במשך כמעט שנה הייתה שמרית מאיר הדמות הקרובה ביותר לראש ממשלת ישראל. אולי האישה החזקה בישראל. ההגדרה הרשמית שלה הייתה היועצת המדינית לרה"מ, תפקיד בכיר בפני עצמו. מאיר עשתה הרבה יותר מזה. היא כתבה לבנט נאומים, שלטה בחלקים נרחבים מלוח הזמנים שלו, שוחחה והתכתבה איתו עשרות פעמים ביום, התחילה כל בוקר בשיחת תדרוך לרה"מ, נשלחה לפגישות עם בכירים בבית הלבן, הכינה את ביקור הנשיא ביידן ופתרה משברים מול רע"מ ומנסור עבאס. בעיקר: היא הגדירה יחד עם בנט את המסרים המרכזיים של ממשלת השינוי, של תקופת שלטונו הקצרה ורווית המשברים. זה החל קצת לפני הקמת הממשלה; מעטים ידעו שהיא מייעצת ליו"ר ימינה באינטנסיביות; זה היה "האופן המיטבי ביותר בו עבדנו. בנט מכנה את זה 'ג'ק באואר', שאני לוחשת לו באוזנייה". היא מגדירה את היחסים ביניהם כ"שותפות". במהלך הזמן בלשכת רה"מ, בנט הגדיל בהתמדה את היקף המשימות שלה. הוא ראה בה כישרון נדיר, משענת מרכזית. בתקופה הזו היא עבדה לדבריה 16 עד 18 שעות ביום. "זה היה מטורלל", כלשונה, הייתה חוזרת הביתה, "יושבת על הספה ולא יכולה לקום. נרדמת. קמה בבוקר". עזיבתה את הלשכה סימלה את תחילת הסוף של הממשלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
והיום? היא ובנט כמעט לא מדברים. התכתבות קצרה, פרקטית, פה ושם. היא חשבה שהוא צריך לפרוש; לפני יומיים זה מה שקרה.
מאיר לא רצתה להתראיין; היא סירבה לדבר כל עוד הממשלה שרדה, איכשהו. נדרשו שבועות של שכנוע. כאשר הייתה בלשכת ראש הממשלה ברחה מהפרסום. ביקשה שלא להופיע בתמונות רשמיות, לא העניקה ראיון סדור. זה דבר יוצא דופן: הקריירה שלה הייתה פומבית. אחרי שירות מוצלח ב-8200, שימשה במשך שנים פרשנית מוערכת לענייני ערבים בגלי צה"ל, ובכלל. לאחר מכן הקימה ארגון ואתר אינטרנט שהציגו חדשות על ישראל בערבית, “אל מסדר”; הוא זכה למיליוני עוקבים מהעולם הערבי. חשבון הטוויטר שלה בעברית, שהושתק במהלך השנה הזו, היה פופולרי ובולט כאמצעי להבין את המציאות; לא רק מה חמאס, אבו-מאזן או הסעודים באמת רוצים, אלא גם ניתוח אינטנסיבי של המדיניות הישראלית – ומתיחת ביקורת נוקבת עליה. היא הקימה חברת ייעוץ ואומרת שהרוויחה היטב. לפני הקמת הממשלה כתבה טורים ב"ידיעות אחרונות", על המזרח התיכון ועל ישראל. כאשר בנט פנה אליה להצטרף ללשכתו, "החיים שלי היו בונבוניירה והייתה לי תחושה שאני עומדת להרוס אותם".
במהלך השנים הללו, מאיר פיתחה דמות תקשורתית יוצאת דופן, כזו שאי-אפשר לצבוע אותה אוטומטית כשמאל או כימין. ואז, לפתע, הייתה לצד רה"מ, בהסתערות, בממשלה שנויה במחלוקת, שנואה בידי חלקים נרחבים מהציבור שחשו תחושת בגידה. היא נחתה אל תוך המשרה המדינית הראשונה בחייה, עוסקת בפועלים הפלסטינים מרצועת עזה, בדרישות המלך הירדני ובחידוד מסרים לקראת ראיונות בטלוויזיה. תוך כדי, פרצו הקרבות הפנימיים בלשכה. ההאשמות של מקורבים שהיא מושכת את רה"מ הרחק מהבייס שלו, שהיא לא שחקנית קבוצתית, בלשון המעטה. ואז הפיגועים. הקריסה הפוליטית, המשבר שלה עם בנט - והסוף המר. עונה של בורגן? זו לא עונה, זה הסרט.
הסיפור שהיא מספרת הוא תיאור יוצא דופן; זווית אחת של עליית ונפילת הקואליציה יוצאת הדופן ביותר ששלטה בישראל, מפיו של האדם הקרוב ביותר לראש הממשלה בזמן הזה, לבד ממשפחתו. כדרכה של מאיר, שבנתה קריירה מהצגת תפיסות מורכבות, רב-ממדיות, זה לא עומד להיות תיאור פשטני. בלב דבריה עומדת חרדה של מי שהייתה בצומת של מקבלי החלטות, ונחשפה למידע הרגיש ביותר. "אגיד את זה ככה: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הפינוק הזה של הטרפת, השיטיון הפוליטי שאחז בה. היא לא יכולה. יש לה אתגרים עצומים בתחום הביטחון הלאומי. היא נמצאת בתוך סכסוך לאומי. אתגרים מבחינת הרקמה החברתית, השבטיות. היא מדינה מאותגרת מאוד-מאוד. כשאנחנו נכנסנו ללשכה, מצאנו שם קורי עכביש ואבק במקומות שהיו אמורים להיות מתוחזקים היטב. וכרגע השלטון בישראל חלש מאוד, חלש. זה היה המצב בשלהי כהונת נתניהו - וזה המצב כרגע, בשלהי ממשלת השינוי. ושלטון חלש מזמין צרות".
הביקורת שלה מהדהדת. "בסוף זוכרים את הסופים. מממשלת נתניהו-גנץ אתה לא זוכר את ארבעת הסכמי השלום, אתה זוכר את 'ליל החניונים'. זוכרים את הסוף. חששתי מאוד שמה שיזכרו מבנט כראש ממשלה זה את הנואשות של 'בכל מחיר' ואת הכניעה לערבים, וההיסחטות על ידי האורבכים. המופע הזה, שפשוט העביר לביבי מנדט בשבוע, מנדט בשבוע. מצבו לא השתפר מאז שעזבתי".
הדברים האלה הם רק התחלה.
המסר החוזר ונשנה של מאיר הוא ש"זה לא היה חייב להסתיים כך". אנחנו יושבים בדירה התל-אביבית שבה היא גרה עם בעלה, איש ההייטק גדעון גלבוע. מהשיחות ברור שעברה תקופה קשה, ולחזות מרחוק בגסיסת הממשלה עשה את זה גרוע יותר. "היה לי יותר קשה מהרגע שבו עזבתי (את הלשכה ‑ נ"א), כי עכשיו באמת תם ונשלם, וזה הסתיים רע. וגם בגלל הידיעה שזה לא היה חייב להסתיים כך. זה באמת מה שהכי מתסכל בכל האירוע. כל החודשיים האחרונים היו יכולים להיראות אחרת לגמרי". כאשר עזבה, בנט עוד נהנה מכשמונה מנדטים בסקרים, אחרי נאומי יום העצמאות והזיכרון. "בנט חשב שהוא ייצב את הקואליציה. אני ידעתי שהוא לא ייצב אותה – כי יאיר לפיד סגר את רע"מ בצד שלו. מאז, ובעצם עוד לפני כן, התחיל תהליך פרוע של השמדת ערך, פשוט השמדת ערך".
היחסים ביניהם החלו בצוק איתן. הוא קרא אותה בטוויטר, וביקש לדעת עוד. היא מגדירה את השיחות כהחלפת דעות, בעיקר בנושאי המזרח התיכון. הקשר התהדק לפני כניסתו למשרד הביטחון, חברות איתנה אבל גם "פינג-פונג אינטלקטואלי". אחרי הבחירות הרביעיות, מאיר כבר "באוזנייה" של בנט כהגדרתו - מדברת איתו ורק איתו, ללא תפקיד רשמי כלשהו. כותבת טורים ב"ידיעות אחרונות" מבלי שאיש יודע שהם בקשר (היא אומרת לי בתגובה כי לא הייתה שכירה בעיתון; שוחחה עם בנט כמו עיתונאים רבים אחרים, כתיבתה לא עסקה בתחום הפוליטי ושעזבה בסיום שומר החומות).
