מה קורה לנער או נערה שמחליטים שלא מתחשק להם ללמוד יותר בבית ספר? מבריזים הרבה, מאחרים, וגם כשהם בשיעורים, הם לא באמת שם. מתי בית הספר מבין שיש פה בעיה ולא מדובר בהברזה חולפת? וכשהוא כבר קולט את עומק המשבר, האם בית הספר מסוגל להתמודד עם אותה נערה או מרים ידיים? האם הוא נאבק על הנער או מחכה שמסגרת חינוכית אחרת תפטור אותו מעונשו של זה? מתי המערכת נכנסת לפעולה, כדי להציל אותם מנשירה מוחלטת ומה היא באמת עושה?
נתחיל בנתונים. דוח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני כחודשיים מצייר תמונה לכאורה אופטימית: החל מ-2010 יש ירידה הדרגתית בנתוני הנשירה הגלויה של תלמידים בישראל. נשירה גלויה היא עזיבה רשמית של בית הספר, כשהנער אינו רשום עוד במצבת התלמידים של מוסד חינוכי, לעומת נשירה סמויה שבה אותו תלמיד הוא נוכח-נפקד. נשירה סמויה, שאינה מטופלת, מובילה לרוב לנשירה גלויה.
לפי הדוח, ב-2020 נשרו מבתי הספר שבפיקוח משרד החינוך 9,583 תלמידים מכיתות ז-י"ב, והם מהווים 1.2% מהתלמידים בני גילם. מדובר לכאורה בהתקדמות שכן ב-2010 שיעור הנשירה עמד על 2% וכלל 13,382 תלמידים. אלא שהנתונים לא משקפים את תמונת המצב האמיתית, כך מסייגים חוקרי המרכז. זאת כיוון שבשנים 2019-2020 לא התקיימו לימודים פרונטליים סדירים במערכת החינוך, בגלל הקורונה. חלק לא מבוטל משנת הלימודים התקיים בזום, וגם בתי ספר שנאבקו על נוכחות בזום והדלקת מצלמה, לא באמת הקפידו על רישום נוכחות, ובטח שלא ביקשו לגרוע תלמידים על רקע של נוכחות ובעיות משמעת, כמו שקורה בשנת לימודים רגילה.
אז מה שווה הרישום הזה, אם התלמיד אינו נכנס לזום, בקושי מגיע לכיתה בחודשים שבהן התקיימה למידה בבתי הספר, ובאופן כללי מרחף מבלי לקיים שום למידה משמעותית? שאלה טובה. בדוח מבקר המדינה שעסק בהוראה ולמידה מרחוק בתקופת הקורונה, נמתחה ביקורת על משרד החינוך שטמן את ראשו בחול ולא טרח לאסוף נתונים שיציגו תמונת מצב מהימנה.
גם היום, שנה לאחר פרסום דוח המבקר עדיין אין מדד להערכת הנשירה הסמויה, על אף שמשרד החינוך מסר למבקר ולוועדת החינוך של הכנסת, שהוא עובד על זה - ושיש אפילו פיילוט שמבוסס על שני בתי ספר. את ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) זה לא שכנע. "כשרציתם לדעת את הפוטנציאל של מי שלומדים חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, הצלחתם בשבועיים לקבל מבתי הספר מיפוי של כל הארץ", הוא תקף את נציגי המשרד בישיבה שהתקיימה בדצמבר האחרון, "אבל לבדוק את הנשירה הסמויה, זה לא בוער לכם".
כמה מסובך לבנות מדד סטטיסטי כזה, כשבית הספר ממילא מזין את הנתונים על בסיס שעתי? "נכון שמדובר במדד מורכב יותר מזה של הנשירה הגלויה, אבל יש מספיק אנשי מקצוע במשרד החינוך שמוסמכים לעשות אותו", אומרים גורמים שמכירים את הנושא מקרוב. "לא ברור למה המשרד מציג מצב טוב, כשהוא אינו כזה. לו היו שמים את הנתונים האמיתיים על השולחן, אפשר היה לבקש תקציבים כדי לטפל בהם. נראה שיש כאן משחקי כוח, אולי שיקולים פוליטיים".
