לפניזמן לא רב, החברה הערבית הוכתה בתדהמה עם רציחתם של שמונה בני אדם. מספר הנרצחים הכולל השנה הגיע בתחילת החודש ל-219, מתוכם 28 נשים וילדים. המספרים המזעזעים הללו אינם רק נתונים סטטיסטיים; הם משקפים מציאות כואבת ומטרידה שמחייבת אותנו לעצור ולחשוב מחדש על הכיוון שבו אנו הולכים.
ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם חברה שלמה נדרשת לעצור, להביט פנימה ולשאול את עצמה את השאלות הקשות ביותר. רגעים שבהם המציאות כופה עלינו להבין שלא ניתן להמשיך כרגיל, שהדרך שבה הלכנו עד כה מובילה לשבר עמוק. האלימות המשתוללת בחברה הערבית היא אחד מהרגעים הללו. זו אינה בעיה מקומית או טרגדיה פרטית של מגזר כזה או אחר; זו עדות לקרע עמוק שמתפשט כמו סדק בחומה החברתית של כולנו, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, כבר מרגישים את רעידת האדמה שהוא מבשר.
בחברה הישראלית קיימת נטייה רבת שנים לצייר גבולות נוחים – יהודים וערבים, מרכז ופריפריה. הגבולות הללו יוצרים אשליה של הפרדה, כאילו ישנן בעיות השייכות רק לקבוצה אחת, כאילו קיימת חומה בלתי נראית המגנה על חלקים מסוימים בחברה מפני מה שמתחולל בחלקים אחרים
בחברה הישראלית קיימת נטייה רבת שנים לצייר גבולות נוחים – יהודים וערבים, מרכז ופריפריה. הגבולות הללו יוצרים אשליה של הפרדה, כאילו ישנן בעיות השייכות רק לקבוצה אחת, כאילו קיימת חומה בלתי נראית המגנה על חלקים מסוימים בחברה מפני מה שמתחולל בחלקים אחרים. אך האלימות בחברה הערבית מפרקת את האשליה הזו. היא אינה נשארת מוגבלת ליישובים הערביים בלבד; היא זולגת אל הערים המעורבות, אל מרכזי העסקים, אל המוסדות הממלכתיים. היא חודרת לכל מקום שבו הכוח מחליף את החוק, לכל פינה שבה הנשק הופך לשפה העיקרית. היא מזכירה לנו אמת פשוטה אך עוצמתית: בחברה שבה אין ביטחון לחלק, לא יהיה ביטחון לאף אחד.
חולשה עמוקה של מנגנוני המדינה
בבסיס כל חברה מתוקנת עומדת המדינה, המחזיקה את רסן החוק והסדר. היא המעניקה את היציבות, את תחושת הביטחון, את הידיעה שיש מי ששומר עליך. אבל מה קורה כשהמדינה נסוגה? כשהיא מאבדת את יכולת המשילות שלה? הטרגדיה בחברה הערבית אינה רק עדות לקריסת המערכות ביישובים מסוימים; היא גם מעידה על חולשה עמוקה יותר של מנגנוני המדינה. כאשר המשטרה חסרת אונים מול ארגוני פשיעה, כאשר סכסוכים מקומיים נפתרים באלימות חמושה ולא באמצעות החוק, המסר המועבר הוא ברור: אין באמת בעל בית. והמסר הזה חוצה מגזרים, חוצה קהילות. הוא מחלחל אל המגזר היהודי, אל השווקים הכלכליים, אל התחושה הלאומית שלנו כישראלים. מדינה שמתקשה להשליט סדר בחלק ממחוזותיה מאותתת כי אין לה את היכולת להגן על כלל אזרחיה.
