בשעות אחר הצהריים של 24 בינואר 1953 עזבו אחרוני העובדים את משרדי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) ברחוב יהודה הלוי 20 בתל אביב. למקום הגיעה עובדת הניקיון, וכדרכה החלה בניקיון המשרדים ובסידורם. כשעבדה במשרדו של מנהיג המפלגה, חבר הכנסת מאיר יערי, הבחינה במעין קופסה בגודל חפיסת סיגריות שהוצמדה אל מתחת למגירת שולחנו. הקופסה המוזרה עוררה את חשדה בשל הסוללות וחוטי החשמל שבלטו ממנה, והיא מיהרה לדווח על כך לממונים עליה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קומץ האנשים שהדבר הובא לידיעתם היו נרגשים ביותר כשבחנו את הקופסה. המסקנה המתבקשת הייתה כי מדובר במכשיר האזנה, אולם כדי למנוע ספקות הוזמן למקום טכנאי, שקבע כי אכן מדובר במכשיר האזנה מתוצרת אמריקנית, המסוגל לצותת לכל המתרחש בחדר. הטכנאי אמר גם כי נראה שהסוללות חלשות, אז אנשי מפ"ם החליטו להציב מארב במשרד.
כעבור ארבעה ימים הבחינו בשני גברים נכנסים לבניין, עולים לקומה השלישית ופונים לעבר חדרו של יערי. השניים בחנו את סביבתם, וכאשר לא ראו שום דבר חשוד פתחו את הדלת במפתח מותאם שהיה בידיהם. אז זינקו עליהם האנשים שהציבו את המארב ולכדו אותם. השניים, אברהם ברד ושלמה זהבי, נחקרו כל הלילה, אך סירבו לגלות מי שלח אותם ולאילו מטרות. לאנשי מפ"ם לא נותרה ברירה אלא להעבירם לידי המשטרה.
כשהסיפור פורסם בתקשורת הופנתה אצבע מאשימה כלפי אנשי מפא"י, ונטען כי ביצעו האזנה פוליטית. נחשד כי ראשי המדינה, בהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, היו שותפים למזימה. הפרשה עוררה אז סערה ציבורית ופוליטית: זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפו האזנות סתר בישראל. שנים אחרי שהסערה שככה הודה איסר הראל, שהיה אז הממונה על שירותי הביטחון, שהוא זה שנתן את ההוראה לשתול את המכשיר בחדרו של יערי. היעד האמיתי היה ד"ר משה סנה, שנחשד בקיום קשרים עם ברית המועצות.
פרשת יערי משמשת עד היום אבן דרך בהיסטוריה של האזנות הסתר בישראל. התחום עבר מאז התפתחויות וגלגולים רבים - אם מבחינה טכנולוגית, כשציוד משוכלל ויעיל החליף במשטרה את האמצעים המסורבלים מפעם, ואם מבחינה רגולטורית כשהוסדר במסגרת החוק, ונקבע מה אסור בו ומה מותר.
ביום ראשון 20 בפברואר 1983, כבכל יום, עשה יעקב אלטרוביץ', יועץ השקעות תל-אביבי בן 36, את דרכו בחזרה ממקום עבודתו לביתו ברחוב אוסישקין, סמוך לגשר אִבּן גבירול. מתחת לגשר הבחין באדם חמוש שאורב לו בין השיחים. הוא החל להימלט וזעק לעזרה, אך המתנקש השיג אותו, ירה בו תשעה כדורים ורצח אותו. שני עוברי אורח נפצעו אף הם משני כדורים תועים.
חזי לדר, תת-ניצב בדימוס ולשעבר ראש מחלקת המודיעין במשטרת ישראל, היה אז קצין ביחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז תל אביב. "עוד באותו הערב הגענו לבחור בשם גיל בן-גל", נזכר לדר בראשית החקירה. אלטרוביץ' היה יועצו הפיננסי של בן-גל, ובין השניים התפתחו יחסי חברות. בן-גל בן ה-24 היה האחרון שראה את אלטרוביץ' בחיים. באותו אחר צהריים הם סעדו יחד במסעדת בוננזה ברחוב בן יהודה. בסביבות השעה 18:00 הסיע בן-גל במכוניתו את אלטרוביץ' והורידו ברחוב אבן גבירול בפינת הרחובות אוסישקין ובני-דן - היישר לידי רוצחו.