בנט נמצא ערב ההחלטה החשובה בחייו. "אני רוצה להגיד משהו חד-משמעי. נעשו כל המאמצים, כולל של בנט, כולל הכול-הכול כדי להקים ממשלה ימנית, ממשלה של ביבי. כל המאמצים. כל ריבועי העיגולים שאפשר היה לחשוב... זו האופציה המועדפת עליו, ללא ספק".
כולל לנסות לשכנע את סמוטריץ' לשבת עם רע"מ.
"נעשה הכול. אני גם אגיד לך עוד משהו על בנט: הנרטיב הגדול עליו הוא שזאת תאוות שלטון חסרת מעצורים, שהוא רצה להיות ראש ממשלה בכל מחיר. עכשיו, אני אומרת לך: זאת לא המוטיבציה המרכזית שלו. בוודאי שהייתה מוטיבציה להיות ראש ממשלה, אחרת היה נותן ליאיר לפיד. חד-משמעית".
אז מה הייתה המוטיבציה המרכזית?
"להקים ממשלה, שתהיה ממשלה מתפקדת. והוא חשב שבקונסטלציה כזאת עדיף שהוא יהיה ראש הממשלה - כי הוא ימני, ועדיף שזה יהיה אצלו".
נו, אז איך לא בערה בו האמביציה היוקדת להתיישב בלשכת רה"מ?
"האמביציה קיימת, עובדה שהוא סירב להתפנות. היא לא בערה בו. אני חושבת שהוא בליבו ידע שזה מוקדם מדי בשבילו, במסע החיים שלו. הוא התחיל להיכתש ברשתות החברתיות וכו', והבין את עוצמת המחיר שישלם. ולדעתי היה מעדיף בהרבה לגמור כשר הביטחון אצל ביבי, אני אומרת לך את זה בוודאות. פשוט לא הייתה האופציה הזאת (של ממשלת ימין עם רע"מ - נ"א)".
כי סמוטריץ' לא היה מוכן לשותפות עם עבאס.
"נכון".
זהו השלב שבו המנדט עובר ליאיר לפיד, ומתחיל דיאלוג ארוך בינו לבין בנט. מאיר מספרת בפעם הראשונה על נקודת ההחלטה של בנט. ללכת לממשלת רוטציה עם לפיד ועם מנסור עבאס בניגוד להתחייבויות המפורשות שלו ערב הבחירות. היא מדגישה שזו הייתה "החלטה שלו" ומתארת כיצד סיפר לה על כך: "זה רגע שאני זוכרת היטב. פגשתי אותו במלון קרלטון תל-אביב. בלובי. בנט ביקש שניפגש שם. הוא הגיע חיוור כסיד. ממש. הוא היה ממש לבן. אמרתי לו, 'תשב. מה קרה?' הוא אומר לי, 'קיבלתי את ההחלטה'. אמרתי לו, 'יפה. ספר לי. תן לי את הנרטיב בצורה קוהרנטית'".
את רצית שהוא יקבל את ההחלטה הזאת?
"אני תמיד אמרתי יש פנים לכאן ולכאן. הייתי אגנוסטית".
אז הוא יושב ואומר לך...
"הוא יושב ונותן לי את הנרטיב מדוע ללכת לממשלה, שאז היה נרטיב הרבה יותר אפולוגטי. שניסינו הכול, הכול (להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו - נ"א), ובעיקר הפחד מעוד מערכת בחירות. הרגשתי שזה נעול. אמרתי לו אוקיי, בסדר. הלכתי לקונסיירז', ביקשתי בלוק כתיבה ועט, וכתבתי שםProject PM ( (Project Prime Minister ואמרתי לו - בוא נעשה עכשיו סדר פעולות, נתחלק ונתחיל לעבוד. כתבתי סדר פעולות ועשינו חלוקת משימות". הוא נכנס לעוד פגישה בקרלטון, נותן לה את המחשב הנייד שלו, מעניק לה את הסיסמה, היא נוסעת למלון אחר וממשיכה לכתוב עליו את התוכנית לראשות הממשלה.
"היה צריך פשוט להזמין את עידית סילמן לארוחת ערב. לדבר איתה. היה צריך לראות מה היא רוצה". למה זה לא קרה, לדעתך? "אני לא יודעת. אני משתגעת מזה"
את מתארת ייסוד שותפות.
"כן. ממש כך".
היא מראה לי את הדפים שהם כתבו באותה פגישה. מופיעים שם שמות, מהלכים, עיתונאים ודמויות שצריך לשכנע. יש חלוקה בינה לבינו. עותק של הדף הזה, כאשר השמות מחוקים לפי דרישתה, מופיעה בעמודים אלה. "אלפי פעולות קטנות שצריך לבצע. אלפי, נדב, אני לא מגזימה... היה כל כך הרבה Moving Parts כדי להקים את הקואליציה".
אבל מי שהקים בעבורכם את הקואליציה היה יאיר לפיד.
"זה לא היה בדיוק ככה. הוא (בנט - נ"א) היה צריך להביא את הצד הימני". אני מצטט בפניה קטע מציוץ שלה בטוויטר, בחודש מרץ 2021, כאשר עוד הייתה פרשנית. "פסיכוזת ביבי - רק לא ביבי: פוליטיקאים מימין (!) שוקלים תלות בסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים".
זו את שהגדרת את האפשרות לשותפות קואליציונית עם המפלגות של הציבור הערבי, ספציפית עם רע"מ, כ”נטייה לאומית לאובדנות”.
"חשבתי שאחרי שומר החומות, אחרי הפרעות בערים המעורבות, החיכוך בין יהודים לערבים, שלהטות את המטוטלת בצורה כל כך חדה לתלוּת של השלטון בישראל בקולות של מפלגה ערבית - נראה לי מהלך פוליטי מאוד אגרסיבי; היה לי ברור שהמטוטלת תלך בכל הכוח לכיוון השני, מה שאנחנו רואים עכשיו".
מה שינה את דעתך לגבי שותפות עם רע"מ?
"עבאס שינה את דעתי. מהותית. ובצדק, לאורך כל הדרך. אגיד לך עוד משהו על מנסור: הוא הפוליטיקאי הישראלי החשוב ביותר שפועל בתוכנו. נקודה. החשוב ביותר. ראיתי אותו בפרעות, או באירועים בערים המעורבות, הולך ללוד. ראיתי את השפה שלו, שהיא שונה מהותית מכל השיח. הכרתי היטב את התנועה האיסלאמית. עקבתי אחריהם".
שמרית מאיר של 24 במרץ אומרת, “שותפות עם הערבים, מה פתאום”. אבל אז את רואה מה עבאס עושה אחרי המהומות במאי, את רואה שנתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה איתו, ואת כבר אומרת...
"ואז אני אומרת, אולי הוא (בנט) יהיה ראש ממשלה טוב".
אולי זה שווה את זה.
"אולי זה שווה את זה".
וגם עבאס מרשים אותך.
"עבאס מרשים אותי. חוץ מזה, הבנתי שאם הוא הגיע למסקנה שזה מה שבנט רוצה - אעזור לו. כמי שהאמינה בו מאוד".
אחרי שהתברר שבנט החליט, מאיר היא זו שאומרת לו – אתה חייב ללכת להיפגש עם עבאס, לעשות את זה פומבי. להוציא הודעה.
ואז את מכינה את בנט, ימין מובהק, איש של מתנחלים, לפגישה החשובה שלו עם עבאס. מה את אומרת לו?
"עבדתי עליו. אמרתי לו שנהוג להתנשק עם ערבים בשתי לחיים לפחות”. היא צוחקת.
והוא התנשק?
"לא חושבת שהוא התנשק. אני חושבת שהוא שקל את זה, אבל לא. היחסים בינו לבין עבאס עד הסוף הם מאוד טובים וחבריים. היהודי והערבי פה - מצבם די דומה, שניהם אנשים חמים מאוד, בלתי אמצעיים. העניין הדתי שיחק תפקיד. העובדה שהם שניהם אנשים מאמינים. אתה יודע, אגב, שעבאס חוזר בתשובה? הוא חזר בתשובה בגיל 16. היה ביניהם חיבור נהדר. הוא הלך ונפגש עם עבאס, אבל זאת לא הייתה הבעיה שלנו".
לא, הבעיה שלכם הייתה ימינה.
"בדיוק".
