לאחר כ-15 שנים של סבבי לחימה בין עזה לישראל במתכונת די מוכרת וידועה, משהו לאורך אתמול (שלישי) הרגיש שונה. מהצד הישראלי, צה"ל ושב"כ העדיפו להמתין במשך כשבוע לשעת הכושר עד שהגיבו על ירי הרקטות על הדרום, בשונה מכל מה שהכרנו בעבר. גם חמאס, ואפילו הג'יהאד האסלאמי, לא מיהרו לשלוף מהמותן, והעדיפו להמתין לזמן ולמקום שנוחים להם יותר.
לכאורה היו לחמאס כל הסיבות האפשריות לתקוף את ישראל כבר אתמול בבוקר. הלחץ הציבורי והדרישות לנקמה בכלי התקשורת הערביים וברשתות החברתיות, לצד העובדה שבתקיפה בלילה נהרגו מלבד שלושת בכירי הג'יהאד האסלאמי גם ארבעה ילדים וחמש נשים, ועוד רופא פלסטיני, אזרח תמים - כל אלה היו אמורים לסלול את דרכם לתגובה מיידית.
בנוסף, בשונה אולי מפעמים קודמות שבהן הותקפו מטרות של הג'יהאד האסלאמי בלבד, הרי שהפעם הפעולה הישראלית לא הגיעה בעקבות "התגרות" מצד הג'יהאד האסלאמי בלבד, אלא בעקבות החלטה משותפת שלו עם חמאס על ירי רקטי לעבר ישראל בתגובה על מותו של האסיר שובת הרעב חאדר עדנאן. כלומר, לחמאס לא היה תירוץ של ממש להסתתר מאחוריו ולא להגיב. או כפי שאמר אחד הפרשנים הפלסטינים בראיון לערוץ אל-ג'זירה: "לחמאס אין ברירה אלא להגיב מאחר שהוא הריבון ברצועה והוא האחראי על חיי תושביה".
ובכל זאת, מאז החיסול לא הגיעה התגובה המוכרת לאירוע שכזה, לא מצד הג'יהאד האסלאמי ולא מצד חמאס. ברור אמנם שהג'יהאד יגיב, השאלה הייתה אם חמאס יקפוץ ראש יחד עם הארגון היריב לתוך מערכה כוללת מול ישראל. העיכוב הגדול בתגובה יכול להתפרש בכמה דרכים. ראשית, הג'יהאד היה בהלם בעקבות הפגיעה הכמעט סימולטנית בשלושת הבכירים מהארגון ובכמה ממצבורי הרקטות שלו. שנית, הארגון ביקש להגיע לתגובה משותפת יחד עם חמאס ולא לגשת שוב לבדו למערכה מול ישראל. ברור לג'יהאד שמערכה נוספת ללא חמאס תגרום לנפגעים רבים מקרב אנשיו ולנזק לא גדול בצד הישראלי - כלומר, תבוסה צבאית נרשמה כאופציה ממשית. ושלישית, הג'יהאד ניסה במשך לא מעט שעות למצוא מטרות מספיק אטרקטיביות בצד הישראלי, כדי לייצר תגובה כואבת שתאפשר לו להציג הישגים משלו.
העיכוב מצד חמאס, יכול להעיד בעיקר על מחלוקות בינו לבין הג'יהאד האסלאמי והבנת המחיר הקשה שהגוף הריבוני בעזה עלול לשלם על מערכה כוללת מול ישראל. לחמאס יש מה להפסיד דווקא מעצם היותו הגוף השולט והאחראי לחיי יותר משני מיליון תושבים ברצועה.
נתניהו וראשי מערכת הביטחון בהצהרה לאחר ישיבת הקבינט
(צילום: לע"מ )
בנוסף, ייתכן שנרשמו גם חילוקי דעות בתוך צמרת חמאס באשר לאופי התגובה. הדילמה הייתה אמיתית: חמאס הצליח בשנים האחרונות להביא לשיקום יחסי של רצועת עזה באמצעות ההבנות שאליהן הגיע עם ישראל (באמצעות המצרים) על כניסת פועלים לעבודה ועל הרחבת הכנסת הסחורות ממצרים לעזה. הרצועה התייצבה במידה מסוימת, וגם כאשר צה"ל תקף את מטרות הג'יהאד האסלאמי באירועים קודמים, חמאס הבהיר שאין פניו להסלמה ובחר להסתכל מהצד כאשר צה"ל ושב"כ פגעו שוב ושוב בבכירי הארגון היריב. אלא שהמקרה הנוכחי כבר הציב דילמה עמוקה יותר בפני יחיא סינוואר, מוחמד דף, מרואן עיסא והאחרים בצמרת הארגון.
אבי יששכרוףצילום: טל שחרייתכן מאוד שלפחות עד אמש חיפשו בחמאס אחר תגובה מסוג אחר - אולי לא מערכה כוללת, אך אולי כן תגובה מסוימת שתאפשר לחמאס "ללכת בלי ולהרגיש עם". כלומר, תגובה מדודה מאוד שתוציא אותה ידי חובה כלפי הציבור הפלסטיני, מבלי לגרור את עזה למערכה ממושכת של שבועות מול ישראל.
הפעולה הישראלית נגד בכירי הג'יהאד הצליחה לפגוע בדמויות משמעותיות מאוד בארגון. הבכיר שבהם הוא ג'יהאד גנאם, שזכה לתואר "המזכיר הכללי של הזרוע הצבאית", מעין מוחמד דף של הארגון. גם חליל בטיני נחשב לאחד ממפקדי הגזרות בארגון. אך דווקא השלישי, טארק עז א-דין, מעניין יותר מבחינת ישראל: מדובר באחד ממשוחררי עסקת גלעד שליט, שהיה אחראי על הוצאה לפועל של פיגועים מהגדה ממקום מושבו ברצועת עזה, בדומה למודל שחמאס הפעיל מקרב מגורשי עסקת שליט שאיישו את "מטה הגדה". ההחלטה של השב"כ וצה"ל לפגוע בו מעבירה מסר על כך שמי שינסה להבעיר את הגדה ויושב ברצועה, ישלם את המחיר גם בעזה. עזה, במובן הזה, אינה חסינה יותר.
- אבי יששכרוף הוא פרשן ynet ו"ידיעות אחרונות"
