ביום רביעי השבוע היה אמור לבקר השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, בפיקוד המרכז של צה"ל. הביקור, אפעס, לא התקיים. זה היה צפוי למדי. ביום ראשון העז לעשות בר-לב דבר ששרים בממשלה כמעט אף פעם לא עושים: הוא התנגש ישירות ופומבית ברמטכ"ל אביב כוכבי ובעצם במדיניות צה"ל בכלל. והוא עשה זאת באחד הנושאים הרגישים, ואולי הקריטיים ביותר: כיצד מגיב צה"ל להפרות חוק אלימות של קבוצות מתנחלים קיצוניות בשטחים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הכרוניקה החדשותית עסקה השבוע בהתרגשות, בנשימה עצורה, בפרשיית השימוש בפגסוס במשטרת ישראל. זהו אכן סיפור יוצא דופן, סקסי, וזה נכון לעולם כולו: כל דבר ש־NSO נוגעת בו, מטייוואן ועד למקסיקו, מהבחירות בהודו ועד לתיק נתניהו, עושה כותרות. כמו מידאס, מגע הזהב שלה התהפך, הורעל וכעת מרעיל. ומה שיפה בעניין הזה הוא שכולנו חשים אליו חיבור: הרי הסמארטפונים נמצאים בידיים שלנו כל הזמן, מהבוקר ולעיתים עד העפעוף האחרון לפני השינה. המחשבה שמישהו מחדיר להם תוכנה ששואבת את תמונותינו, התכתבויותינו, חיינו למעשה – היא טורדנית וגלובלית בעת ובעונה אחת.
כמה רחוק הסיפור המושך הזה מהמציאות ביהודה ושומרון. היא יומיומית יותר, אפורה ומחשיכה. איכרים שלא יכולים למסוק את זיתיהם ועצי הפרי שלהם נעקרים. חיילים שנראים מכוונים נשק, וצמוד לכתפם צעיר יהודי, רעול פנים, עם נשק משלו. פעילי שמאל שמוכים קשות, ומכוניתם נשרפת, בידי עוד התארגנות של רעולי פנים יהודים. ראש הממשלה בנט אמר לנחום ברנע שמדובר ב"פלנגות". זו לא הייתה פליטת פה. מעניין אם בנט חשב על ההקשר ההיסטורי: הפלנגות הנוצריות בלבנון היו בנות הברית של ישראל במלחמת לבנון; משענת קנה רצוץ. הן אלה שנכנסו למחנות סברה ושתילה וביצעו טבח המוני בפלסטינים.
נפגשתי עם בר-לב בבוקר רביעי, בלשכתו במזרח ירושלים. ערימות מלוכלכות של שרידי השלג היו עוד פזורות במגרש החניה. אמרתי לו שבדרך לשם, בשער הגיא, חשבתי עליו כאדם הנצור בלשכה, מסביבו ייהום הסער. הוא קם בבוקר וזו פרשת הניצב ג'מאל חכרוש, המדלג מעל גופה, עניין שהמשטרה טייחה. בבוקר אחר מפרסם "כלכליסט" את פרשיית פגסוס במשטרת ישראל. בבוקר שלישי מתחילים לצאת חומרים מוועדת החקירה בשב"ס על בריחת האסירים הביטחוניים. אחר הצהריים מתפרסמים נתונים של המכון לדמוקרטיה על קריסת האמון במשטרה בקרב הציבור – נתונים המופיעים בטור זה.
