זמן קצר אחרי שהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר בקיבוץ נירים, הגיעו הדיווחים מהתושבים על קולות ירי מקלעים קרוב מאוד. במשך שעות ארוכות נלחמו חברי כיתת הכוננות והגנו על הבית, ורק בסוף הקרב גילו שנמנע אסון גדול מאוד על ידי מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ אסף חממי ז"ל ולוחמי החפ"ק שלו. זה הסיפור של חברי כיתת הכוננות בקרב על נירים.
(עורך תוכן ווידאו: אסף קוזין - צילום: ירון שרון)
6:30 בבוקר הייתה הפעם הראשונה שדניאל מאיר, הרבש"ץ של קיבוץ נירים, שמע צבע אדום באותה שבת. "בזמן שכולם נכנסים לממ"דים, אני פתאום מקבל טלפון מאחד התושבים שאומר לי שהוא שומע ירי וקולות בערבית". מאיר מתחיל להבין שלא מדובר בהתראה רגילה, ושמחבלים מסתובבים באזור הבתים. הוא שם את הווסט והקסדה, לוקח את הנשק ומכשיר הקשר – ועולה לגג הבית שלו לתצפת.
"בזמן הזה אני מנסה להבין מכיתת הכוננות מי פנוי, ואני מתקשר ישירות למג"ד 51 לשאול אם הוא בדרך לפה", שחזר מיכאל. "הוא אומר לי 'דניאל, תהיה חזק. אין לי כוחות לשלוח לך'. הוא מסביר לי, פחות או יותר, שחיסלו את כל הכוחות שאמורים להגיע אלי".
הרבש"ץ של נירים נקלע למצב של חוסר אונים מוחלט. "הדם יורד לרגליים. אתה יודע שאין לך צבא, אין לך כיתת כוננות, אני מבין שאני לבד". מאיר קרא לבנו, לוחם ביחידת דובדבן, השאיר לו אקדח ונפרד ממנו בגרון חנוק. "אני בטוח שאני לא רואה אותו יותר". מיד אחר כך הוא שלח הקלטה לחברי כיתת הכוננות ועדכן אותם שאין צבא בדרך, מידע שלא שיתף עם התושבים כדי למנוע פאניקה. "הבנתי שהמצב קשה יותר משחשבנו, לא חלמתי שדבר כזה יקרה".
"נחילים של מחבלים"
כשהמצב נראה חסר שליטה, מאיר מקבל לפתע מענה מאחד מחברי כיתת הכוננות, עמית לוי. עמית שולח לו תמונה שלו ושל שני חברי כיתת כוננות נוספים, סטניסלב טרלצקי ומיכאל בס, מוכנים וערוכים על מדים.
"הגיבור הזה השאיר את הילדים שלו לבד עם אשתו, יצא החוצה, הוציא עוד שניים שקרובים אליו, ואנחנו חוברים במרפסת מאחורי הבית שלו", סיפר מאיר, שהגיע לשם עם הריינג'ר שלו. "אנחנו לא שואלים שאלות, לא מדברים, פשוט מבינים שאנחנו עולים. דניאל נוהג ואנחנו איתו", שחזר לוי.
ארבעת חברי כיתת הכוננות הגיעו במהרה לכיוון הפרצה בגדר, סמוך לשכונה שכבר התחילה לעלות בלהבות. בחלק מהבתים עדיין מסתגרים תושבים. לפתע נתקלו במחבל מצויד בנשק ובתיק טקטי, שלא ראה אתם בהתחלה. לאחר שלא הזדהה הם הבינו שמדובר במחבל. "התחלנו לייצר אש לעברו ואז התחילו לבוא לפה נחילים של מחבלים", שחזר מאיר.
"הם מתבלבלים, מתחילים להשיב אלינו אש מהמותן, באוטומט. יורים עלינו צרורות. אנחנו יורים פה ירי בין כוונות, לכל כדור יש כתובת, ומנהלים פה איזשהו קרב", תיארו השניים. "הם לא הבינו כמה אנחנו, זה איפשהו המזל. הלכנו תוך כדי ירי, כשגם הם יורים, ואנחנו לא יודעים איך הם עוד לא פגעו בנו בשלב הזה".