במשך חודש נחקר בן-גל, אבל מאמצי החוקרים העלו חרס. "במהלך כל החקירה הוא אמר לנו שהוא רוצה לדבר עם אמא שלו. בשלב מסוים הוא אפילו ניסה לשחד שוטר כדי שייתן לו לעשות שיחת טלפון. אז עשינו לו תרגיל. הוצאנו אותו מתחנת המשטרה ונתנו לו לדבר עם אמא שלו. הוא לא חשב שאנחנו מאזינים לו, כי נתנו לו לדבר בטלפון ציבורי והוא שלח את אמא שלו לדבר בעצמה מטלפון ציבורי. ביקשנו מבית המשפט צו להאזנה לטלפון הציבורי של גיל ולטלפון הציבורי שממנו דיברה האמא, אחרי שמיפינו את הטלפונים באזור".
האזנת הסתר הניבה לחוקרים את התוצר שחודש שלם בחדר החקירות לא נתן להם. בשיחת הטלפון הורה בן-גל לאמו לעשות פעולות מסוימות בנוגע לחשבון שניהל בשווייץ, וכן להתקשר לחברו רונן שני, לתת לו כסף ולהורות לו לעזוב מיד את הארץ ולא לשוב אליה עד שיקבל הנחיה מבן-גל. אימו פעלה כמצוותו, וכעבור שלושה ימים נעצר שני כשהיה על כבש המטוס בדרכו ללונדון. המשטרה שמרה את דבר מעצרו בסוד, ואימו של בן-גל סבורה הייתה שאכן שני נסע.
אחרי שהאמין ששני, אחיו למחצה של המיליארדר טדי שגיא שאז עוד היה ילד, עזב את הארץ, העלה גיל לראשונה בפני חוקריו את האפשרות שהוא הרוצח. במקביל נוהלה החקירה של שני. לאחר שהציגו לפני שני את דבריו של בן-גל בחקירה, הוא הודה ברצח. כותרות העיתונים זעקו על "שני בני השמנת מצפון תל אביב" שביצעו רצח בדם קר, ממניע של סכסוך כספי. השניים הורשעו ברצח ובניסיונות רצח וריצו עונשי מאסר כבדים.
לדר יודע שאלמלא הציתות לטלפונים, כנראה לעולם לא היו מגיעים לרוצחים - שני צעירים ללא עבר פלילי וללא מניע נראה לעין. "הבאנו לצוות החקירה את הרוצח מוכן", הוא אומר בגאווה, כמעט ארבעה עשורים אחרי האירוע.
רצח יעקב אלטרוביץ' אירע ארבע שנים אחרי שנכנס לתוקפו חוק האזנות סתר, שנחקק ב-1979 והסדיר את נושא האזנות הסתר בישראל. החוק קובע כי לצרכים ביטחוניים יכול שר לאשר האזנת סתר לאגף המודיעין לשב"כ, ובמקרים דחופים יכולים גם ראש אגף מודיעין בצה"ל או ראש שב"כ להעניק אישור זמני לביצוע האזנות. במקרים פליליים הסמכות לאשר האזנת סתר נתונה בידי נשיא בית משפט מחוזי, ובמקרים דחופים יכול מפכ"ל המשטרה לאשר בעצמו האזנת סתר למשך 48 שעות. כמו כן, החוק קובע כי האזנת סתר שלא כדין היא עבירה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר.
"בימים ההם ההאזנה הייתה פשוטה, מבזק לבזק. ההליך היה אותו הליך. קצין בדרגת ניצב-משנה חותם על בקשה להיתר מבית המשפט. קצין בדרגת סגן-ניצב מופיע בפני סגן נשיא בית המשפט המחוזי או בפני הנשיא, והשופט חותם על הצו. הייתי אחד מהראשונים שעשו את זה", מספר לדר על הימים הראשונים של האזנות הסתר במשטרה.
קיבלתם אז בעצם דחיפה חזקה ביותר לחקירות שלכם.
"בשלבים הראשונים זה היה לצורך איסוף חומר מודיעיני בלבד. כשהיה מתקבל מידע שהושג באמצעות האזנת סתר, היינו צריכים 'להלבין' אותו בחקירה. לדוגמה, עלינו על מידע שמישהו היה עד למעשה פלילי או מכיר מישהו כזה, והבאנו את אותו העד לתחקור. המטרה הייתה לקבל מידע מעוד מקור.