בשלב הזה, הסביבה של בנט מורכבת משני סוגים של מקורבים ויועצים: אלה שמתנגדים להליכה לממשלה עם לפיד ורע"מ מצד אחד, ושמרית מאיר מצד שני. היא אומרת שהיו לבנט שתי בעיות: חברי סיעת ימינה ("אני חושבת שכל המדינה זכתה לראות באיזה פסיפס אנושי מדובר"), והשיח הימני באופן כללי. את הבאת חברי הסיעה, כולם לבד מח"כ שיקלי, היא מגדירה "הצלחה מטורפת, חסרת סיכוי. זה לא קשור אליי. זה הצוות הפוליטי של בנט". את זה הם עושים בעצם תחת מחאה, שלמאיר יש מעט מאוד סבלנות עבורה. "הסביבה שלו הייתה קטגורית נגד הממשלה הזאת. לא היה אחד שתמך בזה. בכל דרך הם ניסו לרבע את המעגל".
כולל איילת.
"בוודאי. כולם. הם, אגב, מתגאים בזה".
אבל מה הם רצו? ללכת לבחירות בעצם?
"תראה, אף אחד לא עשה לאף אחד טובה, נאמר ככה. האלטרנטיבה, בפרט אחרי שהחל משא ומתן להקמת ממשלה כזאת, הייתה להישאר מתחת לאחוז החסימה, או להיות האנשים החזקים במדינה - ולבלוע צפרדעים".
"מנהיגים היו רגילים לנתניהו. נתניהו בא, מרצה הרצאה. מלכתחילה אנשים מכווצים, כי יש להם הרבה דעות קדומות כלפיו, או שהם מכירים אותו. בבנט יש משהו אנושי. החיבור הכי חזק שהיה לו היה דווקא עם ערבים, עם מוחמד בן זאיד (MBZ, מנהיג האמירויות) חיבור יוצא מן הכלל, עם הנשיא א-סיסי, גם עם המלך עבדאללה, לפני שזה התקלקל".
מאיר מספקת תשובה מעניינת לשאלה מדוע הם, וגם בנט, חשו שאין להם ברירה לבד מממשלה: ההצלחה של קמפיין נתניהו והליכוד נגד ימינה, ערב הקמת הממשלה, זה היה ניצחון פירוס. "בנט רואה את עצמו כמנהיג היסטורי. הוא מקבל החלטה מאוד גדולה, מאוד קשה. עוד לפני כן מופנית נגדו מה שהוא עצמו מכנה, מכונת הרעל. נדב, ארחיק לכת ואגיד שאחד המניעים שהביאו אותו לקבל את ההחלטה הוא עוצמת הפראות של הרעש שהוא ספג. זה גם גרם לאיילת שקד ולימינה תחושה שאין להם לאן לחזור, שהם שרפו את עצמם. בעצם זה שהיה המו"מ עם לפיד".
מכונת הרעל של מי?
"של נתניהו. אנחנו למדנו היטב את המכונה של נתניהו, גם בסיוע חיצוני, גם בסיוע של אנשים בחו"ל. זו מכונה שהיא מלאכת מחשבת, אין מכונת תעמולה כזאת בעולם המערבי ברמה אפקטיבית כזאת".
ומה היא עושה?
"היא Echo Chamber חזק מאוד, שהוא, אגב, חלקו לגיטימי. אנשים, עיתונאים, מקורבים, דפי מסרים וכו', וגם שליטה פנומנלית ברשתות החברתיות בישראל".
חשבונות פייק.
"וגם מאחזים בתקשורת המיינסטרים. מה שמפספסים פה זה שחלק ניכר מהדבר הזה הוא אורגני; אם לנתניהו יש 36 מנדטים בסקרים, זו לא המצאה. יש פה סנטימנט אמיתי. בקיצור, מה שאני אומרת הוא שפתחו עליו באש חזקה, פסיכית, שבעצם אי-אפשר היה לברוח ממנה. הוא לא בן אדם שיגיד, 'טוב, פתחתם עליי באש, אני מרים ידיים'. לא".
היא אומרת שזו הייתה התקופה הקשה בחייו, כזו שיצרה אצלו "קושי גדול וגם אש ונחישות... כשהוא ננעל על משהו – לטוב ולרע – הוא עוקר הרים". בין היתר, בנט ננעל על זה שמאיר תבוא איתו ללשכה. היא מסכימה, אבל מבקשת להישאר מאחורי הקלעים, במטבחון, להיות מה שהיא מגדירה "האלטר-אגו" של רה"מ הנכנס.
המינוי שלה מפתיע את העולמות הרלוונטיים, המדיני והתקשורתי; יועץ מדיני היה בעבר תמיד דיפלומט או בכיר לשעבר בארגונים ממלכתיים. בנט מקבל מחמאות על המינוי, מאחורי הקלעים, מאלה שהכירו את מאיר מתוך מערכת הביטחון והממשלה, אבל בתקשורת ניכר זלזול בניסיון הקודם שלה. היא מזהה יותר משמץ שוביניזם: "אני לא חושבת שאתה זוכר מי היה היועץ המדיני של נתניהו. יש לי ניסיון סופר-רלוונטי בתחומים האלה. הייתה לי חברת ייעוץ. מנכ"לתי ב-NGO, שגייס מיליוני דולרים. הייתי עיתונאית ואני מכירה היטב את המזרח התיכון ואמריקה. אף אחד לא היה שם לב לקיומי אם היו אומרים שהוא מינה את יוסי מאיר ולא את שמרית מאיר. זאת אומרת, הייתי האישה הראשונה בתפקיד. זה משהו שלא הקדשתי לו הרבה מחשבה אבל היה נוכח, מאוד נוכח".
הממשלה קמה. היא מקבלת את החדר הטוב ביותר באקווריום, החלק הסגור בלשכת ראש הממשלה, לבד מהלשכה של ראש הסגל. היא ממש לא עוסקת רק בתחום המדיני. מבקריה מתחילים לטעון – יש לה אחריות נרחבת, אבל היא מתעסקת בכל דבר.
הממשלה החדשה נכנסת לתזזית עשייה. מאיר מדברת על החודשים האלה בעיניים בורקות. אומרת שבנט בזמן הזה "הזניח את חיי השעה לטובת חיי הנצח". לאורך כל השיחות איתה חוזרת ההבחנה שהיא מציגה בין "בנט הישן" ל"בנט החדש". אם אתאר במילותיי שלי, בנט הישן הוא זגזגן, שלפן, מושפע מרשתות חברתיות, מאלתר, נגיש לכל אדם וצייצן; הוא זה שרץ לערוץ 14 באמצע הלילה לחתום על הצהרה שלא יישב עם לפיד. אובססיבי לטוויטר. בנט החדש, זה שהיא מסייעת לעצב, כותבת לו את המסרים, כל כרטיסייה בתחילת כל ישיבת ממשלה, הוא יסודי, איש ימין ממורכז, ממלכתי, שקול. "זה ההבדל בין התכתבות כל הזמן עם כאן ועכשיו, תגובתיות לכל דבר, התנהלות שמאוד אפיינה אותו באפיזודות פוליטיות קודמות שלו, אל מול עקביות, בגרות, סט מסרים והתנהלות מתונה ואחראית - שהוא הדגים בצורה יפה במשך כמה חודשים טובים".
"כשהוא טוב, הוא הכי טוב", היא אומרת, ויש לה דוגמאות. נניח, מערכת ההגנה מפני רקטות באמצעות לייזר. "הלייזר. זו מורשת. הוא ננעל על הלייזר. הוא רוצה לייזר. ואז הוא משגע את כולם עם הלייזר. בלילה, הוא לייזר. בוקר טוב, לייזר."
במערכת הביטחון תידרכו שאלה שטויות.
"הם אומרים שהוא הוזה, חולם, לא יהיה ניסוי לפני סוף השנה, מקדים את זמנו, וכולם בטלוויזיות חוזרים על זה; והנה, יש ניסוי בלייזר – ואתה תראה שזה לא הסוף".
דוגמה קריטית יותר היא המדיניות כלפי רצועת עזה, בפרט כניסת פועלים פלסטינים. באחד הדיונים מציעה מערכת הביטחון מספר אישורי כניסה מסוים; בנט אומר להם – תכפילו אותו. "זו מדיניות של ראש הממשלה, הוא הוביל אותה. הדבר המעניין והאמיץ במחשבה שלו היה – כשהם (הפלסטינים בעזה) מתנהגים בסדר, אני דוחף להם הקלות. בלי שהם מבקשים. הם מתנהגים בסדר, הודנה, אין בלונים, אז אני אתן להם עוד עשרת אלפים פועלים. עכשיו נסדר את החשמל. ואת זה עושים כשהם בסדר. לא עושים כלום תחת אש. לא סחטנות. אני חושבת שזה דבר טוב וחשוב".
