"מדינת ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים" - זה המשפט שאמרתי במשך שני עשורים מאז עלייתי ארצה. ולא רק אמרתי, האמנתי בכל ליבי. זה גם מה שאמרתי להוריי לפני שנתיים וחצי, כשפרצה מלחמה עקובה מדם באוקראינה, לפני שעלו ארצה ועברו להתגורר בדרום. מדינת ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים. למה? כי אנחנו ערבים זה לזה, לא עוזבים פצועים בשטח, יש לנו את הצבא הכי חכם בעולם.
המשפט הזה התנגן לי בראש כל הבוקר של 7 באוקטובר. כשראיתי תמונות של הפנסיונרים מתבוססים בדם ליד המיגונית הנעולה בשדרות. את הסרטון של נועה ארגמני נחטפת על-ידי המחבלים הרכובים על אופנוע לעזה. כשקולות האזרחים מתחננים לעזרה מהממ״דים שלהם בעוטף כבר לא עלו לשידור יותר.
טעיתי. אלפים נרצחו, מאות נחטפו לעזה, רבים כל כך חירפו את נפשם במאמץ להגן על האזרחים, אבל גם זה לא היה הסוף. המשחק הסדיסטי של מרצחי חמאס בחיי החטופים המשיך, ואם בעסקה הראשונה עוד הייתה תקווה שנוכל להחזיר את אנשינו הביתה, גם התקווה הזאת קרסה לתהום. מעל 700 חללי צה"ל במלחמה, והחשבון פתוח. אלפי משפחות שכול מרוסקות, וגופות החטופים חוזרות לישראל אחרי חודשים רבים בגיהינום של עזה. הוצאו מתחת לאדמה – רק כדי להיקבר בתוך האדמה.
מדינת ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים? כבר לא, ושאף אחד לא ימכור לכם סיפורים על "יהודים שבורחים ארצה מאנטישמיות". שום אנטישמיות בעולם לא מתקרבת למציאות שבה אזרחים נשלפים מהמיטות בשבת בבוקר, נרצחים ונחטפים באכזריות כדי לסיים את חייהם בשבי חמאס
מדינת ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים? כבר לא, ושאף אחד לא ימכור לכם סיפורים על "יהודים שבורחים ארצה מאנטישמיות". שום אנטישמיות בעולם לא מתקרבת למציאות שבה אזרחים נשלפים מהמיטות בשבת בבוקר, נרצחים ונחטפים באכזריות כדי לסיים את חייהם בשבי חמאס. המציאות הזאת כל כך בלתי נסבלת, שאנשים יוצאים לרחובות בדרישה "תחזירו אותם עכשיו!" – לא כי הם רוצים את שלטון חמאס בעזה, אלא כי למדינה חפצת חיים אין שום דרך אחרת להתקיים אם היא מפירה את החוזה הבסיסי הזה. אין לה מה להציע לאזרחיה וגם לעולים הפוטנציאליים, ולא משנה איזה תקציב ישקיעו ב"עידוד העלייה מאירופה מוכת אנטישמיות": אנשים מוכנים להתמודד עם הקושי, אבל לא עם האיום הקיומי שאין לו סוף ועם חרדה שאוחזת בציבור מאז 7 באוקטובר.
מדינת ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים - ייתכן שזה מה שחשבו ההורים של הרש גולדברג-פולין ושל אלכס לובנוב כשעלו ארצה. האם יש הורים שלא דואגים לילדים שלהם? שלא רוצים עבורם את החיים הטובים? הם בטח לא התכוונו לקבור אותם צעירים כל כך.
את הזעקה של רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הרש בן ה-23 שנולד בארצות הברית והפך ליותר ישראלי מישראלי, "הרש, זאת אמא", שמעה מדינה שלמה. הקול שלה, מלא בדאגה וכאב שקורא לבנה באנגלית כאילו יכול לשמוע אותה מהמנהרה הארורה בעזה, לא עוזב אותי. אבל מי שהיה צריך לשמוע את קולה לא נמצא בעזה. מי שהיה אמור לשמוע את זעקתה הם אלה שאחראים לכך שמדינת ישראל תישאר המקום הכי בטוח ליהודים, לעולם ועד. אותם אנשים שדרשו להיות אחראים על גורלנו, וכשלו בתפקידם ובמשימתם. האם הם הסתכלו בעיניים של אוקסנה, אימו של אלכס לובנוב, שלא זכה לחבק את בנו הקטן שנולד אחרי שנחטף?
הם האמינו במדינה שתעשה הכול כדי להשיב את הבנים, כי ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים ויש לה אחריות על אזרחיה. כי זה החוזה במקום הצפוף, היקר, המסוכן והמסוכסך הזה שנקרא ארץ היהודים. ולכל מי שנולד כאן או בחר לעלות לכאן, הוא הבית היחידי. אבל נראה שהמדינה שהייתה עושה את זה איננה עוד, וזה שבר גדול ונורא.
הגבורה וההקרבה של חיילינו מנוצלות למטרות פוליטיות. הגבורה וההקרבה של העורף הנושא בנטל ומשלם את כל המחירים הפכו מובנות מאליהן. החלום הציוני ליישב את הארץ, לבנות מדינה חזקה ולמנוע עוד שואה הפך לנאומים חסרי תכלית בטקסים הממלכתיים. "החטופים סובלים, אבל לא מתים". אבל הם נרצחים, ויחד איתם אנחנו מאבדים חלק מהלב שלנו, חלק מהמדינה שהכרנו וחלק מהקוד הגנטי של מדינת ישראל שהיא המקום הכי בטוח ליהודים. אותו קוד גנטי שהביא לתקומה של עמנו אחרי השואה, לחזרה לארץ ישראל מהגולה. ואת הקוד הזה אסור לשבור.
ישראל חייבת לחזור להיות המקום הכי בטוח ליהודים, לכל אזרחיה הוותיקים והחדשים, לפני שיהיה מאוחר מדי. זה לא "החוזה הבלתי כתוב" בינינו. זה החוזה הנשמתי.