"לאט-לאט זה התפתח. בהתחלה היו בעיות בהגדרה. שיחה, כפי שמוגדרת בחוק, היא בין שני אנשים. מה קורה עם פקסימיליה? ואחר כך הביפרים? אז ב-95' היה תיקון לחוק והכניסו לשם צורות נוספות של שיחה. החוק מדבר על שיחה בין שניים, שהמאזין אינו שותף לה. היו הרבה ויכוחים לא רק בתוך המשטרה, אלא גם עם מערכת המשפט. למשל, האם רשת אלחוטית של תחנת מוניות מחייבת היתר האזנת סתר?"
אילו בעיות נוספות היו בתחילת הדרך?
"לא ידענו איך להתנהג. הלכנו על קצות האצבעות. בזמנו היינו מגישים לבית המשפט רק את השיחות המפלילות. ב-1982 היה רצח כפול בתל אביב, שהיו מעורבים בו שמעיה אנג'ל וחיים שושן (שרצחו את שותפיהם לסחר בסמים מיכאל נחמיאס ושולמית שלי - מ"ש). עורך הדין דוד יפתח הלך לבג"ץ ודרש לקבל את כל החומר שנאסף בהאזנות הסתר, לא רק את השיחה המפלילה. הוא זכה בבג"ץ וקיבל את כל הסלילים. לי זה היה הרבה יותר קל. לא הייתי צריך לברור".
הכלי החדש הזה נתן לכם חלון הצצה לעולם העברייני?
"לקח כמה שנים עד שזה הפך להיות כלי שהבנו את המשמעויות שלו. אני זוכר תיק שבו ביצענו האזנה לסוחר סמים מאוד גדול. חלק מהשיחות לא היו מובנות. לימים נעצר אחד מהשותפים שלו והפך להיות עד מדינה. הושבנו אותו עם השיחות ואמרנו שיסביר לנו אותן. ככה זה התחיל להתפתח. לא עברנו מאפס למאה. זה היה תהליך אבולוציוני של הכלי ושל המשטרה".
עוד אחד שהיה שם בתחילת הדרך הוא אבי דוידוביץ', קרימינולוג, ניצב-משנה בדימוס ששימש ראש היאחב"ל בלהב 433. "האזנות טלפוניות באותה תקופה לא היו דיגיטליות, המערכות היו איומות ונוראות. המשטרה לא ביצעה את ההאזנות אז, אלא קיבלה שירות מגורם חיצוני. את ההאזנות הנפחיות (ציתות בחלל כמו תא מעצר, רכב או בית - מ"ש) המשטרה ביצעה, אבל עם האמצעים של אז, שהיו גרועים".
לדבריו, "עד שחוקק החוק, לא היה בעצם הליך מוסדר לביצוע האזנת סתר. מי שהיה מאשר זאת היה בדרך כלל המפכ"ל. עד שבסוף שנות ה-70 המחוקק החליט לעשות סדר. עם החוק קרה הדבר מדהים: קפיצה של מאות אחוזים במספר האזנות הסתר שהמשטרה ביצעה. המטרה המקורית של המחוקק הייתה לפקח ולהגביל, אבל בעצם נוצר תהליך הפוך".
דוידוביץ' מציין כי "בתקופתי זה היה הרבה יותר מסובך מאשר היום. אם, נניח, היית רוצה להכניס מיקרופונים לבית של אובייקט - זה היה מבצע גדול. אתה צריך להגיע למצב שתהיה לך גישה לבית בלי שמישהו יהיה שם. יכולת להיות בפנים 10 עד 20 דקות. במקרים מסובכים חצי שעה. צריך לפרט בצו איפה בדיוק אתה מתכוון להציב את המתקן. רצוי שזה יהיה בסלון, היכן שמתקיימים בדרך כלל מפגשים בין העבריינים, ולא בחדר השירותים או המיטות. גם החדירה עצמה דורשת צו. היינו נכנסים פעמיים: פעם אחת להתקין את מכשיר ההאזנה ופעם אחת לקחת אותו בחזרה".
איך היה נראה המכשור?