מדוברות משרד החינוך נמסר בתגובה לפניית שומרים, כי "משרד החינוך שם לו ליעד מרכזי לטפל בבעיית הנשירה. לאור זאת, שיעור הנשירה פחת לאורך השנים. בתקופת הקורונה חלה עלייה בנשירה הסמויה, אך הודות למדיניות שקבעה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שהורתה להשאיר את מערכת החינוך פתוחה, הנשירה הסמויה פחתה. עם כניסתה לתפקיד הנחתה השרה לפתח כלי שימדוד נשירה סמויה. בימים אלו שוקד המשרד על פיתוח הכלי ותיקופו". בתשובה לשאלה על סמך מה הקביעה שיש ירידה בנשירה הסמויה אם אין כלי מדידה, ענו: "הסתמכנו בזמנו על דיווחי מנהלים שהראו שיש ירידה".
90 אלף תלמידים תחת מעקב
איפה אפשר למצוא אינדיקציה לנשירה הסמויה? במספר התלמידים המטופלים על-ידי קציני ביקור סדיר (קב"סים), אליהם פונה בית הספר כשהוא מזהה תלמידים בסכנת נשירה. המחלקה לביקור סדיר ומניעת נשירה במשרד החינוך פועלת מתוקף חוק לימוד חובה ואחראית לאכיפתו, ומפעילה מערך של קב"סים ברשויות המקומיות. ב-2019 טופלו 82 אלף תלמידים על-ידי קב"סים (כ-4.6% מהתלמידים), וב-2021 קפץ מספר התלמידים המטופלים ל-90 אלף (כ-5.7%). שמונת אלפים ילדים נוספו בשנתיים, ואלה רק הילדים שדווחו על-ידי בתי הספר ועברו לטיפול הקב"ס.
חוק חינוך חובה החל על גילאי 3-18 אמנם דורש מהמוסד החינוכי לדווח לקב"ס כשתלמיד נעדר ללא הצדקה שבעה ימים ברציפות או 14 במצטבר, אולם בפועל זה לא באמת עובד כך. המחסור בתקנים (732 קב"סים על 90 אלף תלמידים) מייצר תעדופים, ואם אין מקרה שזועק לשמים, שילובם מתחיל לרוב מאוחר יותר. "יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה", מסביר אחד הגורמים השותפים לתהליך, "ולכן אנחנו מפעילים פה את מבחן הסבירות וההיגיון. מניחים למי שנתפסים ''ילדים טובים', שלא הביאו אישור מחלה או טסו לחו"ל באמצע השנה. אף אחד לא יפעיל את התותחים על זה".
"בשנים האחרונות אנחנו מתמקדים בעיקר במניעה, כלומר בנשירה הסמויה", אומר לשומרים יו"ר ועד הקב"סים, מאור צמח. "בית הספר הוא מקום חברתי, ולכן רובם עדיין באים. גם אם זה כדי לפגוש חברים או לקבוע איתם לעוד שעתיים בסופר. הנחת העבודה היא שאם לא נטפל בסמויה, היא תהפוך לגלויה".
א', בן 18 כיום, הצליח לשלוף את עצמו בזכות אמא שלא ויתרה וקב"ס "תותח", לדברי א', "שהראה שאכפת לו" (הכוונה לצמח). בסוף, כמו שמעידים רבים מהמרואיינים לכתבה, כל מה שילד צריך, הוא מבוגר אחד שיאמין בו. וגם תקציב שיגבה את האמונה הזו, אם אפשר. "עברתי הרבה בתי ספר, עד שהגעתי לבית ספר שהבין שאני בן אדם, ושם פרחתי וסיימתי בגרות", מספר א' לשומרים. "עד אז פגשתי הרבה אנשי צוות שהיו יורקים לי בפנים. אף אחד מהם לא אמר לי שלא יצא ממני כלום. גם שום בית ספר לא העיף אותי, כי לא הפרעתי, פשוט לא נכנסתי לשיעורים. הייתי מאלה שלפעמים באים ולא נכנסים. לפעמים מנסים קצת ללמוד. לפעמים לא באים בכלל, תלוי במצב רוח. בכיתות ז'-ח' הכרתי את כל אנשי המסדרון. הייתי בא בשביל החברים והאווירה".
ס', כיום בת 23, הפסיקה ללמוד בגיל 17 וזוכרת בעיקר אי-התאמה הדדית. "אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה לבית הספר. הייתי חזקה במוזיקה ובאמנות, התלבשתי מוזר ולא הסתדרתי חברתית. וכשחברה טובה חלתה בסרטן בכיתה י"א, ראיתי בזה סימן לעזוב את הלימודים. לקחתי קורס ב'רימון', ניגנתי בברים ועשיתי כסף".
והמערכת נתנה לזה לקרות?
"ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת שמונה ועברתי בין ערים ובין שבעה בתי ספר, כך שאולי בגלל זה גם פספסו אותי. אם הצוות ביסודי ובחטיבה היו משקיעים בי יותר, אולי לא הייתי רוצה לעזוב בתיכון. פה ושם היו ניסיונות השתדלות. קצינת הביקור הסדיר שהצמידו לי בתיכון הייתה מתקשרת אלי בבוקר ושואלת 'את ערה? עניתי ש'כן, אבל אני לא הולכת לבית ספר'. זה עצבן אותה, אבל לא גרם לי ללכת".
732 קב"סים פרוסים כאמור ברחבי הארץ על כ-90 אלף ילדים, וכולם מסכימים שזה מעט מדי. ח"כ אורית סטרוק (הציונות הדתית) שנאבקת בכנסת למען שיפור תנאיה ההעסקה שלהם, מסבירה בשיחה עם שומרים, ש"משרד החינוך אחראי על 75% משכרם של הקב"סים ועל הכשרתם המקצועית והפדגוגית, ואילו הרשות המקומית היא המעסיקה הישירה שלהם ומשלמת את היתר. ברגע שהתפקיד משותף לשני גופים, אף אחד לא לוקח אחריות מלאה על המצב, וזה מורגש. המשכורות מגוחכות, בסביבות ששת אלפים נטו לקב"ס מתחיל, והשכר לא גדל משמעותית עם השנים. אנשים נוטשים את התפקיד ולעיתים מאיישים אותו אנשים לא מתאימים, כי זה מה יש. קב"ס טוב יכול לעשות ניסים ונפלאות, והוא צריך תגמול בהתאם".
מאז 2017 עזבו 293 קב"סים את המערכת, במקומם נקלטו 273 קב"סים חדשים, כשברור שגם המספר המקורי אינו מספיק. המחוקק דורש מקב"ס ניסיון של שלוש שנות הוראה, מתוך הנחה שהיכרות מוקדמת עם בית הספר תעזור להם למלא את תפקידם. "אלא שהשכר שלנו מהווה הרעת תנאים, אפילו בהשוואה למורים ביסודי", אומר צמח, "מורה שהופך לקב"ס מוותר באופן אוטומטי על 30% מהשכר שלו, כי משלמים לנו לפי דירוג של איגוד החינוך המשלים, והעבודה היא מסביב לשעון. כבר יצא לי להחזיר ילד הביתה בשתיים בלילה".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "לאור חשיבות עבודתם המקודשת של הקב"סים ותרומתם הגדולה, פועל משרד החינוך מול האוצר כדי להגדיל את מספר התקנים שלהם".
"כל הורה רוצה שהילד שלו ילמד"
איך עובד התהליך? בית הספר אמור לזהות ראשון את הקושי, כאשר הציפייה היא שינסה להתמודד איתו בתוך כתליו, במסגרת מה שמכונה "תפיסת ההכלה". היועצת נכנסת לתמונה ונעשית פניה להורים, לצורך שיחת ניעור. "אנחנו שואלים איך זה שדווקא בימי שישי יש לו כאבי בטן, מנסים להבין מה הסיפור, איפה צריך עזרה וגם מסבירים להורים שזו אחריותם", מתארת זהר מרגלית, מנהלת יחידת העצמה במחלקה לקידום ילדים ונוער בעיריית ת"א.
עד כמה זה מפתיע את ההורים, שהילד לא מגיע?
"בעל-יסודי ההורים לרוב יודעים, אבל אין להם כוח להילחם. יש להם קושי בסמכות הורית, והם קצת מרימים ידיים. ביסודי זה יותר תפקוד הורים לקוי, כי כשילד בגיל יסודי לא הולך לבית ספר, זה אומר שההורים שלו לא קמים בבוקר, לא מארגנים אותו, לא מגיעים איתו לבית ספר".
כשהתשובות לא מניחות את הדעת, בית הספר אמור למצוא את המשאבים הנדרשים לאותו ילד מתוך בית הספר. כמו תמיכה לימודית דרך שעות של תוכניות כמו אופק חדש ועוז לתמורה, תמיכה רגשית באמצעות השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך. בשלב הזה ואחרי שההורים נתנו את הסכמתם, מתעדכן גם הקב"ס שעובד עם בית הספר.
