בכדי להבין את תכלית נסיעתו של נפתלי בנט למוסקבה נדרש לדעת שלושה מאפיינים של אינטרס לאומי. הראשון: אינטרס לא נותן רק כיוון ל"מה אנחנו רוצים", אלא הוא למעשה וקטור שמתכלל הן כיוון והן עוצמה. דהיינו: עד כמה דבר מסוים חשוב או חיוני, ואולי אפילו הכרחי. המאפיין השני: אינטרס לאומי הוא דבר כה חשוב שבכדי להשיגו אנחנו מוכנים גם לשלם מחיר. השלישי: בתחומים שונים יכולה להיות לנו זהות אינטרסים דווקא עם יריבים ואף עם אויבים, כפי שיכול להיות לנו בנושא מסוים ניגוד אינטרסים עם הידידות הגדולות ביותר.
מזה 20 שנה מנסה רוסיה להסביר שמול האמריקנים יש לה שלושה אינטרסים מובילים: 1. שארה"ב לא תתערב בענייניה הפנימיים ולא תנסה לחנך את ולדימיר פוטין כיצד לשמר דמוקרטיה או זכויות אדם בתוך מדינתו; 2. שארה"ב תתייחס לרוסיה בכבוד ולא תביך אותה בפעולות חד-צדדיות; 3. והכי חשוב: שארה"ב לא תגרום לנאט"ו "לזוז מזרחה". כלומר, שלא תפעל לצרף לארגון מדינות שהיו פעם בבלוק הקומוניסטי, ובוודאי שלא תנסה לצרף אליו מדינות שהיו פעם חלק מברה"מ עצמה.
מבחינת פוטין, מזה שני עשורים פועלת ארה"ב במכוון כדי לפגוע בדיוק בשלושת האינטרסים הללו, ומכאן החשדנות שלו והחשש שבנוסף למדינות הבלטיות שכבר הצטרפו לנאט"ו, גם אוקראינה תעשה זאת.
ומה בנוגע לאינטרס הרוסי ביחס לאיראן? ובכן, רוסיה, כמו ארה"ב, כמו ישראל וכמו רוב מדינות העולם, לא רוצה שלאיראן יהיה נשק גרעיני. לכאורה, לפחות בנושא זה ישנו מפגש אינטרסים בין רוסיה לארה"ב, אלא שחשיבותו של אינטרס זה יחסית נמוכה מבחינת פוטין. הוא היה מוכן ב-2004 לא רק לתמוך אלא גם ליזום הסדרים להגבלת יכולתה של איראן להעשיר אורניום. אלא שארה"ב דחתה אז בבוז את היוזמה הרוסית, וכמובן שלא הייתה מוכנה להחליש את הביקורת שלה על פוטין.
כיום רוסיה נהנית מהסנקציות על טהרן, שכן לאיראן אין ברירה אלא לסחור בעיקר עם רוסיה וסין. אם יוסרו הסנקציות, יעדיפו האיראנים לעשות עסקים עם המערב
היות ובראייתו המדיניות האמריקנית לא התחשבה בשלושת האינטרסים העיקריים שלו, לא הייתה מבחינתו סיבה לסייע למערב בנושאים אחרים, לרבות מול איראן, ועדיין נוצרו לעיתים מפגשי אינטרסים בין שתי מעצמות אלה. כך למשל ב-2013, כשארה"ב ורוסיה הסכימו לכפות על בשאר אסד את הפינוי וההשמדה של רוב הארסנל הכימי שהיה ברשותו.
רוסיה תמכה בהסכם הגרעין עם איראן ב-2015 תוך שהיא מוכנה ל"שבת בספסל האחורי" ולתת לארה"ב להוביל. עד לפני שבועיים רוסיה גם תמכה בהסכם החדש עם איראן, אך המלחמה באוקראינה טרפה את הקלפים. במוסקבה העלו תנאים חדשים להסכם וגישתם מבטאת את ההעדפה הנגלית של רוסיה: כעת היא נגד הסכם גרעין עם איראן.
יש לה ארבע סיבות לכך. הראשונה היא נפט. אם יהיה הסכם עם איראן, ואכן יוסרו מעליה הסנקציות, הרי היא תוכל למכור כמויות נפט גדולות וכך להחליש את הנשק העיקרי של רוסיה כעת - התלות האירופאית בנפט ובגז שלה.
הסיבה השנייה: כיום רוסיה נהנית מקיום סנקציות מערביות על טהרן, שכן לאיראן אין ברירה אלא לסחור בעיקר עם רוסיה וסין. אם יוסרו הסנקציות, יעדיפו האיראנים לעשות עסקים עם המערב. הסיבה השלישית היא שרוסיה נהנית לשים מקל בגלגלים של הדיפלומטיה האמריקנית באשר היא. והרביעית: רוסיה חוששת שאם יוסרו הסנקציות מול איראן, אזי תוכל האחרונה להקצות יותר משאבים לניסיון להתחזק בסוריה, דבר שפוטין לא מעוניין שיקרה.
והסיבה הרביעית הזו חופפת לחלוטין את האינטרס הישראלי. ובכן, בעוד שאנחנו במחנה המערבי מסכימים בנוגע לרוב הנושאים, וגם נמצאים מוסרית עם אוקראינה ונגד רוסיה, הרי שיש לנו לפתע בעל ברית בלתי צפוי שמקשה גם הוא על הסכם גרעין חדש.
אין מה לחגוג, ספק אם רוסיה אכן תתעקש למנוע את הסכם הגרעין הזה, וממילא ייתכן שהתנאים החדשים שהעלתה יתקבלו על ידי המערב. אבל החפיפה החלקית בין מה שפוטין רוצה לבין מה שטוב לישראל עמדה כנראה בין היתר מאחרי הפגישה ביניהם, ולא רק רצון טוב והדדי לנסות ולסייע בפתרון המשבר באוקראינה.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com