"בזמני זה היה מאוד מסורבל. היה צריך להחביא את זה היטב, נניח בתוך ריפוד הספה, ולדאוג למקור מתח. זאת הייתה אופרציה. אם זה היה אלחוטי, היית צריך לדאוג לעמדת בסיס עבורך – לשכור דירה סמוכה כי מרחק הקליטה הוא מוגבל. זה היה חתיכת מבצע. בחדרי מלון היה יותר פשוט, כי יכולנו להכין את החדר מראש ולקבל את החדר הסמוך. לכן, לפעמים דאגנו שחופשה של אסיר תתועל למלון מסוים".
מסתבר שגם בית חולים יכול להיות לוקיישן נוח למדי לפענוח פשע מסתורי. דוידוביץ' נזכר במקרה של הרוצח משה לוי, שזה לכינוי המפוקפק "מזריק הנפט". לוי רצח ב-1980 את אשתו הראשונה, אילנה עובד. שיטת הרצח הייתה אכזרית במיוחד: הוא הזריק לגופה חומרים כימיים שונים, בהם נפט. מותה בייסורים לא העלה את חשד הסביבה, ונקבע כי היה זה מוות טבעי. העובדה שלוי סעד אותה במסירות עד יומה האחרון הרחיקה את החשד ממנו.
רק כשחברתו הבאה, סוזן אמויאל, אושפזה בבית החולים עם תסמיני זיהום דומים לאלה של עובד, התעורר החשד נגדו והמשטרה הוזעקה. דוידוביץ' מספר: "סוזן הועברה לחדר שבו שכבה לבד, ובו הותקנו מצלמות נסתרות. חדרו של מנהל המחלקה הפך להיות חדר הבקרה, והעמדה שבה המתינו הבלשים בדריכות למהלך מצידו של לוי, שביקר את אמויאל כמה פעמים בשבוע. הוא דאג לה, הביא פרחים, ניקה את מיטתה והחליף את בגדיה - גילה מסירות יוצאת דופן, כמו שהפגין גם כלפי אשתו הראשונה.
על פי דוידוביץ', את חילופי המשמרות בחדר הבקרה עשו הבלשים בהתגנבות, בדרך כלל מהחלון. הם המתינו עד שלוי חזר לבצע את זממו. "הוא נתפס על חם. הוא הגיע לביקור כשאימה הייתה שם. בסוף הביקור, בשעות הערב המאוחרות, הם נפרדו ממנה ונראו כהולכים לדרכם, אלא שהנבל שב על עקבותיו ונראה כעומד להזריק לה. סוזן פרצה בצרחות והוא נעצר. בחיפוש בדירתו מצאו מזרקים, נפט וראיות נוספות. על גג ביתן סמוך לחדרה בבית החולים מצאו גם מזרק שהכיל שאריות נפט". אמויאל בת ה-22 נותרה נכה לצמיתות. לוי נידון למאסר עולם ומת בכלא.
דוידוביץ' ממשיך ונזכר בימי ההאזנות בשנות השמונים. "לחוליות של האזנות הסתר קראנו 'משקלטים'. ההקלטות היו על טייפ סלילים. כל סליל בערך 20 ס"מ. מכשיר ההקלטה היה בגודל של מקרר יינות קטן. קראו לו 'רבוקס' (Revox). זה היה מכשיר מאוד אמין. סוס עבודה. יכול לעבוד אלפי שעות ולהקליט באיכות שמע טובה.
"בדרך כלל ההאזנות נעשו בדיעבד. היינו מורידים את הסליל ונותנים אותו למשקלטים, שהיו שמים אותו על הרבוקס שלהם ומתחילים להקשיב. היה פער של שעות ולפעמים ימים מהזמן שבו התקיימה השיחה למתי שהיא נשמעה. כך היה בשיחה המפורסמת בין טוביה אושרי לבין גנדי".
דוידוביץ' מתייחס בדבריו להקלטה שליוותה את השר המנוח רחבעם זאבי במשך כל הקריירה שלו. בליל 25 ביולי 1980, שעות אחרי שנמצאו גופותיהם המבותרות של עזר כהן ועמוס אוריון בחולות בת ים, סמוך לחצות, התקשר הרוצח שלהם, העבריין טוביה אושרי - שהיה באותה תקופה אחד מ-11 העבריינים המבוקשים ביותר בישראל - אל זאבי הביתה. לפי תמליל השיחה שבידי המשטרה, שכבר הפך לחלק מהביוגרפיה שלו, אמר לו אושרי: "אני אדבר קצת, אה? תגיד לי, הכול כשר בטלפון שלך?"
זאבי: "מקווה".
אושרי: "מדבר טוביה".