קל לנו, כחברה, להאמין שהאלימות המשתוללת בחברה הערבית היא בעיה רחוקה – משהו שמתרחש במקומות שאיננו מבקרים בהם ביום-יום. רצח בג'סר א-זרקא, ירי בבאקה אל-גרביה, סכסוך אלים בסכנין או ברהט – אנו קוראים על כך בכותרות, אולי מתעכבים לרגע, אך ממשיכים הלאה, כאילו מדובר בעולם אחר. נוח לנו כנראה לחשוב שזה "שלהם", שזה "בעיה של החברה הערבית". אך המציאות היא שהאלימות הזו כבר מזמן אינה מוגבלת למגזר אחד. נשק בלתי חוקי שהפך נפוץ ביישובים ערביים זולג אל הערים המעורבות, אל מוקדי סכסוך אחרים, אל רחובות שהיו פעם שקטים. ארגוני הפשיעה, שהחלו את דרכם במאבקים פנימיים, פועלים כעת בשווקים רחבים יותר: הם סוחטים עסקים, שולטים באזורים שלמים ומשתמשים בכוחם כדי לחדור לכל מרחב שבו המדינה נראית חלשה.
הילדים שגדלים בתוך המציאות הזו רואים עולם שבו הכוח הוא הדרך לפתור סכסוכים, שבו הנשק הוא שפה מקובלת, שבו צדק מושג בירי ולא בדיאלוג. הם אינם נשארים ילדים לנצח. הם מתבגרים לתוך אותה מציאות ומביאים אותה איתם – לבתי הספר, לשווקים, לערים הגדולות. האלימות שהם חווים הופכת לאלימות שהם מפיצים, והמעגל ממשיך להתרחב.
קל ליפול למלכודת
כשמדברים על האלימות המשתוללת בחברה הערבית, קל ליפול למלכודת של האשמות. המדינה לא עשתה מספיק, המנהיגות המקומית כשלה, החברה הערבית מתקשה להתנתק מדפוסים מסוימים של פתרון סכסוכים. אך האשמות רק מעמיקות את הפילוג ומרחיקות אותנו מהפתרון. האלימות הזו אינה בעיה של "הם", אלא של "אנחנו". היא תוצר של תהליכים עמוקים – פערים חברתיים וכלכליים, תחושת ניכור וניתוק, היעדר הזדמנויות ותקווה. היא גדלה במרחב שבו המדינה נראית מרוחקת, שבו אין אמון במוסדות, שבו הכוח מחליף את החוק.
האלימות המשתוללת היא אתגר לאומי, ולא רק מגזרי. היא דורשת התגייסות של החברה כולה. התקשורת, מערכת החינוך, הארגונים החברתיים, המגזר העסקי – כולם יכולים וצריכים לקחת חלק בפתרון. הטרגדיה הגדולה ביותר תהיה אם נמשיך לשתוק ולהתעלם מהאלימות ומהכאב. אך יש לנו את הכוח לבחור אחרת. אנו יכולים לבחור להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בכך שהאתגר הזה הוא של כולנו. אם נפעל יחד, מתוך תחושת אחריות משותפת, נוכל לעצור את מעגל האלימות. נוכל לבנות חברה שבה כל ילד – ערבי או יהודי – יוכל לגדול בביטחון, עם תקווה לעתיד טוב יותר. חברה שבה החוסן החברתי הוא מציאות ולא אשליה.
כרם אבו מוךללא קרדיטבזמן שעינינו מופנות לחזיתות הצפונית והדרומית, אנו עלולים לשכוח את החזית הפנימית המאיימת לפגוע בנו מבפנים. אך דווקא במצבים אלו, כשהאתגרים החיצוניים מחייבים אותנו להתאחד, נפתחת בפנינו הזדמנות ייחודית להפוך לחברה אחת ומלוכדת. ערבים ויהודים, כתף אל כתף, יכולים להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים כאחד. החוסן שלנו כחברה אינו נמדד רק ביכולתנו להתמודד עם איומים מבחוץ, אלא גם ביכולתנו לרפא את הפצעים שבפנים. אם נבחר לפעול יחד, נוכל לא רק להגן על גבולותינו, אלא גם לבנות חברה צודקת וחזקה יותר מבפנים. כך ניצור עתיד שבו האחדות היא לא רק תגובה לאיום, אלא דרך חיים משותפת לכולנו.
העתיד הזה תלוי בנו. השאלה היא: האם יש לנו את האומץ להילחם עליו? האם נבחר לפעול היום, לפני שהסדק יהפוך לשבר בלתי ניתן לתיקון? ההחלטה בידינו, והזמן לפעול הוא עכשיו.