לאחר קרב ממושך מחבלי החמאס קראו לכוחות נוספים מעומק רצועת עזה, ועשרות מחבלים הסתערו לעבר חברי כיתת הכוננות. "אנחנו מתחילים לראות שמגיעות לכאן איזה 4-5 טויוטות. מכל טויוטה נפתחות ארבע דלתות, ועוד ארבעה קופצים מכל ארגז, ויש גם אופנועים שמגיעים לכאן. אנחנו מנהלים איתם חילופי אש והם יורים עלינו בטירוף. הכדורים פה שורקים לכל הכיוונים".
"השלמנו עם זה שלא נצא מפה"
כשמאיר הבין את כמות המחבלים שעומדת מולם, הוא החליט להתחיל לווסת את התחמושת ולסגת אחורה. "אני מבין שהם כמות גדולה, הם עשרות שמתחילים לרוץ לפה, מתחילים לרוץ לשם. אתה בעצם חושב שאם הם עוברים אותך – מה קורה למשפחה? זה אולי החשש היחיד. אבל עלינו, על עצמנו, די השלמנו עם זה שאנחנו לא יוצאים מפה".
הארבעה חזרו אל הריינג'ר ומאיר הגה תוכנית להכין למחבלים מארב במגרש הכדורגל ולהשמיד אותם שם עם חיפוי מאחור. בסופו של דבר, הארבעה מצאו עצמם על גג מגדל הגרעינים של הקיבוץ, תופסים עמדת שליטה ומנהלים קרב מול המחבלים במשך שעתיים.
7 צפייה בגלריה
מאיר משחזר את הקרב בשבילי הקיבוץ. "די השלמנו עם זה שאנחנו לא יוצאים מפה"
(צילום: ירון שרון)
ב-11:26 יצר איתם קשר מסוק קרב שתיאם ירי על המחבלים שבאזור נקודת הפריצה לקיבוץ. "אני מלחיץ אותו 'תירה, תירה, תירה!' והוא מפרק את כל הטנדרים, מלא האופנועים ומלא המחבלים שהיו פה, והוא יצא מפה עם בטן ריקה". לפי העדות של מאיר, גם המחבלים ששרדו את מכת האש ברחו מהקיבוץ. "בשלב הזה, אחרי הירי שלו, אנחנו שומעים שקט".
אחרי לא פחות משבע שעות מאז חדרו המחבלים הראשונים לקיבוץ, מגיעים לנירים כוחות קרקעיים גדולים של צה"ל. הם סורקים את הקיבוץ ורק בשעה 20:00 בערב הקיבוץ מטוהר באופן רשמי. כשחברי כיתת הכוננות מתפנים מהלחימה הם מגלים שעוד לפניהם היה מי שהגן על הקיבוץ.
מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, אל"מ אסף חממי ז"ל, קפץ להגן על הקיבוץ יחד עם שני לוחמי החפ"ק שלו – סמ"ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי ז"ל. השלושה נפלו במהלך קרב עיקש מול המחבלים שניסו לפרוץ לקיבוץ, וגופותיהם נחטפו לרצועת עזה. מעבר לכך לא ניתן לתאר את הקרב, מכיוון שהתחקיר המבצעי טרם הושלם והוצג למשפחה.
מאיר הכיר את חממי אישית והוא לא ממש מופתע שחממי היה הראשון שנכנס לתוך האש. "החיבור של שלושתם ושל המשפחות שלהם לנירים תהיה נצורה פה לעולמי עד".
בטבח של מחבלי חמאס בנירים נרצחו חמישה תושבים, רבים מהם נפצעו וחמישה תושבים ותושבות נחטפו לעזה – שלוש מהן שבו הביתה. "זה נזק גדול וכואב. אך עם כמה שזה הזוי להגיד את זה, יחסית למקומות אחרים זה איפשהו קצת מספרים מנחמים".
"השלושה שהיו איתי זאת השלישייה הכי טובה שיכולתי לבקש", סיכם מאיר. "הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי את האנשים לצדי, זאת הייתה תחושה של גאווה".