כשאני מונה בפניו את הרשימה הזו, מחייך בר-לב חיוך קטן ומריר. אני שואל אותו אם הוא הבין לאן הוא נכנס. לא הבנתי, הוא משיב. "לא חשבתי בכלל שאני אהיה בתפקיד הזה. הייתי כבר שנה פנסיונר. אני לדעתי אחד הבודדים שהודח פעמיים מהכנסת". למה הודח, אני שואל אותו, לא נבחרת. קורה לפוליטיקאי. "בסדר. אזרחי ישראל הדיחו אותי. לא משנה", הוא עונה. התשובה הזו, האנטי־יחצ"נית, מגלמת את בר־לב: הוא פוליטיקאי לא מתוחכם באורח מובהק, עקשני. שרים עמיתים גוזרים דין חריף יותר: "הוא בעצם לוקח אחריות על מחדלים של ממשלות קודמות! זה סתם להיות גולם", אומר אחד מחבריו. בר-לב מודה שהיו אליו פניות של שרים שביקשו שייחס את פרשת NSO לממשלת נתניהו. "הם אמרו לי מה קרה לך? תרד על השר הקודם ועל המשטרה הקודמת ועל השר שלפניו. אבל לא היו לי עדויות לזה. לכן גם לא הסכמתי להשתלח באלה שהיו לפניי".
ההתנגשות שלו עם הרמטכ"ל, שפורסמה השבוע בידי ברק רביד ב"וואלה", הייתה חשובה בהרבה מהחשבונות הפוליטיים. מה שנחשף בה הוא חמור יותר – ותסלח לי פרטיותו הקדושה של הסמארטפון שלי – מאשר פגסוס. התברר שבעצם אף אחד במדינת ישראל לא לוקח ממש אחריות על המערב הפרוע שמתרחש בגבעות בדרום הר חברון, באזור בורין סמוך לשכם, או לא רחוק מיריחו.
הרקע לעימות הוא שהמשטרה רותחת על צה"ל שאיננו מקצה לה יותר חיילי סדיר ככוח שיטור (נניח במג"ב) עבור איו"ש, אך מצפה ממנה להיאבק באלימות גוברת של קבוצות יהודיות אלימות ומסיתות. בר־לב אמר לקבינט שהריבון בשטחים הוא צה"ל, שלחיילי צה"ל יש סמכות לעכב ולעצור אזרחים ישראלים לפחות עד הגעת שוטר. בשלב הזה אירע העימות עם הרמטכ"ל. "להפתעתי ולתדהמתי, הרמטכ"ל שהיה בזום התפרץ ואמר שזה לא נכון. אין לחייל ישראלי שום סמכות על אזרח ישראלי. הוא היה מאוד נחוש, כל הקצינים סביבו ותוך כמה דקות הוא התחיל להקריא כל מיני ציטוטים מוועדות עבר, שהיו נכונים – רק לא מתייחסים לשאלה הזו בכלל. מהר מאוד אמרתי לו, תשמע, אני לא מתווכח איתך. אתה פשוט טועה, אבל אני לא מתווכח איתך".
בר-לב עדיין זועם. "בהערכת המצב הלאומית של 2022 בכל הסקירות שנתן צה"ל לא הופיעה מילה אחת על כל הנושא של אלימות ישראלים קיצוניים ביהודה ושומרון, וזה יכול להיות מתנחלים או מי שבא מתחומי הקו הירוק". הוא הוציא מכתב ביום רביעי לכל חברי הקבינט עם המובאות החוקיות, כולל ציטוט של היועץ המשפטי של צה"ל באזור איו"ש שמציג ניתוח דומה. בצה"ל עומדים על כך ש"בר-לב פשוט טועה. מחוז ש"י הוקם אחרי הטבח במערכת המכפלה בדיוק כדי שהמשטרה תפעיל את סמכותה על ישראלים. זו החלטת הממשלה אחרי ועדת שמגר. צה"ל לא עוצר פעילי שמאל או ימין בשטחים או בכלל".
זו הייתה ממש התכתשות, אני אומר לבר-לב. "זה דבר חמור ביותר. אחד, דבר חמור ביותר, שרמטכ"ל אומר דבר כזה בקבינט. ועוד יותר חמור – תשמע, אני ממש בורר את המילים שלי – שהוא לא מכיר באחריותו".
יש הידרדרות בשטחים, לדעתך?
