ברהנו טגניה, כתב המשטרה של חדשות 12, הוליך אותנו הצופים במסלול המדויק שאותו עשה דיא חמארשה לביצוע מסע ההרג שלו בבני ברק. הוא תיאר דקה אחרי דקה מאין הגיע המפגע, לאיזו סמטה הוא נכנס, במי פגע ראשון ואת מי רצח בהמשך. גם כלי תקשורת אחרים השקיעו משאבים כדי לשרטט את המפה המלאה של מסלול הדמים שעשה המפגע שהותיר חמישה נרצחים. גם הם השקיעו מאמצים רציניים כדי לאתר בני משפחה ועדי ראייה שסיפרו על הדקות האחרונות של כל אחד מהקורבנות, א.נשים חפים מפשע שנרצחו בליבה של עיר.
גם הפרטים המדויקים על המסלול וההתנהלות של שני המפגעים שרצחו את שני שוטרי מג"ב בחדרה יומיים קודם נפרשו בהרחבה בכלי התקשורת השונים. וכל זה מלווה כמובן בתיעוד ממצלמות אבטחה, מתובלים בסרטונים שצילמו אזרחים שהיו עדי ראייה למסעות הרצח ושיתפו את ציבור העוקבים ברשתות החברתיות.
גם הפיגוע שבוצע שבוע קודם בבאר שבע זכה לטיפול דומה. שוב ושוב צפינו בסרטון הקצר שבו נראה המפגע רץ עם הסכין שלופה בידו עד שנהג האוטובוס הרג אותו ומנע ממנו להמשיך במסע ההרג. שוב ושוב שמענו את הפרמדיק של מד"א שהגיע ראשון לזירה וזיהה למרבה הזוועה שמי שמוטלת על הכביש היא לא אחרת מאשר דודתו האהובה. שמענו ובכינו ביחד איתו.
אבל האם אלה הפרטים שהתקשורת צריכה להתעמק בהם ולהשקיע בהם משאבי תחקיר וזמן שידור יקר? האם אלה הפרטים שיסייעו לצופים, למאזינים ולקוראים להבין את הרקע לפיגועים האלה? את התמונה הרחבה? האם חשוב אם המפגע נכנס מרחוב שתיים בבני ברק לרחוב ז'בוטינסקי או להיפך? האם זה משנה באיזה מסלול בדיוק הוא נסע ומה היה סדר הנרצחים? האם לא מדובר בסופו של דבר בפורנוגרפיה של דם? האם לא די להעלות את דמותו של כל אחד מהנרצחים, כדי שנוכל להעניק כבוד למי שחייו נקטפו באכזריות?
באיזו קלות אנחנו מתמסרים לפנטזיה של מזרח תיכון חדש. כמה קל לנו לחשוב שאפשר לטאטא את הפלסטינים מתחת לשטיח והם פשוט ייעלמו. אבל אז באה המציאות ומתנפצת בפרצופינו
כבר שנים שכלי התקשורת הישראליים נמנעים מלתת הקשר למה שמתרחש בשטחים - בגדה המערבית ובעזה. לאף אחד מהם אין כתב.ת במקומות האלה, אנשי שטח שמביאים אינפורמציה שוטפת ומעניקים רובד של פרשנות לכותרות שמגיעות מעת לעת לתודעה הציבורית.
כבר שנים שכל מה שקורה בשטחי הרשות הפלסטינית, או ברצועת עזה תחת שלטון חמאס, מתווך לצופים-מאזינים-קוראים הישראלים באמצעות פילטר ביטחוני בלבד. אפשר רק לנחש שמבחינת הישראלי הממוצע כל מה שקורה בשטחי הרשות הוא מעבר להרי החושך במקרה הטוב, ולא עניינינו במקרה הפחות טוב.
לישראלי הממוצע אין מושג מה קורה מעבר לגדר ההפרדה. אין לו מושג מה המרקם החברתי-פוליטי של הפלסטינים שמתגוררים בשטחי הרשות. אין לו הבנה מהם הגורמים שמשפיעים על אותו צעיר או מבוגר שמחליט יום אחד לקום ולעשות מעשה. לא כדי להצדיק חלילה את מעשי האלימות האלה - אין שום דבר שיצדיק אלימות או רצח של חפים מפשע - אלא כדי להבין איך מה שקורה שם משפיע באופן ישיר עלינו, על הכלכלה שלנו, על מצבנו בעולם, על הדמוקרטיה שלנו, על הערכים שלנו וכמובן על הביטחון האישי של כל אחת ואחד מאיתנו.
מעצר חשודים בסיוע לפיגוע בבני ברק
(צילום: דו"צ)
באיזו קלות אנחנו מתמסרים לאותה פנטזיה של מזרח תיכון חדש, שבו אנחנו יכולים לדלג בקלילות בין יעדים מפתים, בין שארם א-שייח לאבו דאבי, בין דובאי לקזבלנקה. באיזו קלות אנחנו מתבשמים מתמונות האחווה של ועידת שרי החוץ בנגב. כמה קל לנו לחשוב שאפשר לטאטא את הפלסטינים מתחת לשטיח והם פשוט ייעלמו. אבל אז באה המציאות ומתנפצת בפרצופינו.
ענת סרגוסטישם ברדוגותקשורת אחראית צריכה הייתה להעניק לנו, הצופות והקוראים, את התמונה הרחבה במקום את הפרטים הקטנים. תקשורת אחראית הייתה צריכה לספר לנו באופן שוטף על תמורות ומגמות ברחוב הפלסטיני. היא הייתה צריכה לספר לנו מה קורה מעבר לגדר ההפרדה לא רק בהיבט הביטחוני המיידי, אלא כל הזמן.
אילו זה היה קורה, היינו מבינים מזמן שהמדיניות הישראלית המכוונת ריסקה במשך שנים את כל המרקם החברתי והפוליטי של הפלסטינים לאטומים. עד כדי כך ריסקה, שהיום אין עוד כתובת אחת שאיתה אפשר לבוא חשבון כשיש גל כזה של פיגועים וממנה אפשר לדרוש תשובות. וזה כל כך בולט בגל הפיגועים האחרון - היעדרה של כתובת בצד הפלסטיני. אבל את זה אנחנו, כאזרחים יהודים-ישראלים, לא באמת מבינים, כי איש לא טורח לספר לנו ולבנות עבורנו את שכבות הפרשנות וההבנה שכל כך חסרים כאן.
- ענת סרגוסטי היא עיתונאית. לשעבר עורכת בכירה בחברת החדשות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