זאבי: "כן".
אושרי: "אני נמצא ברחוב קשאני 11".
זאבי: "איפה זה?"
אושרי: "בקצה רחוב האוניברסיטה".
זאבי: "כן".
אושרי: "אז אתה יכול להגיע?"
זאבי: "אם צריך".
זאבי, אשר לא ידע בזמן אמת שהשיחה שלו הוקלטה, הכחיש את קיומה בתחילה בחקירת המשטרה. לאחר מכן טען שלא הגיע לדירה כי התבלבל בדרך. דוידוביץ' משחזר: "השיחה הזאת התקיימה בליל שבת, בסביבות 23:00 בלילה. הרצח בוצע ביום רביעי, יומיים קודם. את השיחה שמעו רק ביום ראשון בבוקר. המשקלטים עבדו על היעדים האלה באופן שוטף, בלי קשר לרצח. זה היה במסגרת עבודת איסוף מודיעיני. לכן המידע מתקבל לפעמים בדייליי.
"כדי להאזין אונליין אתה צריך מערך גדול של אנשי צוות, שלא יוצאים להפסקות. המשקלטים היו צריכים לעבור בדיקות שמיעה תקופתיות, כדי לוודא שלא יפספסו שום דבר. עם הזמן הם לומדים איך להבדיל בין שיחת חולין לבין שיחה מפלילה רק לפי טון הדיבור. כשמדברים על הא ודא, הדיבור הוא באוקטבה גבוהה, קצב הדיבור מהיר, אחד נכנס לדברי השני.
"הם יכולים לדבר על נשים, מכוניות או כדורגל. ואז פתאום אחד מהם אומר, 'אז תבוא אליי היום בארבע', והוא אומר את זה בשקט ובצד השני יש פתאום שתיקה. ואז אתה מבין שהשעה ארבע היא ה'בינגו' שלך. כדי להגיע לזה, זאת עבודת נמלים. וצריך לזכור שחוץ מהאזנות סתר המשטרה עושה עוד דברים, כמו לחלק דו"חות תנועה".
"האזנות סתר זה לא דבר חדש. זה כלי חקירתי שקיים מימים ימימה, ולדעתי הוא אחד הכלים הכי חשובים. היו לי כמה וכמה פרשיות שהכלי הזה הוכיח את עצמו בהן, גם כשלא היה לי שום דבר ביד לפני" - כך אומר עורך הדין ירון לונדון, סנגור פלילי, לשעבר סגן ניצב בלהב 433. "לפני המון שנים היה הסיפור של הרצל נח, שירה ארבעה כדורים באשתו אורלי נח. היא שרדה. הייתי אז ראש הצח"מ (צוות חקירה מיוחד, מ"ש) במרחב דן. זה היה תיק של ראיות נסיבתיות בלבד, הוא מעולם לא הודה. תיק שכולו הורכב מנדבך ועוד נדבך. את האקדח לא מצאנו, הוא כנראה זרק אותו לאגם בפארק הלאומי ברמת גן.
"כשהלכנו לדבר עם אחד החברים הקרובים שלו, נהג מונית, שמענו שהוא לא הרגיש טוב, שיש לו לחץ בחזה והוא אושפז בבית חולים. הגענו אליו, והבנו שכנראה החקירה הלחיצה אותו. הייתה לו סיבה לכך. ידענו שאם נלחץ ונטלטל את הספינה, יכול להיות שנשמע משהו. האזנת הסתר שביצענו לו העלתה שהוא זה שסיפק את האקדח ואת התחמושת. אני לא חושב שהיינו מגיעים למה שהגענו אלמלא הייתה לנו האזנת סתר".
איך הייתה נראית העבודה?
"יש האזנות שבהן אתה יודע שמשהו מתרחש, ואז אתה מושיב אנשים שיאזינו בחי. לפעמים אתה יודע שהיום בלילה הולך לקרות משהו, ואתה חייב להאזין לכולם לכל הטלפונים אונליין. אז יושבים אנשים עם אוזניות ומאזינים. יש הרבה מקרים שבהם באים בבוקר ושומעים מה היה בשיחות אתמול, מה היה בלילה. מכשירים מקליטים, שיחות נתפסות ובבוקר מישהו עובר על זה, וכשהוא מוצא משהו מעניין הוא מדווח".
עבודה מאוד סיזיפית.