"זה כמו כל דבר. ברגע שאתה לא מטפל בו בהתחלה, לא משנה אם זו אלימות ברחוב הערבי או משהו אחר, זה לא נעצר. צה"ל במשך שנים לא התמודד עם זה. הרמטכ"ל אמר בקבינט מה שאמר, אז מה אני מתפלא אחרי זה שהחייל בקצה עומד ולא עושה כלום?"
יש גישה שבשטחי יהודה ושומרון, אכיפת חוק על אזרחים ישראלים נעשית בידי המשטרה.
"יפה. אז הגישה הזאת היא לא נכונה. נכון, זאת הגישה, אבל היא לא נכונה והיא לא על פי חוק והחוק קובע משהו בדיוק הפוך. אז זה מאוד קל את תפוח האדמה הלוהט הזה לגלגל למשטרה".
מחוז ש"י של המשטרה, אומר בר־לב, הוקם כדי לטפל בפשיעה פלילית. "לא בשביל לאסוף מודיעין על התארגנויות של תאי טרור, אם לא ארגוני טרור, שפועלים במשותף גם נגד פלסטינים וגם נגד מפגינים ישראלים".
בעיניך פעולות הישראלים האלה נגד הפלסטינים ופעילי השמאל - זה מגיע עד כדי כך שהם ארגוני טרור ממש?
"חד-משמעית. חד-משמעית. תראה, מהרגע שראיתי את הווידיאו האחרון, שרואים שם קבוצה שבאה בצורה מאורגנת ותוקפת את המפגינים הישראלים ושורפת להם את הרכב, באותו שבוע היה אירוע שבו מתנחלים ניקבו צמיגים של רכב מג"ב ואחרי זה מתנחל השפריץ גז מדמיע לעיניים של שוטר מג"ב. על זה איכשהו אתה יכול להגיד זה אירוע ספורדי. אבל ברגע שיש לך אירוע שאתה רואה התארגנות מראש, שהם באים ביישור קו ומתקיפים, זה סיפור אחר".
בר-לב צייץ בזמנו בטוויטר על פגישתו עם תת-שר החוץ האמריקאית ויקטוריה נולנד, וכתב שהם עסקו באלימות מתנחלים. הוא זכה לגינויים משרי הימין בממשלה שהאשימו אותו באימוץ הנרטיב הפלסטיני ובהתעלמות מעלייה מסיבית באירועי אלימות קשים מצד פלסטינים. הוא אומר שמאז הציוץ ההוא "יש לי אבטחה 24/7. לא כי ארגוני פשע ערביים מאיימים עליי". אני אומר לו שהוא מזוהה בידי הימין כמי שמנסה מדיניות פיוס מול אלימות ערבית בערים מעורבות, ואלימות פלסטינים ביהודה ושומרון. "שמע, מי שרוצה לתקוע את הראש בחול יכול לעשות את זה. אני לא אתקע את הראש שלי בחול ובפני מי שצריך אשים מראה שיראו את המציאות".
הנה עוד מציאות: מול אתגרים מתעצמים, זקוקה המשטרה בישראל לתוספת כוח, לתקנים, לאיכויות. יש על כך הסכמה נרחבת בממשלה. רוב זמנו של השר לביטחון הפנים ממוקד כעת במאבק בפשיעה בציבור הערבי, "כי הפשיעה הזו הגיעה לממדים כאלה שהיא הולכת ומשתלטת על כל הארץ", אומר בר-לב.
אך המחדלים גונבים את תשומת הלב. בר-לב מיהר לגבות את המשטרה (גם בציוצים בטוויטר, כלי שאף פוליטיקאי לבד מדונלד טראמפ לא הרוויח ממנו שום דבר) בפרשת פגסוס, ואט־אט הולכים ומתאמתים פרטים מתוך הפרסום המקורי והשערורייתי ב"כלכליסט" על מה שנעשה ביחידה הטכנולוגית במשטרה. בפעם הראשונה הוא מאשר כי נעשה שימוש שלא כדין בתוכנות הפורצות לסמארטפונים. "מה שהתברר, שהיו אפליקציות שאין אישור להשתמש בהן – והן היו פתוחות. זאת אומרת, חוקר אחד, שניים, עשרה, היו יכולים להיכנס לאפליקציות האלה שהיו פתוחות, ואסור היה להשתמש בהן, ולראות איזה חומר יש (על חשוד, נ"א)".
"אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל שבוע לפני שהסיפור של פגסוס התפוצץ, היה סקר של אמון הציבור במשטרה. אם לא הייתה במקום האחרון, אז במקום לפני האחרון. לכן, אני לא מתפלא. שוב, חובת ההוכחה היא עלינו"
בר-לב אומר כי במערכת של פגסוס היו אמורות להיות מנוטרלות (או בלשונו "מנוונות") חלק מהיכולות, כך שחוקרי המשטרה לא יוכלו לעשות בהן שימוש. ספציפית, מדובר על היכולת לבצע חיפוש בהתכתבויות, תמונות וכל חומר אחר שנצבר על הטלפון לפני שניתן צו בית המשפט. צו בית המשפט יכול לאשר האזנה רק מעתה והלאה – אבל מתברר שהחוקרים יצאו, או היו יכולים לצאת, ל"מסעות דיג" בעברם של החשודים. הוא עדיין מתעקש שהפרסום ב"כלכליסט" ולפיו נפרצו סמארטפונים לפני צו כלשהו "הם לפי הבדיקה שהייתה לא נכונים", ועומד על כך ש"לא הייתה שום פריצה לטלפון של מפגין כזה או אחר". הוא עדיין מדבר על כך שאיננו מקבל את "ההשתלחות הבלתי מתקבלת על הדעת במשטרה הנוכחית".
אתה הבעת בהם תמיכה, נתת גיבוי, ואמרת שבדקת עוד לפני שהייתה בדיקה של היועץ המשפטי.
"נתתי שני ציוצים. ציוץ אחד לפני הצהריים, שהיו בו סימני שאלה. ציוץ שני אחרי הצהריים, אחרי ששמעתי גם מהמפכ"ל על כל שבעת המקרים שהוזכרו ב'כלכליסט' ועל כך שהם לא נכונים ולגבי זה התייחסתי".
ראינו את התגובות שלהם לפרסום. הם הקפידו לומר שהכל נעשה לפי הנהלים ולפי הדין. הם שלשום הודו שלא הכל נעשה לפי הנהלים ולפי הדין.
"השאלות שאתה שואל הן רלוונטיות והן נכונות. אין לי חילוקי דעות איתך. צריך לבדוק האם היה שימוש פעמיים-שלוש בצורה אקראית או שזה היה שימוש שיטתי ביכולות שאסור להשתמש בהן, ואם כן, מתי זה קרה ומי האחראי. וכל מי שזה קרה (אצלו, נ"א) צריך לעמוד לדין".
הם שלחו אנשים לאולפני הטלוויזיה. הם היו מאוד משכנעים. ואתה יודע מה? אף אחד לא מאמין למשטרה יותר. לא בימין, ולא בשמאל. ממש אחדות דעים נדירה שהמשטרה משקרת, מחשידים אותה בבדיית ראיות, בזיוף.
"אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל שבוע לפני שהסיפור הזה התפוצץ, היה סקר של אמון הציבור במשטרה. אם לא הייתה במקום האחרון, אז במקום לפני האחרון. לכן, אני לא מתפלא. אין גם מה לכעוס על עמדת הציבור. נדמה לי שבקושי 30 אחוז מהנשאלים, אולי אפילו פחות, האמינו למשטרה. שוב, חובת ההוכחה היא עלינו. אני מאמין ומקווה שגם הפעולה הזאת של ועדת החקירה (בעניין פגסוס, נ"א) תנקה את האורוות. אבל אני קופץ איתך למשהו דומה. הסיפור עם ג'מאל חכרוש, זה אירוע שהיה לפני שנה וחצי – ולא ייתכן שרק בעקבות גילוי של עיתונאי (ג'וש בריינר מ'הארץ') הדברים האלה יצופו כלפי מעלה". הוא אומר שהוא מתעקש להבין מי ידע במשטרה על האירוע הזה והסתיר אותו. על אף שלא 'חסרות צרות'".
