את יום הזיכרון השנה אני מקדיש לעצמי. כי אחי אלחנן אתאלי נח מנוחת עולמים כבר 31 שנה, ואני זה שנשאר על פני כדור הארץ ולא מפסיק לחפש מנוחה. טוב לו בבית הקברות שעל הר הזיתים, נראה לי. נוף מלא משמעות, שכנים נכבדים, ועם השנים שמו יוצא למרחקים. אחרי שעבר את מה שעבר, יש לו מקום יוקרתי ליד כיסא הכבוד, אני משוכנע. הוא באמת שילם מחיר ענק. זה בטח היה ממש מבהיל וכואב למות כפי שמת, אבל מי שנשאר כאן מאז, עשרות שנים, עם כאב, זה אני.
תוגת יום הזיכרון מכוונת אל עבר ההולכים זרקור של אור יקרות. כמה טובים הם היו. וזה נכון. מזכירים מעשים גדולים שעשו, חלומות שחלמו ויישמו, וברגע של גבורה עילאית, בבת אחת הפסיקו לחיות. הכל אמיתי, הכל מדויק, אבל עם השנים אני מפנים שבסוף, מי שמשלם מחיר מתמשך זה מי שנשאר. אין הרבה מעשים גדולים בלסחוב טראומה כבר 31 שנה, אין חלום והגשמה ולא גבורה עילאית. זאת גבורה מתישה, מזדחלת. היא נגררת, נסחבת ומאוד לא הרואית. אתה הרי לא עושה אף מעשה בלתי-נתפש ולא מקדש בגופך את אדמת המולדת.
לא קל להצליח לנהל שיגרה, יום אחרי אחרי יום, כשלא פעם התחושה היא שמשקולות קשורות לרגליך ומושכות מטה. לדעתי זה הרבה יותר מסובך מלהיות יהלום מנצנץ על כיסא הכבוד. אז את יום הזיכרון הזה אני מקדיש לעצמי. למה שיכולתי להיות. לחיים שלי שהיו יכולים ללכת למקומות אחרים. יום זיכרון לילדות שהתפוררה לי בבום בבוקר של פורים 1991.
יום זיכרון לילד רגיל, שלא עושה את החשבונות של כל העולם, ומגיל 10 מטרת העל שלו מדי יום היא לדאוג שכולם יסיימו את היום בשלום, בעיקר כי הוא מפחד לחטוף עוד מכה אנושה כזאת.
ומה איתי? שלא התעליתי ברגע אחד של גבורה, אבל נשארתי לסחוב כאן על פני האדמה. שאינסוף פעמים נפלתי, ואיכשהו קמתי, שלמרות הכל האמנתי. האם גם לי יש מקום בכיסא הכבוד?
יום זיכרון לימים שלמים בתוך בועה, שלפעמים צריך מישהו שידפוק עליה מבחוץ, ורק אז אני יכול להתחיל לחשוב: אפשר בכלל לצאת ממנה?
יום זיכרון לנוכחות שיכולה הייתה להיות לי. לטשטוש הגבולות שבין הטראומה לבין הפרעת הקשב שהיא מייצרת. ליכולת שלי באמת להיות כאן ועכשיו, ולהסתכל בעיניים פשוטות ותמימות על ילדה שחוגגת יום הולדת, בלי לחשוב מה יכול להשתבש.
יום זיכרון לתחושת התְּקִיעוּת, לפאסיביות שמשתלטת, לבהייה באוויר. יום זיכרון לימים של חוסר ריכוז שצבועים בפלאשבקים.
יום זיכרון לשכונת ילדותי, שהלוואי שהייתה רק מעוררת נוסטלגיה, ולא אתר שמציף את חושיי בגעגוע ובכאב.
יום זיכרון למקומות, לתקופות בשנה ולאנשים, שהיו יכולים להיות פשוט רק מה שהם, בלי כל המשמעויות והמשקל שהקיום שלהם מעמיס עליי.
יום זיכרון לימי זיכרון, שהם טריגר בפני עצמו. לזה שתוך יממה העולם יחזור למסלולו, ולי יידרשו לפעמים כמה שבועות כדי להניח את עצמי מחדש על המסלול.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקייום זיכרון למרדפים השונים: אחרי שיגרה, אחרי תפקוד רגיל, אחרי הסתכלות פשוטה על העולם, שיכולה להיות שייכת רק למי שלא יודע עד כמה הכל יכול להשתבש.
יום זיכרון למרדף אחרי האמונה שחומקת. אמונה שיכול להיות טוב, ששום דבר לא סתם, ושיש בכלל משמעות. לאמונה שהכל מושגח ומפוקח, אבל איך יכול להיות שתחת השגחה מתקיים כאב כל כך מתמשך?
ומה איתי? שלא התעליתי ברגע אחד של גבורה, אבל נשארתי לסחוב כאן על פני האדמה. שאינסוף פעמים נפלתי, ואיכשהו קמתי, שלמרות הכל האמנתי. האם גם לי יש מקום בכיסא הכבוד? אני צריך גם לעצמי יום זיכרון.
- עמיחי אתאלי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
