הרבה מסיכויי העסקה קשורים כעת למוחמד סינוואר. אחיו של יחיא סינוואר איננו יורשו. מבנה הכוח של חמאס ברצועת עזה ומחוצה לה מורכב יותר. אך לסינוואר יש השפעה מהותית שנבנתה במשך שנים. למעשה, הוא הדמות הצבאית הבכירה ביותר של חמאס בעזה. מעמדו לא מתקרב לזה שהיה למוחמד דף, אבל החיסולים של ישראל יצרו ברירה טבעית: הוא מי שנשאר. בעזה אומרים כי האיומים של דונלד טראמפ לא מרשימים אותו. בדיוק ההפך: סינוואר הצעיר, לשעבר מפקד גדוד חאן־יונס ואישיות מזרת אימה בפני עצמה, רוצה להוכיח שגם נשיא ארה"ב לא יקפל את חמאס ואת משפחת סינוואר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
המגעים מתקדמים מאוד, וחשאיים. בתמצית, הם מזכירים מאוד את המתווים שנדונו בעבר; בראש ובראשונה, שני שלבים. חמאס לא ויתר על החזון של סיום המלחמה, אבל יתפשר טקטית בשורה של סוגיות, כולל נוכחות צה"ל ברצועה ויעדי הגירוש של האסירים הפלסטינים. לפני חודשיים, רצתה ישראל לוודא שעליית הפלסטינים בחזרה לאדמתם בצפון עזה תהיה מפוקחת ומסוננת, כך שחמושי חמאס לא יחזרו לשם. לאחר מכן, ויתרה על העמדה הזו, בפרט אחרי שמערכת הביטחון הסבירה שלא יהיה ניתן לבצע בידוק אפקטיבי. בינתיים, הימין הקיצוני התאהב בציר נצרים ובפוטנציאל לסיפוח מעשי והקמה מחודשת של התנחלויות בצפון הרצועה. נתניהו נבהל פעמיים: פעם אחת מאיומיהם, ופעם שנייה מהחיזיון של מאות אלפי פלסטינים שחוזרים לארץ חרבה, הרוסה בקנה מידה תנ"כי. לפתע פתאום, נושא פילדלפי – ציר אחר, חשוב הרבה פחות – הפך לסלע קיומנו. סינוואר (המקורי) הקשיח את עמדותיו והמתין לחיזבאללה ולציר ההתנגדות. הם היו אמורים להיות גאולתו הגדולה. ששת החטופים נרצחו, ואנשי חמאס לא הנידו עפעף במגעים. אנשי ממשל ביידן החליטו שזה אבוד לפני הבחירות. כאשר אחד מהם דיקלם לבכיר ישראלי שאין עם מי לדבר בחמאס, השיב לו הבכיר במילים בוטות: "אני מבין שהגעתם ל־100 יום לבחירות, אז לא משתלם לכם ללחוץ על נתניהו וכרגע אין עסקה". איש הממשל, דמות בולטת, השיב בשתיקה נבוכה.
הנה נקודה חשובה ומוחמצת: אם לא יודעים איך המלחמה נגמרת ומה החזון לרצועת עזה ביום שאחרי, אי-אפשר להחזיר את כל החטופים. למלחמה בעזה יש שתי מטרות עיקריות: הפלת שלטון חמאס והשבת החטופים, חיים ומתים. המטרות קשורות זו בזו. אם אי־אפשר לצייר תרחיש שבו יש ממשל אחר בעזה, פלסטיני, ישראלי או עזתי, הרי המלחמה לא נגמרת. ואם היא לא נגמרת – החטופים, עד האחרון בהם, לא יכולים לחזור. זו שאלה ששרים מקורבים לנתניהו נשאלו בידי משפחות חטופים שוב ושוב: איך תחזירו את כולם, אם אתם לא יודעים איך המלחמה נגמרת. הם אף פעם לא קיבלו תשובה ברורה. בראשית המלחמה דיבר בני גנץ עם כמה מחבריו לסיעה. הוא סיפק הערכה מפוכחת: אנחנו נישאר בעזה, בצורה כזו או אחרת, במשך שנים רבות. היא תהיה סוג של סומליה. ערבוב של ארגוני סיוע, לחימה מתמשכת, ברוני מלחמה מקומיים. זה לא משהו שניתן לעצב. גנץ סיפק פיכחון, אבל ספק אם הוא בר־קיימא: לחיי החטופים, למעמדה הבינלאומי של ישראל, לחברה הישראלית.