בצוות הפיקוד הבכיר של המשטרה ידעו על הקלטת הזאת.
"השאלה עד לאן ידעו ואיפה זה נעצר. מה אני הייתי מצפה? שאם זה קורה, בזמן אמת ייבחן מבחינה ערכית ומוסרית האם הניצב פעל נכון או לא נכון. זה מה שאני מצפה. זה לא קרה. ברור שהרבה אנשים ידעו את זה. כל אחד כנראה העביר את זה כלפי מעלה. השאלה איפה זה נעצר".
אם זה נעצר במפכ"ל?
"אם זה נעצר במפכ"ל, אז זה חמור מאוד".
שאלת את המפכ"ל, 'אתה ידעת מהדבר הזה?'
"אני מאוד זהיר בדברים האלה. המפכ"ל מינה ועדת בדיקה. אני בכוונה לא שאלתי את המפכ"ל את השאלה הזאת, אוקיי? אני רוצה לשמוע את ועדת הבדיקה. זה מה שקרה גם עם הסיפור של NSO וכן הלאה, היה מיד עליהום היסטרי על המשטרה, והמפכ"ל אומר לי בדקנו שבעה דברים והתברר כי האמירה שהיה שימוש בלתי ראוי היא לא נכונה. אני לא באותו רגע לוקח אותו למכונת אמת".
אולי אנחנו די קרובים לרגע שיהיה עוד רגע אחד כזה של איזה ניצב שקופץ מעל גופה, ואנשים יגידו בואו נתחיל לחשוב בצורה רצינית על לפרק את המשטרה לגמרי ולהרכיב מחדש בצורה מסודרת.
"א', יש אנשים שחושבים כך כבר היום. בהחלט. ב', מחשבות אוטופיות זה בעיקר בא ממי שלא נושא באחריות. זה בלתי אפשרי. אני נושא באחריות וזה התפקיד שלי והאתגר. היום, אחרי שמונה חודשים בתפקיד, אני שמח שאני הוא זה שמתמודד לטוב ולרע עם הדברים האלה ויש המון עם מה להתמודד, המון".
שאלתי אותו מה הוא אומר לישראלים, מקצוות של ימין ושמאל, שחשים לאור הפרשיות האחרונות, פגסוס, תיקי נתניהו, ניצב ג'מאל חכרוש ורבות אחרות, שהמשטרה היא איום על הדמוקרטיה הישראלית. "אין לי מה לומר להם", הוא השיב. "גם מה שאני אגיד לא ישנה את דעתם. צריך לעשות שינוי ולהוכיח את זה לאזרחי מדינת ישראל. גם בתחומים של טוהר המידות וגם בתחומים של תחושת הביטחון".
פרשת NSO מכניסה את ישראל למדמנה דיפלומטית. סיפור אחד בהודו ממחיש את עומק השבר עם בעלי בריתנו
ביום רביעי פירסם משרד החוץ של פינלנד הודעה לקונית עם כותרת דרמטית: "משרד החוץ הפיני חשף מקרה של חשד לריגול". הפינים סיפרו כי דיפלומטים שלהם היו מטרה למעקב טכנולוגי באמצעות תוכנת פגסוס של NSO. התוקפים הצליחו לשאוב מידע מטלפונים חכמים, וההתקפה בוצעה מבלי שהמואזנים לחצו על לינק כלשהו; זו יכולת שנמצאת בידי NSO, לפי פרסומים שונים בשנתיים האחרונות. הפינים ציינו כי הריגול נפסק, וכי הבדיקה הייתה תוצר של פניית הדיפלומטים עצמם שחשדו בפריצה לסמארטפונים שלהם. ההודעה לא חשפה את הפרט החשוב ביותר: איפה בדיוק כל זה קרה. מי המדינה שהחלה לרגל אחרי אנשי משרד החוץ של פינלנד, שאיננה ידועה ביריביה האימתניים בזירה הבינלאומית. החשודים המיידיים הם הרוסים, כמובן - שכניהם, בני בריתם ואויביהם ההיסטוריים של פינלנד. האם NSO מכרה להם? ובעצם למי היא מכרה? רק בעלי התאגיד הזה יודעים, וכמובן משרד הביטחון שלנו.
