שלום לך. שמי ליטל. אזרחית במדינת ישראל. לא מייצגת איש. רק את עצמי. לא מפאת חוסר כבוד אני לא מזכירה את שמך - הוא פשוט לא הופיע בסרטון. אני יודעת שכיוונת לטוב. אתה מעיד על עצמך שאתה אבא לשלושה ואדם ישר ואני לא מפקפקת בכך, אך אם תרצה לשמוע את האמת, כשאמרת בחיוך מוקף בילדים מעזה שאתם רוצים "שלום, שלום, שלום", לחלק מאיתנו היה קשה לבלוע את המשפט הזה. הוא עדיין עושה לנו צרבת.
תקווה לשלום. המשפט הזה מתחיל לבצבץ לו מאז שסינוואר הוכרע ועוד קצת קודם לכן. לפתע ניתן לחזות בסרטונים כמו שלך עם ילדים בעד השלום. גם אני רוצה שלום. אין אדם סביר שלא רוצה בו - אבל כדי להשיג שלום צריך לשלם מחיר. "ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרׇדְפֵֽהוּ". במילים פשוטות, צריך ממש לרדוף אחרי השלום כדי להביאו. זו לא מלאכה פשוטה. תשאלו את סעדאת.
ואם נפשט, תשאלו כל אדם שהשיל קילוגרמים ניכרים ממשקלו לאחר ששינה את דפוסי ההתנהגות התזונתית שלו, כמה זה קשה. כל דקה היא מאבק בדפוסי מחשבה קודמים. כל דקה היא הבנה שצריך להניח למה שהיינו, להתנהלות שהרעילה אותנו. לתושבי עזה אני אומרת: אם חלקכם רוצים "תקווה לשלום", ואם אתם רוצים שננסה להאמין לכם, תתחילו לשנות את הדפוסים. תתחילו, כמו בדיאטה רגילה, להילחם כל דקה ודקה בחינוך הרעיל שלפיו ישראל היא השטן. להניח למשל לסיסמה מ"הים עד הנהר", להכיר גם בזכותינו לחיות לצדכם. בהתחלה זה יהיה קשה, כמו גמילה מסוכר, אבל אם "תרדפהו" אולי יש תקווה.
אנחנו לא נשכח ולא נסלח. אנחנו נמשיך לזכור את אחינו ואחיותנו שנרצחו ב-7 באוקטובר, בחג, בביתם, כשהיו בפיג'מה
אנחנו לא נשכח ולא נסלח. אנחנו נמשיך לזכור את אחינו ואחיותנו שנרצחו ב-7 באוקטובר, בחג, בביתם, כשהיו בפיג'מה. את הילדים שנרצחו, את הנשים והגברים שנאנסו באכזריות, את חטופינו ואת חיילנו שנהרגו ונפצעו.
ועל איזו תקווה מדברים כש-101 מבני עמנו חטופים בעזה? אם יש תקווה, זה הזמן שלכם תושבי עזה, שיודעים, לגלות לנו היכן מוחזקים חטופינו - נשים, קשישים וגברים שלא עשו רע לאיש. זה הזמן שלכם, תושבי עזה, לומר למי שמחזיק את החטופים לשחרר אותם לאלתר. תבינו: היינו נאיבים. הפסקנו להיות. ישראלים מהעוטף שהסיעו ילדים חולים מעזה לבתי חולים בישראל נחטפו ועדיין מוחזקים בעזה. תקווה?
וכן, ברור לי שלמטבע יש שני צדדים. אנחנו לא חפים מטעויות. אבל במצב הנוכחי, כשאנחנו פצועים וחבולים וחסרים, אין בנו עדיין יכולת להתפנות אליהן.
חלק מהחטופים ששבו אמרו בעצמם: "אין בלתי מעורבים בעזה". תוכיחו להם אחרת. וגם אם אתם באמת בלתי מעורבים, קולכם נדם שנים. עד שקולכם לא יישמע - אין תקווה.
יש רגעים בחיים שאין אופציה אחרת: זה הזמן. נטל ההוכחה עליכם. תנו לנו תקווה.
אני מסיימת את מכתבי ומחזקת אותך על כך שקולך לא נדם. דיברת. גם אם דבריך לא היו קלים לי בעודנו בשנת האבל הלאומי, אני מאחלת שאתה תהיה קול בעזה שיוביל למקהלה שלמה של קולות שיעשו שינוי. ואז, לנו הישראלים יהיה אולי קל יותר לשמוע אתכם. אצלנו קוראים לזה: נעשה ונשמע.