"אני לא מוכן שנפסיק את המלחמה, אסור להפסיק את המלחמה הזו", אמר איתמר בן גביר לשורדת שבי השבוע, בכתבה בחדשות 12. הרשו לי לחשוד שבן גביר ידע שהוא מוקלט; שזה מצא חן בעיניו. באותו יום ראיתי עוד סרטון, בטוויטר: אמא ברצועת עזה יושבת על רצפה מלוכלכת מערסלת ומנשקת את בנה המת, אולי בן חמש, שנהרג מפעילות צה"ל במחנה הפליטים נוסייראת. זה היה רק תיעוד אחד מני רבים שהתפרסמו השבוע. שאלתי חברים בצה"ל אם היה מבצע מיוחד בנוסייראת השבוע. הם השיבו שהייתה פעילות שגרתית של זיהוי מחבלים ופגיעה בהם.
הנה נבואה: אם עזה תהיה סומליה וחיילים ישראלים יישאבו לתוך מלחמה אינסופית, תל־אביב לא תהיה ז'נבה. היא גם לא תהיה תל-אביב.
האם אפשר לסיים את המלחמה ב"ניצחון מוחלט"? הכי קרוב לזה הוא מודל ביירות. זה היה מה שנתניהו רצה בראשית המלחמה. ראשי חמאס יתפנו למדינה אחרת, יקבלו חסינות, ישחררו את החטופים ויסיימו את המלחמה. ישראל אותתה לחמאס שהיא מוכנה לכך. אבל חמאס זה מוחמד סינוואר, או עז א־דין אל־חדאד, מח"ט עזה. האנשים האלה לא מתעתדים להתפנות, ותמונתו של יחיא סינוואר, נלחם עד הרגע האחרון, צרובה היטב בתודעתם. מצד שני, הם מבינים היטב את מצבם: מבודדים, רדופים, מותקפים גם בתוך הציבור העזתי המוכה ושותת הדם.
בשבוע שעבר נפוצה שמועה ברחוב הפלסטיני כי ראזי חמד, בכיר בחמאס, מי שהבטיח לישראל "מיליון 7 באוקטובר" נצפה בקניון בקהיר שבמצרים, והוכה שם על ידי עזתים גולים. חמד מכחיש, מן הסתם. אבל גם שמועות כאלה מלמדות על משהו. ייתכן שהמצוקה של חמאס, יחד עם בידודו אחרי נפילת הציר האיראני, ידחפו לעסקה. אנחנו קרובים יותר מתמיד.
אם עסקה כזו תתממש, ישראל תמצא את עצמה במצב ביניים שיימשך חודשיים לפחות, ובעצם יכול להמשיך יותר – בשעה שסוגרים, לפחות לכאורה, את החלק הסופי בעסקה. כאמור, חלק כזה לא יכול להתקיים בלי חזון לעזה שאחרי המלחמה. זהו חזון שנתניהו מסרב בעקביות להציג פומבית.
בחשאי, בין השר רון דרמר לבין הממשל האמריקאי התקיים מו"מ ארוך על עתיד עזה. הועברו טיוטות. הרעיון המוביל הוא הקמת ממשל עם ועדה בינלאומית שתנהל את שיקום עזה. מה חלקה של הרשות הפלסטינית, במצב כזה. כיצד ישראל תקבל יכולת ביטחונית לטפל באיומים בתוך הרצועה, אם וכאשר יקומו, האם המדינות שאמורות להיות חברות בוועדה הבינלאומית יסכימו להיות שם, האם ישראל תישאר בפרימטר בתוך רצועת עזה. כל נקודות המחלוקת האלה לא הוסכמו. ובשלב זה, כל המועמדות לוועדה הבינלאומית בכלל לא רוצות להיות שם; הן מסרבות "להיכנס לעזה על טנק ישראלי", ציטוט המיוחס לאבו־מאזן.