הפרסום הפיני הוא רק עוד עורב שחור שמעיד על ההסלמה של פרשת פגסוס. מה שהחל כסיפור של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי שמנסים לגונן על מתנגדי משטר מפני שלטונות ברוטליים, הופך לסערה דיפלומטית סביב מדינת ישראל. לא במדינות מתפתחות, בשטחים אפורים, אלא בלב המערב. זו כבר לא קנזס, אומרת דורותי לכלבה טוטו כשהיא נוחתת בארץ עוץ. בירושלים מבינים שאנחנו כבר לא בגאנה, או במקסיקו. הפרסום השבוע ב"ניו יורק טיימס" (שעליו היה חתום עמיתי רונן ברגמן) המחיש שישראל לא רק התירה את מכירת פגסוס, אלא עשתה בה שימוש כנשק דיפלומטי בעידן נתניהו, סוחטת לכאורה בעבורו "תמורות מדיניות". יש פה דין וחשבון שרצוי שיגיש ראש ממשלת ישראל למעלה מעשור, בנימין נתניהו. הריכוזיות המדינית שלו, התנוונות הגורמים המקצועיים, גרמה לכך שהוא עשה כבשלו באישורי היצוא הביטחוניים. נדרשו עליהם שתי חתימות – של שר הביטחון ושר החוץ. ראש הממשלה נתניהו הבטיח תופינים לבעלי ברית; שר החוץ נתניהו (לפחות חלק מהזמן) הסכים בהתלהבות; וגם היה זמן, בל נשכח, שאל השניים היה יכול להצטרף בחתימתו שר הביטחון, אחד בנימין נתניהו.
הנשורת נרחבת. סיפור פגסוס דוחק את ישראל למדמנה דיפלומטית, אולי עם משמעויות היסטוריות. הדוגמה המהדהדת ביותר היא אחת המרוחקות ביותר: הודו. בסוף אוקטובר האחרון הורה ביהמ"ש העליון של הודו, לפי סמכות חוקתית, על הקמת ועדת חקירה עצמאית בפיקוח שופט עליון בדימוס. היא אמורה לבדוק חשדות לכך שממשלת הודו הלאומנית, בהובלת נרנדרה מודי, משתמשת בפגסוס נגד אזרחיה שלה, כולל האופוזיציה, שופטים, חברי מפלגת השלטון, עיתונאים ופעילי החברה האזרחית. הפסיקה של ביהמ"ש הייתה אחד הניצחונות החשובים ביותר של פעילי זכויות מול ממשלת מודי, שנמנעת מלאשר או להכחיש שהיא עושה שימוש בפגסוס.
במדינה מתחוללת סביב NSO סערה: הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם והרעיון שהממשלה עוקבת אחרי אזרחים ומתנגדיה מחריד את הפוליטיקה המקומית. פסיקת ביהמ"ש שהודיעה על ועדת החקירה נפתחה בציטוט מ־"1984" של ג'ורג' אורוול: "אם אתה רוצה לשמור משהו בסוד, עליך להסתיר אותו גם מעצמך". השבוע התגלגל לידיי תצהיר עב כרס שהוגש לוועדת החקירה – שיושבים בה מומחי טכנולוגיה בעיקר. הכותב הוא מומחה סייבר הודי מכובד בשם אנאנד ונקטנריאנן, שהצליח להוכיח – באמצעות תוכנה שפותחה במיוחד לצורך כך, וזמינה בינלאומית – ששני עורכים בכירים של אתר אינטרנט ועיתון חשוב בהודו היו קורבן לפריצה של פגסוס. ביקשתי ממומחה ישראלי להציץ בדוח של ונקטנריאנן; הוא אמר שהמחבר נראה אמין וכי הטענות הטכנולוגיות שלו נראות סבירות ומבוססות.