כשאני שואל מה ההישג המדיני החשוב ביותר היא עונה מיד: היחסים שנבנו עם ממשל ביידן. מאיר מנסחת עבור בנט את אופן השיווק של הממשלה החדשה לדמוקרטים בבירה.
"זה סיפור היסטורי. תראה, הם היו ממשל חדש. אנחנו ממשל חדש. נהוג לומר שממשל ביידן חפץ ביקרה של הממשלה הזאת ויעשה הכול כדי שהיא תישאר - מבליג על דברים שהוא בחיים לא יבליג עליהם לביבי. נכון, אבל זה לא היה בדיוק ככה מההתחלה; בהתחלה הם עמדו על דעתם לפתוח קונסוליה במזרח ירושלים. הם הודיעו כבר, התקשרו ליאיר לפיד ואמרו, 'אנחנו פותחים קונסוליה'. הם סירבו להרפות. זה לקח המון זמן להוריד אותם, המון ארכיטקטורה עדינה. והייתה לנו את הבנייה בהתנחלויות, הם השתגעו מזה, זה היה מורכב מאוד. וכמובן, המו"מ להסכם הגרעין עם איראן, שהיה ליבת אי-ההסכמה. אבל אצלנו, אצלי, וגם בצד השני, שזה הבית הלבן, האנשים המקבילים אליי שם - הצלחנו להגיע להבנה שזו שעת רצון. שהם יבינו שלאתגר אותנו בדברים קטנוניים יהיה לא טוב - ויפגע באינטרס הגדול. זה לא קרה מיד, זה לקח זמן".
"נושא ההתנחלויות, למשל, הרבה יותר בוער בביידן ובסביבתו מאשר באובמה. עד כדי כך. זה דבר שהם מחשיבים כגובל בפשע מלחמה. הם ממש לא אוהבים התנחלויות".
למה את חושבת שזה נעשה חמור יותר?
"כי הם מתכתבים עם הבייס הפרוגרסיבי, שזז שמאלה. כי ביידן בעצמו מאוד לא אוהב התנחלויות. ובתוך המצב הזה העברנו פעמיים החלטות במת"ע (החלטות על בניית אלפי יחידות דיור בהתנחלויות במועצת התכנון העליונה - נ"א). הייתי הבן אדם שעמד בפרונט של הדבר הזה מול האמריקאים, וזה לא היה נעים. כולל שיחות נזיפה בשישי בצהריים שאני מזומנת אליהן. על פגישת המת"ע הראשונה זה היה אולי, במצטבר, עשר שעות של שיחות סיזיפיות".
מה האמריקאים אומרים לך? הם אומרים לך תבטלו את זה, תאשרו חמש יחידות דיור?
"הם עד כדי כך סולדים מהאירוע, שכל דבר זה בבחינת שיתוף פעולה איתו. אפילו להעיר, להגיד זה כן וזה לא, משתמע מזה שה'כן' הוא לגיטימי. אתה מבין? אני רוצה ללכת שלב אחד אחורה. יועצת מדינית, מה הכלים שאני עובדת איתם? קודם כל העובדה שזאת ממשלה שמוצאת חן בעיני העולם".
בואי תגידי ברור: שזה לא ביבי.
"זה לא ביבי, אבל הסיפור היה יותר משוכלל מזה. אנחנו בעידן של קיטוב, תסתכל מה שקורה בארצות-הברית. פתאום באה ממשלה ישראלית שיש בה גייז, ערבים, יהודים וכו'. תאמין לי, את הלימון הזה סחטנו עד הסוף".
שמתי לב לזה ככתב.
"זה היה מצוין למדינת ישראל. הניסיון להיאבק בקיטוב, הניסיון למצוא מכנה משותף בין מחנות, תפס מאוד באמריקה. הדבר השני היה בנט - שיש לו יכולות בלתי אמצעיות מאוד טובות. הוא יכול להתחבב מאוד על אנשים מסוימים".
מה הוא עושה כשהוא מתחבב?
"מנהיגים היו רגילים לנתניהו. נתניהו בא, מרצה הרצאה. מלכתחילה אנשים מכווצים, כי יש להם הרבה דעות קדומות כלפיו, או שהם מכירים אותו. בבנט יש משהו אנושי. החיבור הכי חזק שהיה לו היה דווקא עם ערבים, עם מוחמד בן זאיד (MBZ, מנהיג האמירויות) חיבור יוצא מן הכלל, עם הנשיא א-סיסי, גם עם המלך עבדאללה, לפני שזה התקלקל".
ואיך זה קורה?
"הוא בן אדם מאד חם. בשיחות מאוד ארוכות, הוא מקשיב. הוא רוצה ללמוד על המצוקות. אתן לך דוגמה: ישבנו אצל MBZ. באמת היה חיבור יוצא דופן. איש מרשים בצורה בלתי רגילה, MBZ. כבר ראה הכול בחיים. הם ישבו בארבע עיניים. ואז בנט אומר, 'תקראו לשמרית' ואומר לי, 'הסכם הסחר לא מתקדם. למה זה מתעכב?' קראנו ליאיר פינס (מנכ"ל משרד רה"מ), ובנט אומר, 'חברים, האמירותים יבואו לתל-אביב, שימו אותם במלון נחמד, שבו במלון הזה שבוע מבחינתי, אל תאכלו ואל תשתו או שתאכלו ותשתו - אבל תצאו עם הסכם סחר'. זה מה שהיה. הסכם סחר נחתם בזמן מאוד קצר. לפעמים משא ומתן כזה לוקח שנים. הוא עמד במילתו. הוא משדר אמינות. שהוא לא בא לעשות על אף אחד סיבוב - אלא שאנחנו נעשה ביזנס עכשיו, אתה ואני".
צריך להזכיר שבשעה שההתפתחויות הענייניות הללו (יחסים עם ארה"ב, עם מדינות ערביות) מתרחשות, הלגיטימציה של הממשלה סדוקה. חלקים גדולים בציבור רואים ברה"מ כמי שבגד בהבטחותיו, גנב קולות וחבר למחנה הנגדי. הליכוד מפעיל קמפיין אדיר למוטט את הקואליציה. בתוכנית ההיא, שקווי המתאר שלה נוסחו בקרלטון תל-אביב, "פרויקט ראש הממשלה", הייתה הנחת עבודה: שראשות הממשלה תעניק לבנט הילה, מומנטום.
החלק השני בתוכנית שלכם, אחרי שהוא כבר ראש ממשלה, הוא שאמור לקרות משהו מבחינת התמיכה הציבורית.
"אני הייתי תחת הידיעה - לא הרושם, הידיעה - שהוא יקפוץ למספר דו-ספרתי במנדטים. כראש ממשלה. חשבתי שיראו אותו בתצורתו הגבוהה, שיראו שהוא ביצועיסט, שהוא בן אדם טוב, ושיש בו משהו בלתי אמצעי. שיראו שהוא לא הבן אדם הקיצוני הזה שהיה, המפרפר מצד אחד לצד שני. שהוא ימין, ממלכתי, רציני. חשבתי שתהיה קפיצה בסקרים. הקפיצה הזאת לא קרתה".
זאת אומרת, ההנחה הייתה בעצם שהלגיטימיות תיווצר?
"כן. תראה, היו תקופות טובות יחסית. הייתה תקופה, הייתה עלייה אחת בסקרים אחרי שהוא חזר מפוטין, והשנייה אחרי נאומי יום הזיכרון והעצמאות. אחרי המפגש עם פוטין הוא הפך בהתאמה לראשות ממשלה מספר שתיים אחרי ביבי, לראשונה. בהפרש מיאיר ובהפרש מגנץ. אבל בסקרים הוא לא יכול היה (לעלות). כי אם אתה תומך בבנט, אתה צריך להגיד שאתה תצביע ימינה. ואתה לא רוצה. אתה לא מרגיש נוח. מה זה ימינה? ימינה זה איילת שקד? זה אורבך? מי זה האנשים האלה? ולכן התבנית לא התאימה לעוגה".
במילים אחרות, הוא ראש ממשלה שבעצם עבר מעמדה שהיא מימין לליכוד, שם התחיל, למרכז הישראלי. את אומרת מרכז-ימין, אבל הוא לא ביצע את המעבר עד הסוף. בין היתר, כי היה לו מאחוריו את מפלגת ימינה.
