הזכות להזדקן בכבוד, היכולת לחיות בנוחות בהתאם למצבם הבריאותי, להצליח לצרוך שירותים חיוניים גם בעידן הדיגיטלי, ויותר מכל – לא להרגיש כל כך בודדים: בשנים האחרונות עובו המענים עבור צורכיהם של ניצולי השואה, אבל עדיין נותר פער משמעותי. יום השואה שיצוין השבוע הוא יום זיכרון, אבל הוא גם יום לחשבון נפש מערכתי על כל אלו שלא זוכים להעביר את השנים האחרונות בחייהם ברווחה ובכבוד כפי שמגיע להם.
"הגיל הממוצע של ניצולי השואה עומד כיום על 85, זאת אומרת שלא נשארו להם עוד שנים רבות לחיות", מסבירה אתי פרחי, מנכ"ל הקרן לרווחת נפגעי השואה. "טראומות השואה של הניצולים התעצמו במהלך הקורונה, עובדה שנוספה לגילם המבוגר. השילוב הביא איתו לעלייה בתחושת הבדידות, הידרדרות בתפקוד הפיזי ובתפקוד הקוגניטיבי, והפער הדיגיטלי שהחריף בצורה משמעותית גרם להדרה שלהם".
5 צפייה בגלריה
לא זוכים להזדקן בכבוד: המציאות העצובה של שורדי השואה. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
בקרן, שמלווה ומסייעת לכ-70 אלף ניצולי שואה, עשו מיפוי של הצרכים המרכזיים של הניצולים. "משרדי הממשלה אכן עושים מאמץ להתאים את עצמם לצרכים, אולם לניצולים אין זמן להליכים בירוקרטיים - הם זקוקים עכשיו לסיוע חברתי, סוציאלי וחומרי", מוסיפה פרחי. "אנחנו צריכים משאבים רבים שאין לנו היום כדי להתמודד עם הבעיות אשר מונעות מהניצולים רווחה שתאפשר להם להזדקן בכבוד".
ההערכה היא שכיום חיים בארץ כ-7,500 ניצולי שואה עריריים, נטולי עורף או תמיכה משפחתית, המתמודדים עם קשיים רבים בהתנהלות היומיומית שלהם, אך בקרן מעריכים שהמספר גבוה אף יותר. "בסקר שערכנו 10% מהניצולים הגדירו את עצמם עריריים", מסבירה ענת שוסטר, מנהלת השירות הסוציאלי בקרן. "הביטוח הלאומי מגדיר כערירי אדם שאין לו ילדים בחיים, ואילו אנחנו מכלילים בתוכו גם ניצולים שחסרה להם רשת תמיכה משפחתית - למשל ניצולים שאין להם ילדים בארץ, או שהם לא בקשר עם משפחתם".
ניצולת שואה ילידת רומניה: "אני מאוד בודדה"
יותר מהכל מייחלת קרולינה משה, ניצולת שואה בת 86, לצאת מביתה. "אני כמעט לא יוצאת מהבית", היא מספרת. "אני גרה בקומה שלישית ללא מעלית וקשה לי לרדת במדרגות. אני לא יכולה להיות לבד ברחוב, רק אם מישהו יבוא איתי. אני מאוד בודדה. אני כבר לא יודעת איזו עונה עכשיו. הייתי שמחה שיהיה מישהו שיעזור לי קצת בבית ושיעזור לי לצאת החוצה.
"בדידות היא מאוד קשה. אין לי משפחה, אין לי למי להגיד בוקר טוב ולילה טוב. בעלי נפטר לפני שלושים שנה ומאז אני לבד. יש לי בן, אבל הוא לא גר באותה עיר ואנחנו כמעט לא מתראים. יותר מהכול חסרה לי חברה, מישהי שתבוא אליי, תביא לי משהו, שיהיה לי עם מי לדבר. מישהו שידפוק בדלת".
קרולינה נולדה ברומניה. "הייתי ילדה שהייתה תמיד רעבה לפרוסת לחם. אני לא זוכרת אם אי-פעם צחקתי ממשהו בתור ילדה, ראיתי דברים שילדים לא אמורים לראות. אחרי המלחמה ברחנו לבוקרשט ומשם הגעתי לכאן. המדינה צריכה להשקיע יותר כסף בניצולי השואה כדי שיוכלו לחיות בכבוד", היא אומרת בכאב.
לחיות בכבוד בזקנה
עם הזדקנות ניצולי השואה בישראל צורכיהם הולכים וגדלים, וכך גם הצורך להתאים את סביבת המגורים שלהם ואת שגרת חייהם באופן בו יוכלו להמשיך לחיות חיים מיטביים בביתם. "המצב הגופני שלהם הולך ומידרדר", מסבירה שוסטר, "אך רוב הדירות של הניצולים לא מונגשות. הם מתקשים ללכת לשירותים, למקלחת, לנוע במרחב הבית שלהם. אלו עלויות של עשרות אלפי שקלים להנגיש בית ולקנות מוצרי נוחות אורתופדיים, ולא כל ניצול יכול להרשות את זה לעצמו".