קניתם לעצמכם שלוש שנים, אמר לי הגורם האמריקאי, אולי ארבע. שוחחנו בוושינגטון בשבוע שעבר, ורוב השיחה הוקדשה למחמאות להצלחות הישראליות מול ציר ההתנגדות האיראני. בטלוויזיה בדיוק שודרה תוכניתו של פריד זקריה ב־CNN, שהוקדשה לדיון כבד משקל: ישראל כ"מעצמת=העל" החדשה במזרח התיכון, כלשונו של המגיש. זה שנתניהו ואנשיו לא ראו את התוכנית, תירגמו והוסיפו כתוביות – תקלה שקשורה כנראה בעומס הזמן, לאור העדות בבית המשפט. שלשום בלילה ישראל שוב המחישה את כוחה בהתקפה על החות'ים.
האמריקאי הזהיר: אתם חייבים לעשות משהו עם ההצלחה. ניצחון צבאי ללא מימוש פוליטי והסדרים הוא חסר חשיבות. קיבלתם מהצבא שלכם הזדמנות נדירה. הוא הודה: "גם לנו, לארה"ב, היה רצוי שתהיה אסטרטגיה למזרח התיכון וספציפית מול איראן. כרגע אין". זה הזכיר לי דברים שאמרה לאחרונה, בכנס סגור, מומחית לרפובליקה האיסלאמית. "הם חלשים, אבל היו חלשים יותר בשנות ה־80. הם התגברו. הם היו חלשים יותר ב־2006, אחרי הבחירות באיראן (שזויפו, נ"א). האיראנים מחשבים מסלול מחדש לאור ההצלחה הישראלית, אבל סופרים את ההצלחות שלהם: קליעתה של ישראל למצוקה במשך חודשים רבים, ויכוח פנימי משסע, בעיקר – שחיקה של הלגיטימיות הישראלית בעולם".
אלה היו מילים נדירות של ריאליזם. בסך הכל, הבירה האמריקאית מציינת בחגיגיות את ההישגים הישראליים. השבוע החלו נסיגות משמעותיות של הרוסים ברחבי סוריה. שיירותיהם חלפו במהירות, והמורדים הסורים הרימו את סוליות נעליהם, כדי להמחיש את הבוז לפוטין ואת טומאת חייליו. הולנד כבר הודיעה למשטר החדש בדמשק שעד שאחרון הרוסים יתפנה, הסנקציות לא יוסרו מעל סוריה (אני לא משוכנע שזו עמדה שהמערב יעמוד מאחוריה). הממשלים בארה"ב, הנכנס והיוצא, הביטו במאורעות בתדהמה; הם זכו בלוטו, ועשו מעט מאוד כדי להגיע לרגע הזה. את רוב המשקל הרימה ישראל במלחמה כבדת ימים ודמים. טעויות כבירות של חסן נסראללה, חמאס ובעיקר של טהרן תרמו את תרומתן. והנה, עולם חדש: שתי יריבות חזקות של אמריקה הושפלו. איראן ורוסיה.
אינפו
ישראלים ששוחחו עם הנשיא הבא חשו את ההבדל. אחרי 7 באוקטובר, הם אמרו, הוא נשמע להם מסויג ביחס למדינת ישראל ויכולותיה. פומבית, הוא קרא לסוף למלחמה ואפילו דיבר על תמונות ההרס שיוצאות מעזה. בשיחות סגורות, הוא "התקשה להבין" איך הטבח התרחש. איפה היה הצבא, ומה קרה לישראלים. בחודשיים האחרונים, טראמפ העביר את ישראל למקום החשוב ביותר בעולם המושגים שלו: היא ווינרית. צה"ל הוא הצבא הכי טוב בעולם, אמר לאחרונה למקורבים. עמדה די פופולרית בימים אלה: פרופ' סקוט גאלוויי, דמות משפיעה בארה"ב, בחר לאחרונה את איש השנה שלו: הרמטכ"ל הרצי הלוי. "ישראל מעצבת מחדש את המזרח התיכון ועושה עבור המערב את כל העבודה המלוכלכת, וזה נעשה בביצוע המדהים של צה"ל".
נתניהו לעולם לא יחמיא כך לרמטכ"ל הלוי, או למפקדי צה"ל; אולי כאשר הלוי יגיש מכתב התפטרות. אבל רה"מ בהחלט נהנה מהפירות של ההצלחות המבצעיות – ולשם ההגינות, של ההחלטות שקיבל הוא עצמו במשותף עם שר הביטחון גלנט. הנשיא הנכנס מקשיב היטב לרצונות הישראלים. הימים הטובים שבהם שואלים את ישראל מה היא רוצה, מה נדרש לה, חזרו – ובגדול. מה שכן, טראמפ מתכוון למה שהוא אומר בעקביות כבר שנה: הוא רוצה בסיום המלחמה והשבת החטופים. מי שבונה עליו כחסיד סיפוח דרום לבנון, הגולן הסורי ובנייתו המחודשת של גוש קטיף עתיד להתאכזב מרות.