"הוא לא יכול היה".
כי אם הוא היה עושה את המעבר הזה הוא היה מאבד את ימינה, ומיד את ראשות הממשלה.
"בדיוק. כל הזמן אמרו לו, 'אתה לא מספיק ימני'. זה מדגים לך אנשים שחיים בטוויטר ולא בעולם האמת. הממשלה הזאת לא פתחה קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, המשיכה לבנות ביש"ע, סבלה מול האמריקאים קשות בגלל זה, הלכה להשקעה אדירה ברמת הגולן. כל המהלך בסוגיה האיראנית - תקענו את ההסכם הבינלאומי שם. עכשיו, במה הוא נדרש להיות ימני, להתקוטט עם שמאלנים בטוויטר? הם יושבים אצלו בממשלה. להעליב ערבים? הוא לא יכול. הוא תלוי בהם לשרידותו הפוליטית".
מאיר למעשה מתארת את בנט כאדם קרוע, מורתע. הוא רוצה לחצות אל המרכז-ימין, אבל אז הוא יאבד את סיעתו ואת השלטון. הוא במלכודת, אז מתמקד בעשייה כראש ממשלה. היא מדברת על התקופה שבה מסור ל"חיי הנצח", אבל זה בדיוק הזמן שבו הפסיד, מעשית, את השלטון, לשיטתו של בנט עצמו בראיונות שהעניק לאחרונה.
"תראה, הניהול הפוליטי אצלנו היה כושל מהיום הראשון. אם התחום שלי היה מנוהל כמו התחום הפוליטי, הסורים כבר היו על הגדרות. הוא ראש ממשלה. הוא לא תיחזק פוליטית. הוא רק תיחזק כשהיה מאוחר מדי".
תשמעי, עבור טל גן צבי (ראש הסגל) או שלום שלמה (מזכיר הממשלה), זה קצת יותר קשה להחזיק את עידית סילמן או ניר אורבך בקואליציה – מאשר לשמח את ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, שמאוד מאושר שנתניהו לא שם.
"אני לא חושבת. היו שתי קאסטות בתוך הקואליציה הזאת: קאסטת השרים, שהיו שמחים, טובי לב ומשוכנעים שהם הממשלה הטובה ביותר מאז המצאת הלחם הפרוס; והיו חברי הכנסת. חברי הכנסת היו מתוסכלים מאוד. הם, בפרט הימניים, כל הזמן חטפו - ולא קיבלו שום דבר. לא היה להם כלום, לא יוזמות שלהם, לא נראות, כלום. עכשיו, אני לא יודעת אם זה היה עוזר להגן על עידית סילמן, אבל היא שיגרה המון אותות מצוקה, אומר זאת כך. היה צריך פשוט להזמין אותה לארוחת ערב. לדבר איתה. היה צריך לראות מה היא רוצה".
למה זה לא קרה, לדעתך?
"אני לא יודעת. אני משתגעת מזה".
השתגעת לפני שזה קרה, או רק אחרי? זו חוכמה שבדיעבד?
"לא. אני השתגעתי מזה שזה לא קורה בזמן אמת".
מהדברים האלה אפשר להבין את מלחמת העולם בלשכה; שמרית מאיר ובהמשך הדובר הפוליטי יותם בן יצחק מצד אחד, ראש הסגל טל גן צבי, מזכיר הממשלה שלום שלמה והדובר מתן סידי מהצד השני. הרבה יותר ממה שדווח בכלי התקשורת, המלחמה הזו תתרום תרומה למוות המוקדם של הקואליציה.
מאיר, כפי שאפשר להבין, חושבת שבעוד שהיא עשתה את עבודתה בתחום המדיני היטב - האחראים על הצד הפוליטי כשלו. במקביל, בסוף מרץ מתחיל גל פיגועים קשים, רצחניים. חוסר היציבות באגף הימני של הקואליציה גובר.
מתי הבנת שזה נגמר?
"היו שני קנאקים. הקנאק הראשון היה סילמן, כמובן".
ב־5 באפריל שמרית מאיר בארה"ב בשיחות הקשורות, בין היתר, למו"מ להשבת איראן להסכם הגרעין. המהלך המתמשך של ישראל הוא ניסיון לתקוע טריזים בגלגלי ההסכם, והחשוב מהם הוא הגדרת משמרות המהפכה האיראניים כארגון טרור. "האיראנים דורשים להוריד את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור כתנאי, והיה סיכוי סביר שהאמריקאים יקבלו את זה. היו בתוך הממשל אנשים שמאוד-מאוד לחצו. זה המעצור האחרון - והם רצו לגמור הסכם עם טהרן. בנט הבין שזאת הזדמנות; הוא הצליח לשכנע במהירות את לפיד לחבור אליו לקמפיין נגד הוצאת משמרות המהפכה מרשימת הטרור. מהרגע הזה התחיל להתנהל קונצרט מאוד יפה, שאני חושבת שהוא אחד ההישגים הדיפלומטיים של הממשלה הזאת, שבו כל אחד עובד בגזרתו כדי לעשות מהעניין הזה אירוע. כי זאת מתנה (תדמיתית, עבור ישראל - נ"א). להוציא אותם מרשימת הטרור זה פשוט לתת להם פרס".
יכול להיות שחלק מהפגמים שלו כמנהיג זה שהוא הקיף את עצמו באנשים שלפי התיאור שלך פשוט לא נאמנים אליו? "חד-משמעית. זו ליבת האירוע. זו באמת תופעה שחורגת מהטבעי. הרי לא יכול להיות שסביב מישהו אחד יהיו כל כך הרבה מופעי בוגדנות ותקיעת סכין בגב"
היא מגיעה לפגישה חשובה בבית הלבן, עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ברט מקגורק, האחראי על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי, ברברה ליף ואחרים. שר החוץ האמריקאי בלינקן מפעיל לחץ עצום לאשר את הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, כדי לסגור הסכם. איתה השגריר המוערך בוושינגטון, מייק הרצוג.
מאיר מציגה שני סוגים של טיעונים: הראשון הוא שהחלטה אמריקאית כזו תוביל לקרע עם בנות הברית של ארה"ב באזור, לא רק ישראל, צעד שהוא "סטירה לכולנו", כפי שאמרה לאנשים בחדר. טיעון אחר הוא שהממשלה בישראל תספוג מכה אנושה בהחלטה כזו של ממשל ביידן. המפגש נמשך כשעה וחצי; הוא מגיע בתזמון מצוין, רגע לפני שהאמריקאים צריכים להחליט. סאליבן שואל את מאיר ישירות האם תכלית ההתנגדות הישראלית היא לסכל את הסכם הגרעין כולו; היא אומרת לו, בכנות, שכן, ומסבירה מדוע.
האמריקאים מודים לישראלים בנימוס ומודיעים להם שייקחו את זה לנשיא. אף החלטה בין ישראל לארה"ב לא מתקבלת בגלל פגישה אחת; התהליכים היו ארוכים, נרחבים. המאמצים נמשכו גם לאחר מכן, דרך ראש המל"ל הישראלי אייל חולתא ואחרים. הפגישה הזו משתבצת בהם. אבל התחושה בצד הישראלי הייתה טובה, ומאיר יצאה מהמפגש תחת הרושם שעשתה את עבודתה. כעבור יממה האמריקאים ביקשו דרכה להעביר מסר לרה"מ: "יהיה בסדר". מאיר מתקשרת לבנט, והוא מעדכן את שר החוץ וראש המוסד.
שוחחתי עם גורמים בוושינגטון שראו את מאיר בפעולה; הם לא הכירו אותה לפני כן, והתרשמו מאוד לטובה. הם דיווחו על בקיאות בפרטים, יושרה. כעבור כשלושה שבועות התקשר הנשיא ביידן לרה"מ בנט והודיע לו רשמית שהחליט שמשמרות המהפכה נשארים ברשימת ארגוני הטרור. כך או אחרת, הנסיעה הזו לא תיזכר בהכרח בגלל סאליבן, אלא בגלל סילמן. זו שעת לילה מאוחרת, שעון וושינגטון. מאיר אחרי הפגישה בבית הלבן, ומקבלת את הידיעה שיו"ר הקואליציה עידית סילמן פורשת מהקואליציה. שהממשלה איבדה את הרוב שלה בכנסת. היא מתקשרת לבנט, שעת בוקר מוקדמת בישראל, והיא זו שמודיעה לו. "אירוע סילמן לא היה צריך לקרות. נקודה. היה אפשר למנוע את זה. כשאירוע סילמן קרה, התחילה דינמיקה מאוד בעייתית. הדלת ללשכה נפתחה. בחסות הנטישה של סילמן התחיל עליו לחץ עצום מימינה, עצום, לשבור ימינה".