שבועות לא פשוטים עוברים על ניצול השואה יעקב כץ, בן 83, על רקע המלחמה באוקראינה. הוא עצמו ברח מאודסה עם אמו ואחותו כשהיה בסך הכל בן ארבע, "עברנו דרך מריופול", הוא מספר, "שם אחותי נפטרה מרעב. לא היה לנו אוכל בכלל. אמא שלי הייתה נותנת לנו גרגירי תירס. מאוד קשה לי לראות שוב את המלחמה".
יעקב, קטוע רגליים בגלל מחלה של כלי הדם, סובל מכאבי פנטום. הוא מקבל כמה שעות סיעוד כל יום, אך הוא זקוק לליווי צמוד בבית בעקבות מצבו הבריאותי. "יש לי ארבעה בנים, נכדים ונינים והם עוזרים לי במה שהם יכולים, אבל אני חי לבד. אני לא מקבל מספיק עזרה בבית, אני מקבל תשע שעות סיעוד נוספות לאלו של הביטוח הלאומי וזה לא מספיק. אני צריך עזרה בבישולים, בניקיונות ובארגון הבית. אם אני עכשיו במיטה ורוצה כוס מים או פרוסת לחם אני לא מתקרב למטבח, כי זו פרוצדורה מסובכת בשבילי לקום. אם אני לבד בבית אני מחכה שמישהו יבוא וייתן לי".
האתגר הטכנולוגי
כל מה שקשור לאוריינות דיגיטלית נחשב בעבר לפריבילגיה, וכיום הפך לצורך חיוני. "ככל שמתבגרים יותר קשה לאמץ כישורים טכנולוגיים", מסבירה שוסטר, "אבל הצורך הוא יומיומי. לעשות הזמנות מהסופר, לדעת מה מצב חשבון הבנק שלך, להזמין תור לדואר, קשר עם קופת חולים ומשרדי ממשלה, ואפילו קשרים חברתיים ומשפחתיים - זה הכל. אי אפשר לעשות שום דבר בלי הידע הזה. החיים הפכו דיגיטליים, וקשישים בכלל וניצולי שואה בפרט הם מחוץ למעגל הזה, והדבר פוגע באיכות חייהם".
ניצולת השואה מיכאלה שמר נולדה בבולגריה ועלתה לארץ ב-1961. "לא כל אחד יכול להבין את הטכנולוגיה החדשה", מסבירה שמר, "בטח אנשים שכל חייהם לא באו במגע עם טכנולוגיה. אני משתדלת ללמוד אבל מרגישה את הקושי, אני לא מתקדמת בצעדי ענק. למשל, הייתי צריכה להוציא מסמך רפואי מהטלפון ולא הצלחתי, הייתי צריכה לחכות למטפלת שמגיעה אליי שלוש פעמים בשבוע שתעזור לי. לא פעם ולא פעמיים אני מבקשת מהאחיינית שלי שתעשה דברים במקומי. הרבה יותר קשה למבוגרים כשהכל נהיה טכנולוגי. אין לי עזרה מיידית לידי, אין לי ילדים ולא בן זוג, אז אני צריכה תמיד לבקש עזרה ממישהו אחר".
מיכאלה מסבירה כי ככל שמצמצמים את הפער הדיגיטלי החיים משתדרגים: "למדתי להשתמש בטאבלט להרבה דברים, ככה אני שומרת על קשר עם המשפחה בחו"ל, רואה כתבות, קוראת דברים מעניינים".
בדידות חברתית
השנתיים האחרונות בצל הקורונה הגבירו את הבדידות אצל קשישים בכלל וניצולי שואה בפרט. רבים מהם מצאו עצמם מסוגרים בביתם ומתקשים לשוב כיום לחייהם הקודמים. "אצל ניצולי השואה הבדידות מציפה את זיכרונות העבר", מסבירה שוסטר. "צריך להבין שגם אם בני המשפחה באים לבקר אותם פעם-פעמיים בשבוע, עדיין הם נמצאים רוב הימים ורוב שעות היום לבד".
ג'ני רוזנשטיין הייתה מאוד פעילה עד שהגיעה הקורונה. "הייתי מעבירה הרצאות, אך מצבי הרפואי הידרדר ובגלל זה הפסקתי", היא מספרת. "הימים שלי מאוד קשים, אני לא מרגישה טוב, סובלת מכאבים. אני כל היום בבית, יושבת במיטה עם בקבוק חם. לא ככה אנשים צריכים להזדקן".
"אני מרגישה בודדה, לא יכולה לצאת מהבית. יש לי שני ילדים, הם נפלאים, מבקרים אותי ומדברים איתי. כשאנשים באים הביתה אני מקבלת יותר ביטחון ושמחה. חסרה לי אינטראקציה עם אנשים, חסרה לי השיחה. רוצה לספר, להראות תמונות. עברנו הרבה בחיים, נתנו הרבה למדינה. לא צריך לזרוק אותנו לפח. אני רוצה צדק. זה בשביל כולנו, לא נשארנו הרבה". ג'ני, ילידת העיר צ'רנוביץ שברומניה, הייתה במלחמת העולם השנייה בת שש. בגטו היא נאלצה לצאת יחד עם ילדים יהודים נוספים לעבוד. "הכריחו את הילדים ללכת לעבוד במחסן כדי למיין את שיני הזהב של כל מי שהגרמנים הוציאו להורג", היא מספרת, "ילדה בת שש מריחה סירחון של גופות".
