ב"ספרייה האנושית" בקופנהגן, בירת דנמרק, אפשר "לשאול" אדם – כדי שיספר לך את סיפור חייו. זהו רעיון מקורי שנועד לקרוא תיגר על דעות קדומות, ושכעת הולך ומתפשט ברחבי העולם.
איבן, קורבן תקיפה מינית בת 46 הסובלת מבעיות נפשיות, נמנית עם שמונת ה"ספרים האנושיים" שאנשים סקרנים יכלו לשאול באחד מימי הקבלה של הספרייה בחודש שעבר. מי שביקש לשוחח איתה יכול היה במשך 30 דקות לשאול אותה את כל העולה על רוחו – בשיחה אחד-על-אחד או בקבוצה קטנה.
"הספרייה האנושית היא מרחב בטוח שבו אפשר לחקור את השוֹנוּת, ללמוד על דרכים שבהן אנחנו נבדלים זה מזה, לנהל קשר עם אנשים שבדרך כלל אנחנו לא פוגשים ולאתגר את הדעות הקדומות הלא-מודעות שלנו", מסביר רוני אברגל, יוזם הפרויקט. את "הספרייה האנושית" הוא הקים בשנת 2000, במהלך פסטיבל מוזיקה, ומאז הוא פיתח אותה לכדי ארגון רחב יותר, הפועל ללא מטרות רווח. הרעיון התפשט בינתיים ליותר מ-70 מדינה.
"גם קריאה היא למעשה שיחה", אומר רוני. "במסגרת הפרויקט אדם לוקח כמה דקות כדי להסביר את הנושא שלו, וכך לוודא שאפשר יהיה לשאול אותו כל דבר על כך שהוא נשא HIV, מתמודד עם מוגבלות, טרנסג'נדר, הומו, פליט, יהודי, מוסלמי או כל עניין אחר". בדרך כלל השיחות מתקיימות בסביבה רגועה כמו ספרייה עירונית, חדר ישיבות או הגן בחצר "הספרייה האנושית", ולדברי רוני על פי רוב הן זורמות ומתנהלות בחופשיות, אבל קורה שנדרש מאמץ נוסף. "לפעמים אנשים מעלים הרבה שאלות והשיחה זורמת, אבל לפעמים צריך לספר להם קצת יותר ולשאול את ה'קוראים' שאלות כדי שיהרהרו או יעלו שאלות חדשות", מעיד אנדרס פרנסן בן ה-36, עיוור הסובל גם מלקות שמיעה ומשמש כאחד ה"ספרים" בספרייה.
לדברי רוני, אנשי הספרייה מעודדים את ה"קוראים" לשאול שאלות קשות, ושום דבר אינו בגדר טאבו, לא משנה כמה רגיש הנושא. מי ששואל את איבן, למשל, יכול לבחור אחד משלושת ה"ספרים" בעל פה שלה: בשיחה אחת היא מדברת על הניצול המיני שעברה, באחרת היא מדברת על החיים לצד אדם עם הפרעת אישיות גבולית, ובשלישית היא מדברת על הפרעת הדחק הפוסט-טראומית הקשה שלה. איבן מודה שהיו מקרים שבהם סירבה להשיב על שאלות, אבל גם לרגעים כאלה יש לה תשובה מוכנה שמקלילה את האווירה: "במקרים האלה אמרתי שהעמוד הזה בספר עדיין לא נכתב, ואז אנשים פשוט חייכו ואמרו 'בסדר'".
בשר, דם ועצמות
כך או כך, בארבע השנים שבהן היא מעמידה עצמה לשירותי הספרייה איבן מעולם לא חוותה חוויה רעה, לדבריה. "כל קריאה שאליה אני מגיעה היא קריאה שונה", היא אומרת. "כשהתחלתי הייתי במקום אחר לגמרי, עבדתי על עצמי במשך שנים. להיות ספר זו מתנה כל כך גדולה, אתה יכול להתבונן בעצמך פנימה".
פרנסן העיוור אומר מצדו שהוא גאה בכך שעזר ל"קוראים" לשנות את דרך המחשבה שלהם על אנשים עם מוגבלויות. אחרי אחת ה"קריאות" האחרונות, שבהן פגש תלמידי כיתה ב', שמע אותם מדברים עם חבריהם. "הם אמרו, 'היי, הבחור הזה מגניב, יש לו סיפור מגניב'. כך שהותרתי עליהם רושם", הוא מחייך.
גם "שואלי הספרים" יוצאים מהספרייה מועצמים. "מכל התגובות שאנחנו מקבלים אנחנו למדים שזו חוויה שמותירה רושם עז", אומר רוני. ממש לאחרונה יצרה איתו קשר "קוראת" ששאלה ממנו "ספר אנושי" ב-2004. "היא סיפרה לנו על ההשפעה שהייתה לספר על השקפותיה בנוגע למוסלמים, והיא השתמשה במידע הזה ב-17 השנים שעברו מאז, כך שהועלנו לקהילה, לה ולאנשים ממוצא מוסלמי".
בעולם שנעשה יותר ויותר מקוטב, רוני רוצה שהיוזמה שלו תעזור לאנשים לפחד פחות, להפוך ליותר פתוחים וקשובים, ולהיעשות נכונים יותר לקבל את השונה מהם. עם זאת, הוא מדגיש שמטרת ארגונו אינה לקדם גיוון תרבותי: "אנחנו מפעילים מרחב למידה ניטרלי שבו אתה יכול לבוא במגע עם אנשים וללמוד על עצמך ועל קבוצות אחרות. מה שאתה לומד ומה שאתה עושה עם הידע שאתה רוכש – זה כבר לגמרי בידיים שלך".
אחד מ"שואלי הספרים" בספרייה האנושית הוא כארם בן ה-41. "לראות אדם, להקשיב לו ולהבין מהי נקודת המבט שלו, כל הסיפור שכמעט נגלה לנגד עיניך, זה דבר נוגע מאוד", הוא אומר. "זה מאפשר לאנשים לראות שבסוף היום יש לנו הרבה כותרות, אבל אנחנו עשויים כולנו מבשר, דם ועצמות".