את מבינה מאיפה אירוע סילמן הפציע פתאום?
"אני מבינה כי כולם הבינו את זה. היה מודיעין חלוט. בתור אחת שמבינה מודיעין, זה לא היה מודיעין רגיל, זה היה מודיעין קשה. שמענו את זה מאלקין, שמענו את זה מגדעון סער. הייתי בארצות-הברית בשליחות ראש הממשלה בעניין משמרות המהפכה. הייתי מנותקת. יותם, הדובר הפוליטי שלנו, מאה פעם ביום אומר לי, 'שמרית, שימי לב לסילמן. תדברי עם בנט, תדברי איתו, תדברי איתו'. דיברתי איתו. הצקתי לו, כשאני כולי שם בדברים אחרים. אמרתי לו מאה פעמים 'סילמן', הוא אומר לי 'סילמן מטופל'. ואז, כמה שעות אחר כך לפנות בוקר, לילה אצלי, בשש בבוקר אצלו הערתי אותו ואמרתי לו סילמן פרשה".
מה הוא אומר לך?
"לא כל כך הרבה. אין מה להגיד. זה השלב שבו הכול התחיל להידרדר, ללכת Downhill לגמרי... ואז הבנתי שהם נכנסו ללשכה בחסות המצוקה הפוליטית שלו, ושמו לו אקדח על השולחן".
מי זה "הם"?
"הם" זה החבורה מימינה. בסדר? שמו לו אקדח על השולחן".
אני אגיד: הם זה אורבך, אביר קארה, איילת שקד.
"איילת. כן".
אקדח על השולחן.
"כן. שכל אחד מהם היה יכול להיות הנוטש הבא. זה הסיפור. סחטנות. אני רוצה להגיד משהו. באקדח לא היו הרבה כדורים. למה? מפני שברגע שהם נצמדו אחד לשני, כלומר, נצמדו לאיילת שקד, הסיכוי לשריון בליכוד הפך להיות אפסי. כי ביבי לא ייקח את שקד - אבל הם הבינו שזה הזמן שלהם להיכנס ובגדול, כאילו".
וגם מאשימים אותך. הם אומרים שזו אשמתך.
"כן. שמרית לקחה אותו שמאלה".
למה הם מאשימים אותך? סילמן אמרה שהיא פרשה בגלל חמץ בביה"ח.
"כי אני הייתי באמריקה והם הריחו חולשה. הם אמרו שזאת הזדמנות להיפטר ממני ולהפיל עליי. תראה, הניהול הפוליטי אף פעם לא היה בידיי. זו הייתה הפשלה שלהם והם איבדו את עידית סילמן. היה צריך להעיף את זה על מישהו".
את בשלב הזה היועצת הכי קרובה שלו.
"כן".
ואגב לוקחת אותו שמאלה: זמן קצר לפני כן היה נאום "הגדה המערבית", שפעם ראשונה שהאיש הזה, שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, משתמש בביטוי כזה.
"כן. זה שטויות. ה-West Bank... נתניהו אמר מיליון פעמים West Bank".
לא הייתה פה החלטה שלכם לשבור למרכז.
"לא. מה פתאום?"
אז מי כתב את זה?
"לא זוכרת אפילו. אבל אני אישרתי, אישרתי בהיסח הדעת. ומה שקרה זה שהם השתמשו בזה, תחשוב, האנשים הקרובים ביותר לבנט מתדרכים עליו שהוא נהיה שמאל. הדבר שהכי פוגע בו, בנקודה הכי חלשה שלו".
רגע, יכול להיות שחלק מהפגמים שלו כמנהיג זה שהוא הקיף את עצמו באופן קבוע באנשים שלפי התיאור שלך פשוט לא נאמנים אליו?
"נכון. חד-משמעית. זו ליבת האירוע. זו ליבת האירוע כי נאמנות היא דבר חשוב מאוד. למה היא דבר חשוב? היא דבר חשוב בעיניי ערכית, אבל כפוליטיקאי היא גם כלי עבודה. תראה, זו באמת תופעה שחורגת מהטבעי. הרי לא יכול להיות שסביב מישהו אחד יהיו כל כך הרבה מופעי בוגדנות ותקיעות סכין בגב. אז אני חושבת שיש פה איזשהו משהו להרהר בו. כאילו למה? מה הסיפור? אני חושבת שכדי לקבל נאמנות אתה צריך לתת נאמנות. אני אפילו יכולה להבין את התחושה שלהם שהם הוזנחו ונבגדו".
מה זה הוזנחו ונבגדו? אנחנו מדברים על אנשים עם תפקידים. וגם - כל הסיעה שלו, לבד ממתן כהנא - מי נשבע בשמו? איך זה יכול להיות?
"אני חושבת שזאת שאלה שאתה צריך לשאול אותו. כי אני חושבת שזאת חקירה פנימית שהיא קריטית לו. אני חושבת שהוא מספר לעצמו סיפור קל".
יש הסבר פשוט: הם חשו נבגדים אידיאולוגית. את יודעת, כי כל קללה שמופנית אליהם, כל טוקבק שמופנה אליהם זה בגללו.
"תראה, אגיד לך משהו. למשל, מול הבית של מתן כהנא אף אחד לא עשה הפגנות. לא עשו. למה? כי היה ברור לו שהוא קיבל את ההחלטה. מתי אתה הופך להיות מטרה? כשמזהים שאתה פריך ופציח. כשמזהים חולשה, שאתה שם ולא ממש שם. אני לא מאשימה אותם. היה להם מאוד קשה להיות שם. אבל מי שקשה לו, שלא יהיה שם, בסדר? או שיפיל את זה, או שיתפטר".
קראתי אצל יוסי ורטר ב”הארץ” שבתקופתך איילת שקד, שהייתה בעבר הכי קרובה אליו, מודרה אקטיבית מהלשכה.
"אני חושבת שהם לא קרובים כבר כמה שנים טובות מאוד. הרבה לפניי. אני חושבת שיש ביניהם פער ענק, תפיסתי וכו'. לשקד היה קושי אידיאולוגי אמיתי. הבנתי אותה. אני פשוט חשבתי שאי-אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו. יש לך קושי אידיאולוגי, תפילי את הממשלה".
למה היא לא עשתה את זה?
"למה היא לא עשתה את זה? כי היא גם האישה החזקה במדינה שחולשת על מיליארדים".
אבל היא יכולה הייתה להגיד לא להצטרפות לממשלה מלכתחילה. היא הייתה הופכת גיבורה בימין. כי יחד עם שקלי זה היה גומר את האירוע.
"כי היא העדיפה להיות שרת הפנים מאשר להסתכן באחוז חסימה. גיבורה בימין, גיבורה בימין. מישהו צריך לשריין אותה איפשהו. לרוץ בפלטפורמה (לבדה) - אני חושבת שכולנו מכירים את הסקרים. אין לה, להפך, היא גורעת (מהמנדטים של מפלגות - נ"א)".
בין מאיר לאיילת שקד היו יחסים עכורים, והתקיימו פגישות משולשות קשות בנוכחות רה"מ. מאיר מסרבת להתייחס לשיחות הללו. "תראה, בסופו של דבר שקד איימה על בנט משך חודשים באקדח ריק מכדורים. היו לה שתי אלטרנטיבות. להפיל את הממשלה וללכת הביתה ולוותר על מעמדה, כאמור, כאישה החזקה במדינת ישראל. הרי להיות שרת הפנים זה כוח אדיר. לבד מהנהג והלשכה והנסיעות לחו"ל וכו'. זה כוח אדיר. או זה, או להיעלם. אלה היו שתי האלטרנטיבות".
אז מדוע כולם שיחקו פה את משחק הייסורים בימינה?
"אני חושבת שפה היה הכשל, שהם עשו את השטות הזאת של כאבי הבטן. הם היו אמיתיים, אבל אני חושבת שהם היו ילדותיים מאוד. או שאתה כן או שאתה לא. בשביל זה אתה מנהיג".
