא, על פי לשון החוק, תכלית החקיקה ועמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו לדיון נוסף, כי יש ויש 'עניין לציבור' בהגשת כתב אישום בגין הוצאת לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין".
(צילום: שמוליק דודפור)
בתגובה לדרישת עורכי הדין של בכרי אמר היום השופט סולברג: "אמת נכון הדבר, כטענת המערער (בכרי), נדרשתי במאמר, אמנם בקצרה, גם לסרט 'ג'נין ג'נין'. ביקשתי שם לחלוק על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר נמנע מלעשות שימוש בסמכותו לחוק איסור לשון הרע, ולא ראה לנכון להגיש כתב אישום בגין לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין במבצע חומת מגן.
"לא נקטתי עמדה כלשהי לגבי תוכן הסרט, משום שלא ראיתיו. ציינתי כי רבים מנימוקי היועמ"ש בבקשתו לדיון נוסף בבג"ץ, בשאלה אם להתיר את הקרנת הסרט בציבור, מלמדים במובהק על 'עניין לציבור' בנקיטת הליך פלילי מחמת לשון הרע על ציבור; ובעוד שלגבי הדיון הנוסף, נמצא היועץ המשפטי בעמדת מבקש, הרי שעל פי חוק איסור לשון הרע, עמדתו עדיפה, כוחו רב עִמו – ליזום הליך פלילי נגד מפיצי הסרט.
"המערער (בכרי) ציטט בבקשתו לפסילתי מלדון בערעורו קטעים מן המאמר, הוסיף דברי פרשנות משלו, מקצתם על דרך ההפרזה, הביע חשש למשוא פנים כלפיו, וציין כי צדק לא צריך רק להיעשות, אלא גם להֵראות".
לדבריו, ההתייחסות לסרט במאמר הובאה כ"דוגמה בלבד, אתנחתא, בלעדי התייחסות קונקרטית, אישית ופרטנית, למערער ולסרטו. נושא הערעור (האזרחי שבו אמור היה לדון, ג"מ) שונה לחלוטין – מבחינה עובדתית ומשפטית – ומתמקד בשאלת קיומה של עילת תביעה אישית ובשאלת ההתיישנות; זאת, להבדיל משאלת העניין לציבור שבהגשת כתב אישום בפלילים בשל לשון הרע על ציבור.
"ניתן להבין ללבו של המערער, חשש סובייקטיבי שמקנן בו; מאידך גיסא, ניתן בהחלט להשתכנע מעמדתו של התובע השאלות הטעונות הכרעה בערעור אינן נוגעות כלל וכלל למה שנדון במאמר, ולא קמה עילת פסלות. חשש ממשי למשוא פנים – אין כאן. אף על פי כן, מטעמי ניקיון הדעת, החלטתי להימנע מלדון בערעור זה".
