מאות ליוו היום (ב') למנוחות את סמ"ר סהר סודאי ז"ל, לוחם בגדוד רותם בגבעתי שנפל בהיתקלות עם מחבלים בג'באליה שבצפון רצועת עזה. "כל כך פחדתי מהרגע הנורא הזה. תמיד ביקשתי שתשמור על עצמך, ואתה היית עונה שהכול בסדר, שהתאמנתם לרגע הזה, ותמיד הצלחת להרגיע אותי", ספדה בדמעות האם מירב.
הלווייתו של סמ"ר סהר סודאי ז"ל
"אני לא מאמינה שלא אראה אותך יותר, חיכיתי שתחזור ותספר מה היה בעזה. ביום שני התקשרת מטלפון אחר – לא סיפרת הרבה, אבל היה לך חשוב שנספר לכולם שהכול בסדר", הוסיפה האם. "מה שעברת בגלל המלחמה הארורה הזאת. בגיל כל כך צעיר איבדת חברים, את תומר (סמ"ר תומר ברק ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר – ר"ר), שלא יכולת להגיע ללוויה שלו אז רצת לבית משפחתו.
"ואז הגיע הרגע הזה, הדפיקה בדלת. הסתכלתי בעינית וראיתי חיילים, חיפשתי אותך – אולי הפתעת אותי. נסיך שלי, אני לא רוצה להיפרד ממך, אתה רק בן 20, לא הספקת כלום. תכננת לטייל וללמוד, אבל אמרת כל דבר בזמנו, קודם כל צבא, והכי קרבי. נלחמת עבור המדינה ועבור החטופים. אהוב שלנו, ילד גיבור ואמיץ".
האב יוסי שאל בכאב: "איך לא הצלחתי לשמור עליך? באיזה עולם מתוקן הורים קוברים את ילדיהם? סהר שלי, זה בלתי נתפס לדבר עליך בלשון עבר. היית התגלמות של כל מה שהורים רוצים מבנם. היית פשוט מצטיין – חבר מצטיין, חייל מצטיין, אבל מעל לכול היית ילד מצטיין, אח מצטיין ונכד מצטיין".
"מי היה מאמין ששמונה חודשים אנחנו בלחימה ולא רואים את הסוף?", הוסיף האב. "כאבא שצריך לשמור על הילדים שלו, אני מרגיש שנכשלתי במשימה. כשהיית חוזר מהצבא אמא הייתה קוראת לך 'נסיך שלי', אז נסיך שלנו, לא תחזור הביתה? מבטיח לך נסיך שלי, אני אאסוף את עצמי ואטפל במשפחה שלנו, כמעט כמו שאתה היית עושה".
אחותו התאומה שחר השמיעה הקלטה שבה סהר סיפר לחייליו על חברו תומר ברק ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר. "מי האמין שדבר כזה יכול לקרות?", שאלה בכאב. "קשה לי לסכם, אבל חשוב לי גם שיזכרו איזה בן אדם היית. כל כך טהור וטוב לב, אין אחד שלא אהב אותך. היית כזה חבר טוב ואח שכל אחד היה חולם עליו.
"כשהיינו ילדים רבנו על שטויות. אבל לא משנה כמה רבנו, תמיד ידענו לדאוג האחד לשנייה ולתת חיבוק. בתקופה האחרונה התקרבנו מאוד, ישבנו בבית קפה, הלכנו יחד לחדר כושר ודיברנו באמת על החיים", הוסיפה. "אני חושבת על השיחה האחרונה שלנו שניסית למשוך עוד ועוד, לשמוע מה עובר עליי, ולא היית מוכן לספר כלום. אמרת 'נראה לך שאספר בפלאפון? אספר כשאגיע הביתה'.
"יום הכניסה שלך לעזה היה ביום הזיכרון. בשיחה שלפני זה אמרת לי 'תמסרי למשפחה של תומר שרציתי להגיע ללוויה ולא יכולתי'. כמה בן אדם טוב היית, זה פשוט לא אמיתי. איך שניכם הלכתם? איך? כל כך רצית להילחם ולהיכנס ולא יכולנו לעצור אותך, אני כל כך גאה בך. רציתי שתהיה לך חברה, לפחות פעם אחת, שתחבק אותך. אבל היית עסוק בצבא ולא היה לך זמן. היה לך סדר עדיפויות נורא ברור – כולם לפניך. אחי התאום, אני אוהבת אותך מאוד. מקווה שלפחות נהנית בימיך האחרונים. אני אעשה הכול כדי שיזכרו מי היית ומה עשית".
גם שגב ובן, חברי הילדות של סהר, ספדו לו: "היינו שלישייה בלתי נפרדת, בילינו וטיילנו יחד. מה היינו נותנים בשביל עוד טיול בחו"ל עם המשפחות? היית כמו בן בית אצלנו, ואנחנו בני בית אצלך. השארת אותנו המומים ומרוסקים. תמיד נאהב ונזכור אותך".