אחרי סילמן, הלחץ בימינה גובר על בנט לשבור חזק לימין. "חשבתי שזו תהיה טעות קשה. משתי סיבות. האחת, זה ימוטט את האגף השמאלי בקואליציה. למרות שאז הם חשבו שהשמאל והערבים לא יתפוררו. לי היה ברור שהם יתפוררו. הסיבה השנייה מהותית. התנועות החדות האלה, היום אני ימני, מחר אני שמאלני, גרועות מאוד. הן מה שכיניתי ‘בנט הישן’. אי־אפשר עם משיכות החבל האלה. בבסיס האתוס של הממשלה הזאת הייתה היאחזות בכל הכוח במרכז".
כששאלתי אותך מתי הבנת שזה נגמר, הזכרת שני רגעים. הראשון היה סילמן. מה היה השני?
"השני היה כשהבנתי, בחול המועד פסח, שתוכנית הפעולה למושב הכנסת היא להישען על שיתופי פעולה עם הרשימה המשותפת, למעשה אוסאמה סעדי ואחמד טיבי. הרי אין רוב לממשלה. ופה זה סיפור הערבים".
איך הבנת את זה?
"בנט אמר לי. התשובה שלי הייתה שזו הולכת להיות טעות קשה מאוד. אני אומרת לו, 'רעיון רע מאוד'. אמרתי, אני מבינה למה יאיר רוצה לנרמל שיתוף פעולה עם המשותפת. הוא גם דיבר על זה באופן פומבי וכו'. מפני שזה יעזור לו להקים ממשלה בעתיד. למה בנט היה צריך את זה? אני חשבתי שזה יהיה משהו אחד יותר מדי. זה היה בהצבעת האמון הראשונה בקולות המשותפת. ואז אירע יום השישי השני של הרמדאן, שהוא היה השיא של כל גל הטרור הזה. פריצה למסגד אל-אקצא. רע"מ השעתה את החברות בקואליציה. ברגע שרע"מ השעתה את החברות בקואליציה אני ראיתי כמה מהלכים קדימה. אגב, לא מדע טילים, כל שנייה מישהו מאיים וכל שנייה מישהו נותן אולטימטום. כולם ממתינים למוצא פיה של מועצת השורא באותו לילה. ויאיר לפיד שולח בהיסטריה את נעמה שולץ (מנכ"לית משרד ראש הממשלה החליפי - נ”א) לכפר-קאסם עם צ'ק פתוח. ואני אמרתי לבנט אתה חייב להפסיק את הדבר הזה. אתה חייב לחדול את זה משני טעמים. הטעם האחד זה שהממשלה הזאת אחריתה תיצבע בצבעים של כניעה לערבים. סחטנות וכניעה - ואנחנו עדיין בתוך גל טרור.
"והדבר השני הוא, שאם זה נגמר - וזה נגמר - עדיף לך להיות ראש ממשלת מעבר, ואז מצבו היה הרבה יותר טוב בסקרים. היה אפשר לראות עתיד והיה עדיף שהוא ינהל קמפיין כראש ממשלת מעבר. אם רע"מ אומרים שהם הולכים, תגיד להם, 'חברים, אנחנו לא נסחטים'. אני חשבתי שצריך ללכת לציבור ולומר, ‘לא בכל מחיר’. פשוט את שלוש המילים האלה".
מאיר חושפת פה לראשונה שבנט היה מוכן לחצות עוד רוביקון. לא רק לשבת עם רע"מ, אלא להגיע למעשה לשיתוף פעולה גלוי עם הרשימה המשותפת. שזה לא רק היה מיזם של יאיר לפיד, אלא כבר הסכמה עם ראש הממשלה. בניגוד לדימוי שלה, כמי שמושכת שמאלה את ראש הממשלה, היא מתפוצצת על זה. תוך כדי המשבר הפוליטי היא מכינה את הביקור של הנשיא ביידן בישראל, וערב אחד היא נכנסת ללשכת ראש הממשלה. פניה נפולות. "הוא אמר לי מה קרה. אמרתי לו – תיכננתי עכשיו את הביקור של ביידן וראש הממשלה לפיד. זה היה לי ברור כשמש שלשם הולכים. אבל היה בזה משהו הרבה יותר גדול מזה. חשבתי שהוא מכסח במכסחת דשא, מתוך הסחרור הזה של ההיאחזות (בשלטון), את הלגיטימיות של הממשלה הזאת".
מי זה הוא?
"בנט. כל הקואליציה. בכך שהם נכנעים לכל סחטנות בהיאחזות הנואשת הזאת בכיסא, והיאחזות, שמרוב שהייתה חזקה, הכיסא נשבר".
את אומרת לו, בעצם, תעצור הכול ומה תעשה?
"אני חשבתי שהוא היה צריך בעיצומה של הדרמה עם רע"מ, לפני כינוס מועצת השורא, לפנות לציבור ולפנות לרע"מ ולהגיד להם, 'חברים, אתם רצויים בקואליציה - אבל לא בסחטנות'. ולכל שאר השחקנים לומר, 'לא בסחטנות. אם צריך לחזור לציבור, נחזור. עשינו את המיטב'. הוא היה אז במצב טוב, הוא היה שמונה מנדטים בסקרים".
עמדתך לא התקבלה.
"עמדתי לא התקבלה".
והתוכנית הייתה לקנות את רע"מ אם צריך ובמושב הקיץ להסתמך על שיתופי פעולה טקטיים עם המשותפת.
"כן. ותוך כדי שאנחנו עושים תפנית ימינה איכשהו. אתה מבין?"
במילים אחרות, בנט הישן.
"בנט הישן. בדיוק".
ומה אז?
"זה גרם להתרחקות בינינו, מן הסתם. מפני שאם אתה בסטייט אוף מיינד כזה, אתה בוודאי תעדיף את אלה שאומרים לך שאפשר לשים טיפה גבס ולשים פלסטר ולשחד את ההוא, הכול בשביל להישאר".
כשאמרת לו את זה, זה בעצם הפיצוץ הסופי. נכון?
"לא. היו מקרים ספורים שבהם דעתי לא התקבלה. בדינמיקה בינינו הייתה הבנה שיש שני מוחות שעובדים מאוד שונה, אבל משלימים אחד את השני, והשלם גדול מסכום חלקיו וזה עובד טוב. אבל פה הבנתי שהוא לא שומע. הוא לא רוצה לשמוע. והבנתי שאין היגיון בשיגעון".
אין היגיון בשיגעון, דהיינו הישרדות בכל מחיר.
"נכון. אני כל הזמן רציתי להחזיק מאוד את המרכז. אבל אנחנו עברנו ממצב שמספר שיא של יהודים עולים להר הבית וחוגגים את זה באלפי ציוצים - למקרה שיש איזשהו ערבי שלא שם לב לכך. ומצד שני, נסמכים על המשותפת ומשחדים את רע"מ ואחר כך גם את זועבי. אני ידעתי שזה יתחיל להתפורר מהערבים".
ולמה בסוף זה לא קרה, ההסתמכות על הרשימה המשותפת כדי להציל את הקואליציה?
"כי זאת הייתה תוכנית מטומטמת. מדובר היה על דילים אד-הוק כדי להעביר חוקים. הם הזניחו את העובדה שיש ציבור, ושמרחב הלגיטימיות של הממשלה הזאת, שהייתה מהקיצון-עד-הקיצון, מהלאומן היהודי עד הלאומן הערבי, נשחק בשני הקצוות והתפורר. עקבתי אחרי השיח. אתן לך דוגמה: ח"כ זועבי ופרישתה מהקואליציה. מאז כותשים אותה עד דק. היא כתבה פוסט בפייסבוק, הבטתי בו: כל התגובות בפוסט בערבית בעד, 'כל הכבוד', 'אמיצה'. כל התגובות בעברית – 'בוגדת', 'לקחת לנו את הקול', 'תחזירי את הקול'. זו הייתה תוכנית רעה. איבדת את הרוב ואתה מנסה להחזיק ולצלוח את המושב. היה לי ברור שהם לא יצליחו. שמה שיתרחש זה השמדת הערך, שחיקת הלגיטימיות".
במקביל לשחיקת הלגיטימיות בגלל אובדן הקצוות בקואליציה, היו כל מיני פרשיות; מהנסיעה למלדיביים בתקופת הקורונה של משפחת ראש הממשלה ועד לסיפור משלוח המזון לביתו, שפירסמה בשעתו אילה חסון. "אני לא עסקתי בעניינים האלה כמעט בכלל, הדרתי את עצמי", מתקפדת מאיר.
את מסכימה שהדברים האלה היו חתיכת דבר.