"כל הורה רוצה שהילד שלו ילמד", מבהיר דוד אטיאס, קב"ס במנהל החינוך של עיריית ירושלים. "אני לא נתקל בהורים, שאומרים 'עזוב אותנו, שיעשה מה שבא לו'. הרבה פעמים ההורים הם חסרי אונים מול הילד, ושמחים לקבל את העזרה הזו. אנחנו סוג של חדר מיון שיודע לאן להפנות את המקרים שבתי הספר לא תמיד יודעים מה לעשות איתם. לנוער עם אלכוהול וסמים, מערבים את היחידה למתבגרים. בדברים מאוד מורכבים את לשכת הרווחה. יש ביקורי בית שאני חושב, 'וואלה גם אני לא הייתי בא במקומו'. שאלוהים יעזור לי עם ההזנחה שאני רואה, היא לא מאפשרת שום דבר. ואז אתה מנסה להוציא אותו מהסביבה הזו, למשל לפנימיה".
שירה פולק, מנהלת יחידת הקב"סים באופקים, שמשמשת ק"בסית לבנות החרדיות ולחינוך המיוחד, מתמודדת עדיין עם יומני נוכחות בתיקיית קרטון. "בחינוך החרדי זה לרוב לא ממוחשב", היא מסבירה, "מותר לי על-פי חוק להיכנס לכיתה ולעבור על היומן. במקביל יש פגישות עם היועצת. הן חשובות, כי עולות בהן התלבטויות שלא יראו ביומן או במחשב. למשל, האם חלה חובת דיווח על המשפט הזה ששמעתי? או שיש את הילדה שמגיעה, אבל יוצאת לשירותים ולא חוזרת, זה נחשב להיעדרות?".
הודיה יהב, מנהלת מרכז קלט לנוער מנותק של עמותת מניפה, מספרת כי "בעקבות הזום בתקופת הקורונה, בני נוער זיהו שלא צריך ללמוד שמונה שעות ביום, ועזבו את בתי הספר הנורמטיבים לטובת מסגרות יותר אלטרנטיביות. בקורונה לא העיפו ילדים על בעיות משמעת, כי לא היו שיעורים. ולא על היעדרות, בגלל שלא היו בזום. וזה גבה מחיר מאוחר. בנות שהגיעו אלי אמרו 'בקרונה נעלמנו ולא שמו לב, ואחרי זה גם לא שמו לב שלא חזרנו'. הלוואי שהמערכת הייתה מתעוררת כמו שמכתיב החוק, ושקב"ס היה מתקשר אחרי שבוע, כי אז לא הייתה לי עבודה, אבל המערכות שחוקות".
"ככל שהילד עושה יותר מעברים, סיכוייו לנשור עולים"
אולי את הפתרון היצירתי ביותר למניעת נשירה מציעה עיריית ת"א, שמשלבת מדריכים המכונים "מנחי מניעה". מדובר בעובדי קידום נוער בשנות העשרים המאוחרות, עם רקע אקדמי בתחומי החינוך והטיפול, שעובדים מקרוב עם נוער בסכנת נשירה. "קב"ס אחד על 120 מטופלים לא יכול לעשות התערבות ממוקדת", אומרת מרגלית. "לעומת מדריך כזה שמופקד על בית ספר ומלווה את 15 הילדים הכי מורכבים שאיתרנו שם. עושה איתם שיחות, מתקשר אליהם בבוקר לשאול אם הם מגיעים ולפעמים גם מביא אותם מהבית.
"התוכניות האלה מאוד מצליחות, כי הילדים מבינים שרואים אותם. ילד שיצר קשר משמעותי מצליח להביא את עצמו לבית ספר, כי הוא רוצה להיפגש עם אותו מדריך. גם אם הם מתחילים בלבוא רק לפגישה הזו, ויום אחרי זה יכנסו לשיעור אחד, זו התחלה. ועם הזמן, הילד יבנה איזשהו חוסן, כך שגם אם לא יסיים בגרות מלאה, לא תהיה לו תחושת כישלון, והוא לא ירגיש מסומן. את התחושות האלה, אנחנו מבקשים לשנות".
"כשבית ספר מוותר על ילד, זה מדרדר אותו לרוב כלפי מטה", אומרים גורמים מתחום החינוך, "ככל שהילד עושה יותר מעברים, כך סיכוייו לנשור עולים. לפעמים המערכת אומרת, עדיף שילד אחד יפול, מאשר כיתה שלמה, זה קורה בעיקר כשהורי שאר הילדים מפעילים לחץ להוציא את 'הגורם המפריע'. הורים רוצים כיתה סטרילית, אבל זו לא כיתה שמסייעת לצמצם פערים".