"מאוד. אף אחד לא מבין את זה. העבודה של החבר'ה האלה ממש קשה. אתה צריך להיות מרוכז ולעבור על הכול ולהיות עם סבלנות. אתה צריך להכיר את החומר, את התיק, להיות ראש גדול. אתה לא יכול להגיד על כל דבר 'זה נשמע לי מעניין', ומצד שני אתה לא יכול לזלזל בכול. אתה צריך לברור את המוץ מהתבן. למצוא מחט בערימת שחת".
יש הבדל בין האזנה לעבריינים מקצועיים לבין האזנה לאנשים חסרי ניסיון בעולם הזה?
"ברור. לעבריינים יש את השפה, את הקודים, יש מילון שלם. אנשי מודיעין מכירים את העגה. אף עבריין אמיתי לא יגיד 'אני רוצה להתחפש, תביא לי מדי משטרה'. הוא יגיד תביא אגוזים, ירוקים - אני לא רוצה להיות נדוש אבל יש מלא מילים. אנשים 'טובים', אנשי צווארון לבן, לא חושבים ששומעים אותם ומדברים כאחד האדם. לפעמים הם מפלילים את עצמם כל כך שאתה בשוק".
אנשים לא יודעים כיום שיש דבר כזה האזנת סתר?
"אנשים יודעים ובכל זאת נופלים. אין אפס. זאת תמיד הייתה אניגמה בעיניי. היה פעם מקרה של מנהל מפעל שרכש סחורות גנובות. היו מביאים לו אותן בשלוש לפנות בוקר למפעל. הכול היה מתוכנן. עכשיו, כל המפעל היה מרושת במצלמות. למנהל הייתה שליטה מלאה במצלמות. הוא יכול היה לכבות אותן. הוא יכול היה להעלים אותן. אבל הוא שכח. השאיר הכול פועל. כשבאו לעשות חיפוש תפסו את המצלמות, וכל הראיות היו שם. הוא ממש בנה לנו את התיק. הוא היה צריך לקבל את אות יקיר המחלקה" (צוחק).
ומה לגבי עבריינים יותר מנוסים, בעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, באילו שיטות הם משתמשים כדי לנסות לחמוק מהאזנות סתר?
"קודם כל, הם משתמשים בטלפונים חד-פעמיים, אלה של פעם, הנוקיה. טלפונים לא חכמים. הם קוראים לזה 'טלפון מבצעי'. יש להם גם את הסמארטפון, שהם משתמשים בו ביומיום, אבל כשיש פעילות היא מתבצעת בטלפון חד-פעמי, שאחר כך אפשר להשמיד. בנוסף, הם מחליפים כרטיסי סים בטירוף. בקצב רצחני. משתמשים גם בטלפונים ציבוריים, אבל כיום זה לא כל כך נפוץ. בזמני בוודאי שהיו משתמשים בטלפונים ציבוריים, וגם כל פעם בטלפון אחר.
"עבריינים גם פחות משתמשים ברשתות חברתיות. הם יודעים שהטכנולוגיה, ככל שהיא משתכללת, גם המעקב אחריה הופך למשוכלל יותר. ולכן, דווקא כיום חוזרים אחורה לשיטות פרימיטיביות, וכך יותר מוגנים. לפחות בתחום הזה, עדיף להם להיצמד לשיטות של פעם".
היו בעבר גם האזנות בינלאומיות?
"היה לנו את סיפור הרצח של אלון גלעדי בלוס אנג'לס (עבריין מנתניה שנרצח שם ב-1999 - מ"ש). זה תיק שכולו נבנה, התבשל והתקדם רק על האזנות סתר. אתה פה בארץ מבקש מהאמריקאים שיאזינו שם עבורך. לפעמים אתה שולח צוותים מפה שיאזינו לישראלים במדינות זרות.
"כיום הכול יותר פשוט, אבל אני הייתי שם בתקופה שלא היו פלאפונים כמו היום. היית צריך לרוץ ממקום למקום. עלית על זה שמישהו משתמש בטלפון ציבורי, היית צריך לרוץ אחריו, לראות לאיזה טלפון הוא מגיע, לרשום מהר את המספר, לבקש צו ולהרים את המתג על ההקלטה. הם היו מחליפים כל פעם טלפון ציבורי, ולפעמים מקיימים שיחה אחת מכמה טלפונים. זה היה סיוט. אופרציה. כיום האזנות סתר זה כלום".