"גם ישראל וגם הודו הקימו דמוקרטיות בחלקים בעולם שחוו רק אוטוקרטיות ודיקטטורות צבאיות", אומר העיתונאי דטה שהיווה מטרה של פגסוס. "אתם צריכים לדון בשאלה האם יש לכם עדיין את העצמאות המוסרית שבן־גוריון דיבר עליה".
זה השלב להזכיר ש־NSO מקפידה לומר שכלי הפריצה שלה נמכר למדינות בלבד; בהנחה שלא מכרה לפקיסטן (אם כי אתם יודעים, הדולרים שלהם ירוקים בדיוק כמו כל האחרים, אז אין לדעת), המסקנה היא שהממשלה ההודית מרגלת אחרי עיתונאים. אתר חדשות חשוב בהודו, The Wire, פירסם רשימה נוספת של מטרות לפגסוס. אחד מהמוזכרים הוא חבר שלי, סייקאת דטה, עיתונאי ביטחון נחשב בהודו ואחד ממייסדיו של מכון מחקר חדש בניו־דלהי. אנחנו מכירים כבר כמעט 20 שנה. דטה ביקר בישראל, מציג את נקודות מבטה במאמריו הרהוטים, בקיא בהיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון. דיברנו אחרי שפורסם התחקיר של "הניו יורק טיימס", שהוכיח לדידו את החיבור המרשיע בין עסקיה של חברה פרטית ובין ממשלת ישראל, עד כדי שימוש פוליטי במכירת כלי טכנולוגי, התקפי, למען האינטרסים הממשלתיים.
הוא דיבר איתי כעיתונאי אבל גם כפטריוט הודי שחרד למדינתו, וגם כמי שמכיר את ישראל היטב. "בעוד מכירת פגסוס הניבה לישראל ניצחונות דיפלומטיים שנויים במחלוקת, היא עירערה זכויות וחירויות בסיסיות במדינות אחרות", אומר דטה. "בניגוד לרוב המדינות האחרות שקיבלו את פגסוס, הודו היא דמוקרטיה חוקתית שמקפידה על בחירות חופשיות והוגנות במשך יותר מ־75 שנים. החוקה שלה עיגנה זכויות יסוד כמו הזכות לחיים, דיבור, שוויון וחירות, שאף ממשלה לא יכולה לבטל באמצעות תיקונים". לשיטתו, "הדמוקרטיה פה כעת בסכנה בשל הכוח שהממשלה יכולה להפעיל באמצעות פגסוס נגד יריביה הפוליטיים והאידיאולוגיים, עיתונאים, מערכת המשפט ואפילו חברי המפלגה שנמצאת בשלטון".
המילים שלו צורבות. "גם ישראל וגם הודו נחלצו מזוועות הקולוניאליזם והניצול והקימו דמוקרטיות בחלקים בעולם שחוו רק אוטוקרטיות ודיקטטורות צבאיות... ישראל מייצאת היום נשק סייבר שיכול לאפשר לממשלה בהודו לבצע מעקבים ממוקדים על אזרחיה, לקחת מהם את זכויותיהם המובטחות חוקתית ולערער את הדמוקרטיה". מניו־דלהי הרחוקה הוא מצטט בפניי את בן־גוריון: "העצמאות מתחילה בלב, בלי עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית אין יסוד לעצמאות ממלכתית". אתם צריכים לדון, הוא אומר, "האם יש לכם עדיין את העצמאות המוסרית שבן־גוריון דיבר עליה".