"נשירה מלימודים פורמליים", נכתב השנה בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים המזינים פערים חברתיים ומשמרים אותם. תופעת הנשירה נקשרת להתנהגויות סיכון שונות. בני נוער שלא נמצאים במסגרת לימוד מעורבים בפשיעה בהיקף גבוה יותר מבני נוער שנמצאים במסגרת לימוד. על-פי נתוני הלמ"ס בשנת תש"פ שיעור בני הנוער בגיל 12-18 שהיו להם תיקים פליליים ולא נמצאו במסגרת לימודית היה גבוה פי 4.5 מהשיעור המקביל בקרב מי שלמדו בבתי ספר בפיקוח משרד החינוך (18 בני נוער לאלף נפש לעומת ארבעה בהתאמה)".
פרופ' מונא חורי-כסאברי מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שחוקרת עבריינות של בני נוער יותר מסויגת מהקשר שבין נשירה לעבריינות. "אין נתונים שיראו שבגלל שנער נשר הוא עבריין. זה כמו להגיד שהפרעת קשב וריכוז היא גורם לעבריינות, כי לרוב האסירים יש כזו. אפשר להיות עבריין ולשבת עד כיתה י"ב כל יום בכיתה. הקריטריון החשוב פה הוא אופק אקדמי, וזה קריטריון שחוצה מגזרים. ילד שאין לו מחויבות ללמידה, שלא מסתכל על העתיד ומאמין שמבחינתו זה ריאלי להתקדם ולהצליח, נמצא בסיכון גדול להידרדר לפשע".
גל נשירה בחברה החרדית
תקופת הקורונה יצרה כאמור עומס גדול על המערכת. ד"ר רות ברוך קוברסקי ממכון ברוקדייל שכותבת בימים אלה מחקר על קציני הביקור בתקופת הקורונה סיפרה לפני שנה בכנס הקב"סים הארצי, כי "הניתוק נוצר בין השאר בשל קשיים טכניים שיצרה הלמידה מרחוק, לחלק מהמשפחות אין מחשב או אינטרנט, ונוצר גם בלבול בגלל שינוי דפוסי הלמידה. יש רשויות שהצליחו להפעיל מערך תומך, ונתנו פתרונות ברמת ציוד הקצה. או מתנדבים שלימדו לתלמידים להיכנס לזום, אבל לא כולן כאלה".
הרב אלדד תם, מנהל מחלקת ביקור סדיר וטיפול בפרט במנהל החינוך החרדי בירושלים, שתחת טיפולו כ-1,300 תלמידים, מדווח על גל נשירה מאז הקורונה. "הקורונה האיצה תהליכים", אומר תם, "בעיקר אצל תלמידים עם קשיים לימודיים ורגשיים, וללא תמיכה משפחתית חזקה. זה קורה בעיקר ב'מעברים'. במעבר מהישיבה הקטנה לגבוהה (בין כיתה י"א לי"ב בחינוך הממלכתי), ובין התלמוד תורה לישיבה הקטנה (בין כיתה ח ל-ט בהתאמה)".
"תמיד יהיו את אלה שירצו לימודים חילוניים או פחות מחמירים מבחינה דתית, וזה מתגבר בשנים האחרונות בגלל החשיפה לאינטרנט. אבל אנחנו רואים בעיקר כאלה שלא רוצים לעשות כלום", אמר הרב תם. "הם מסתובבים ברחובות, ונחשפים לדברים שבסיכון להביא אותם לפשע".
מה אתם עושים כדי להחזיר אותם ללימודים?
"מחזרים אחריהם. מדברים איתם על העתיד. חלק מהנערים עובדים בעבודות פשוטות, כי הם רוצים כסף כאן ועכשיו. אנחנו אומרים להם 'אל תסתפקו בלסדר מדפים בסופר או לעבוד כשליחים בפיצה, תלכו ללמוד משהו'. כחרדי, יצא לי לצערי, לשלוח לבית ספר חילוני, נער שדרש את זה, כי מבחינתי קודם כל שיהיה בן אדם ולא ישוטט ברחובות, אח"כ נדאג לאמונה".
הקב"ס דוד אטיאס ממנהל החינוך של עיריית ירושלים, מוסיף: "טיפלתי בילד ממשפחה רבנית גדולה. בביקור בבית ראיתי עזובה גדולה. אין תנאים ללמידה. אמר שהוא רוצה מסגרת חילונית. בהתחלה עניתי שאין סיכוי, אבל כשראיתי כמה הוא דיכאוני ויושב שנה בבית, שאלתי 'ואם אשיג את זה בשבילך?' הוא הבטיח שיסיים בגרות כמו שצריך. לקח הרבה זמן לשכנע את ההורים. אמרתי להם, 'שימו בצד את הדת, טפלו קודם בנפש של הילד', בסוף הם הסכימו שיעבור לפנימיה. הוא שלח לי משם תעודת הצטיינות שקיבל".