פרס נובל הוא ללא ספק תמריץ אמיתי שמניע את טראמפ, אבל בעיקר צריך לזכור את משימתו הראשונה: אמריקה. לגרש מיליונים של מהגרים לא חוקיים, לסגור משרדי ממשלה כמו משרד החינוך הפדרלי, להטיל מכסי מגן, לתת לאילון מאסק לייעל את כל הממשל האמריקאי – הדברים האלה ייקחו זמן, מאמץ ותשומת לב. עבור הטראמפיסטים, העולם הוא צרה שצריך לפתור.
הנה צרה: יש חשש שאיראן שוקלת פריצה לעבר הפצצה. ישראל לא מתכוונת להחמיץ את ההזדמנות לנצל את חולשת איראן. נתניהו מגדיר את 2025 כ"שנת איראן" (זה גם יהיה נוח לקראת הבחירות הבאות, כמובן). השבוע נשאל הנשיא הבא על מהלומת מנע אפשרית נגד האיראנים. הוא השיב באופן אחראי וסדור אסטרטגית: "האם אתקוף במהלומת מנע? מדוע שאגיד דבר כזה? אתה מדמיין שאגיד לזה 'כן' או 'לא'?" הכתב ניסה לשאול זאת אחרת: "האם תתמוך במהלומה ישראלית נגד איראן". וטראמפ ענה שוב: "איך אני יכול להשיב לך על דבר כזה כעת? אתה לא מדבר על דברים כאלה, על משהו שיכול או לא יכול לקרות". זו הייתה תשובה מצוינת, כי היא הותירה את האפשרות של שימוש בכוח על השולחן – עניין שסגנו, ג'יי די ואנס, בראיון קודם, בחר להוריד לגמרי מסדר היום. אין דרך שבה האיראנים יבלמו, אם יידעו שארה"ב בכל אופן לא תפעל צבאית.
הנה ההערכה המעודכנת בוושינגטון: הדבר האחרון שטראמפ רוצה לעשות הוא לתקוף את מתקני הגרעין של איראן ולהיכנס לאפשרות של עימות קשה וארוך. הדרך שבה ישראל חיסלה בקלות יכולות איראניות בהחלט מחזקת את הניצים בממשל הבא, שהיו רוצים לראות תקיפה אמריקאית וינסו לשכנע אותו. טראמפ – אדם לא עקבי באופן כללי – עקבי מאוד נגד מלחמות זרות. להרוג את קאסם סולימאני איננו שקול למתקפה כוללת על איראן. האם יתנגד שהישראלים יעשו זאת? נראה שלא. האם יספק לישראל פצצות חודרות בונקרים שכל הממשלים סירבו עד כה להעניק? ייתכן שכן.
אך מה שצריך להטריד את ישראל הוא תרחיש סינגפור. סינגפור, על שם הפסגה המשונה וחסרת התוצאות של טראמפ ושל מנהיג צפון־קוריאה, הדיקטטור קים ג'ונג און במהלך כהונתו הקודמת. טראמפ הגיע לשם אחרי חילופי איומים גרעיניים בין המדינות. אחרי הרבה ניפוחי חזה. התוצאה: לחיצת יד, הצהרה פומבית על "רצון בפירוז" חצי האי הקוריאני, ותו לא. הייתי בסינגפור. אני זוכר את ההפתעה כאשר ההצהרה יצאה לעיתונאים. כמה סעיפים דלים, פומפוזיים ומאחוריהם מציאות מסוכנת: צפון-קוריאה נשארה עם הנשק הגרעיני שלה עד היום. הדפוס של איומים, ואז הצגת הישג צנוע (ובמקרה של סינגפור – לא הישג בכלל) כניצחון ענק, הוא עניין שחוזר על עצמו במפלגה הרפובליקנית הנוכחית. האיראנים מנסים לכוון לתרחיש כזה; איזה הסכם או פסגת שקר כלשהו, שאחריו ימשיכו להיות מדינת סף, או כבר מעבר לסף.