"בוודאי, זה היה מאוד משמעותי. אני יכולה להגיד שני דברים. הוא לא היה ערוך להיות ראש ממשלה. הוא לא תיכנן את זה, ולא הייתה לו תשתית. הוא לא ידע מה עושים כשאתה רה"מ. והדבר השני הוא שגילת היא בן אדם טוב לב, אמיתי ולא גרידי, נהנתן או מישהי שעפה על עצמה. ויותר מזה אני אגיד לך עליו, אני מכירה אותו היטב. הוא לא נהנתן באופן קיצוני. זאת אומרת, זה בן אדם שאכל כל יום כרעיים מגעילים כאלה, שבצה"ל אין דברים כאלה, משהו נורא, והוא לא חשב בכלל להעלות בדעתו שהוא יכול לבקש משהו אחר".
אבל בבית הם הזמינו בוולט ב-11,500 בחודש.
"בסדר. אני לא מתעסקת בזה. אבל אני רוצה להגיד לך, הוא מחזיק כוס יין כאילו זה טרופית. מאה פעמים לפני פגישה, אם זה מרקל או ארוחות ערב רשמיות, אני צריכה ללמד אותו את הפרוטוקול לארוחה, ואיך אוכלים ואיזו סכין לדג ואיך שמים את המפית".
הוא מבולגן.
"הוא מאוד פשוט. הוא לא נהנתן. לכן גם התסכול שהוא נפל על דברים כאלה".
היא עושה לו הנחות. בנט, בניגוד ליאיר לפיד שנכנס לפוליטיקה באותה שנה בדיוק, לא הצליח לבנות לעצמו צוות קבוע. בלשכה התנהל קרב התשה נגד מאיר. היא הואשמה באימפריאליות-יתר, בעיסוק בתחום הפוליטי בשעה שהיא מחזיקה בתפקיד רב-אחריות, בכך שהיא עובדת לבד ומעוררת אנטגוניזם. היא ספגה הדלפות ופרסומים שליליים, רובם יצאו מהלשכה, מסיעת ימינה או מקורבים אחרים לבנט.
הם אמרו עלייך – את יועצת לענייני כל. סקרים, עבאס, פוליטי. בעוד שהאחריות שלך היא על המדיני, וזה דורש תשומת לב מלאה.
"זאת טענה עניינית. אשיב עליה באופן מלא. אל"ף, התחום המדיני לא הוזנח. אפשר לומר את זה. בי"ת, התחומים האחרים כן הוזנחו. זאת אומרת, לא היה ניהול תקשורתי טוב ולא היה ניהול פוליטי טוב ולא היה כלום. אבל הסיבה האמיתית שבגללה הייתי מעורבת בהרבה דברים זה כי בנט עירב אותי בכל דבר".
הוא סחב אותך לתוך הבלגן.
"נכון, נכון. זו הייתה הטעות הגדולה, שלא בנינו מערכת שלמה שבה יש הרבה אנשים עם פונקציות שונות. למשל, אני חשבתי שהוא חייב להביא יועץ פוליטי ערבי. הרי הקואליציה הייתה תלויה בערבים. אתם לא יודעים בכלל מה אתם עושים מולם. אתם לא מבינים את ההקשר. זו דוגמה מני אלף. זאת באמת לא הייתה אשמתי. אני לא התערבתי בכל דבר. הוא עירב אותי בכל דבר".
ובמקביל בלשכת רה"מ מלחמת האזרחים מתחממת. "מהרגע כמעט הראשון היו נגדי כל מיני הדלפות שלא הבנתי מאיפה הן הגיעו. הבנתי שנהייתה מין מנטליות קבוצתית כזאת נגדי אישית, שזאת הייתה דינמיקה שרואים נאמר בחטיבות ביניים כזה, של כולם ganging out against מישהו".
נגד האישה.
"בתקופה מסוימת שהיה ברור מה הציר בלשכה. היה ברור למי ראש הממשלה מקשיב. היה ברור על מי מוטלות המשימות, אגב, עוד משימות כל הזמן".
עלייך.
"והיה ברור גם לאנשים מחוץ למשרד רה"מ עם מי צריך לדבר. אני חושבת שזה עורר אנטגוניזם וקנאה מובנים. מה שלא מובן זה הטרלול. זאת אומרת, העוצמה והכלים המכוערים שהשתמשו בהם".
מאיר מבקשת מבנט להתפטר יותר מפעם אחת במהלך השנה הזו, בגלל היחסים בתוך הלשכה. "זה היה מאוד קשה, מאוד לא נעים". בנט לא מוכן לשמוע: "אם הוא היה צריך, הוא היה נועל אותי בחדר".
העימות המהותי שלהם על ההסתמכות על הרשימה המשותפת, ההישרדות בכל מחיר, מבהיר לה שרה"מ כבר לא ממש מאמץ את עמדותיה. היחסים ביניהם הולכים ומחמיצים. היא אומרת לו שוב ושוב שעידן הממשלה הנוכחית הסתיים, בשעה שהקואליציה כולה עוד מתעוותת ומתפתלת בניסיון לשרוד. "ברגע שהמשבר עם רע"מ קורה, והוא לא מבין שאסור לו לרדוף אחריהם, ושהדבר הזה של ההמתנה למועצת השורא כדי לדעת האם יש ממשלה בישראל או לא - זה עניין שיעלה לו ביוקר רב, אני מבינה שדעתי לא מתקבלת כבר. מהותית דעתי לא מתקבלת. הדברים בינינו מגיעים למצב כזה שבו אני לא מוצאת שום היגיון. שוברים ימינה מצד אחד, ועושים את המהלך הזה עם רע"מ מצד שני... הבנתי שהוא מתרחק מ'בנט החדש' ושההשפעה של הסביבה הישנה שלו מתחזקת מאוד. ואני לא מצאתי את עצמי שם והרגשתי ניכור לכל האירוע. זהו".
ובמקביל ממשיך לקרות מה שקרה כל השנה הזו, שבתוך הלשכה, לדעתך, מתדרכים נגדך. את מגדירה את זה בריונות.
"כל הזמן... אני מרגישה שיש פה אירוע לא סביר, שזה פוגע בי ושזה פוגע בו. מה שאני ציפיתי (ממנו) הוא שאם אני באמת קמה כל יום בחמש בבוקר ומתאבדת בשבילך באלף חזיתות. תן לי כיפת ברזל. אל תאפשר. תגיד להם לחדול. לא דרשתי ממנו לפטר ולא דרשתי ממנו כלום. ביקשתי ממנו שיגיד להם פשוט לחדול". או שבנט לא מצליח, או שהוא לא מנסה מספיק.
בתחילת מאי היא קיימה פגישה עם ראש הממשלה ועם היועץ הפוליטי אהרון שביב, בביתו של בנט ברעננה. הפגישה מודלפת, ובאופן ששואל (את השאלה הלגיטימית) מדוע יועצת מדינית משתתפת בפגישה פוליטית פרטית. טביעות האצבעות הובילו לסביבת בנט. התנועה לאיכות השלטון פונה במכתב לנציב שירות המדינה. מאיר, לא בדיוק מנוסה בהתרחשויות כאלה, נחרדת, ומגיעה לראש הממשלה. היא מבקשת להתפטר. הפעם בנט לא הטיל וטו, לא נאבק. הוא שומע בשתיקה. והיא מבינה.
"חשבתי, ופה גם הפספוס והכאב, שהוא צריך להגדיר מחדש את המרכז-ימין הישראלי. חשבתי שהוא יכול היה לרוץ על כל המגרש של להיות ראש ממשלה. לא להיות פקק שסותם בקבוק ועושים בו שימוש אינסטרומנטלי כדי להקים ממשלת שמאל. חשבתי שהוא צריך להיות מדינאי. חשבתי שהוא צריך להראות לציבור הישראלי שאפשר, שהנה המדינה מתקיימת ומנוהלת. ומדברים אנגלית אצל ביידן, והכול טוב. חשבתי שיש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות, ואין הרבה זמן. הייתי פסימית בהערכת הזמן וחשבתי שצריך לעשות כל יום כאילו הוא עשרה ימים. ובתקופות הטובות היינו מאוד מתואמים בדבר הזה. בכל יום עבדנו כמו עשרה ימים והתאבדנו על זה".
אחרי השיחה ההיא, שבה התפטרה ונתקלה בשתיקה מהדהדת, יצאה מחדרו. זה היה ב-12 במאי, יום חמישי. היא השתתפה בארוחת צהריים רשמית עם נשיא אקוודור. לאחר מכן אספה את דבריה, יצאה מלשכת רה"מ - ולא חזרה לשם יותר.