האומה לא עומדת בימים אלה "קרועת לב אך נושמת" - כפי שכתב נתן אלתרמן בשירו "מגש הכסף". היא על ברכיה, כך נדמה, על גחונה אפילו, עוצרת את נשימתה. ליבה מזמן הפך גזירי נייר שנתלשו, ואז נקרעו שוב, ושוב.
4,762 חיילים וחיילות נהרגו במלחמת העצמאות. עליהם כתב אלתרמן את השיר – אודות הנער והנערה ההם שנעמדו לפתע, ספק חיים ספק מתים, כדי להצהיר בפני ישראל שנעוריהם, יופיים, מסירותם, דמם – הם המגש הכסוף, הקרוש, הנורא, שעליו ניתנה לכולנו, מדינת היהודים. ואפשר היום גם להוסיף – וגם של אזרחיה הלא-היהודים שנלחמים על המשך קיומה.

507 חיילים וחיילות, יהודים, ערבים ודרוזים נהרגו - אני מתעב את המילה "נפלו", כאילו מעדו, כאילו היו חיילי צעצוע שמישהו שיחק בהם – נכון לשעת כתיבת שורות אלה במלחמת עזה, זו שראש הממשלה מתעקש לכנותה "מלחמת העצמאות השנייה שלנו", או גרוע מזה "בראשית". כאילו כדי לרמוז שהקרבות יימשכו עד שנגיע חס וחלילה לרף הבראשיתי ההוא. עד אז "יש זמן" כי רק "אחרי המלחמה" יגיע הרגע שבו 75% מאזרחי ישראל בקירוב, מימין ומשמאל, יהודים ולא יהודים, יורשו להצביע על האיש שהניו יורק טיימס הגדיר "המנהיג הכי גרוע בתולדות העם היהודי", ויאמרו, בלי כל קשר לגורל משפטו - "לך".
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet: • אסור שיישארו רק שנאה ורגשי נקם • המותג "אקדמיה" נמצא ברגע שפל, אבל אל תיכנעו • תקראו למלחמה הזאת בשמה • מה עושים כשלכאורה אין לו תחליף
מלחמת יום הכיפורים שראשיתה במחדל ופשע, כמו המלחמה הזו, נמשכה 19 יום. במלחמת העצמאות הותקפנו בגלל עצם קיומנו. בראש ישראל עמד מנהיג משכמו ומעלה והמלחמה נמשכה שנה ושמונה חודשים. בחירת האנלוגיה המועדפת שקופה ומבחילה.
נחזור לנער ולנערה שהנציח אלתרמן: עד שהכרנו את לוחמי ולוחמות דור תש"ח הם היו מבוגרים מדי, מבוגרות מדי, מכדי שנזהה בהם את מי שהיינו כשהיינו בגילם, כשעורם היה מתוח כפי שעורנו היה מתוח כשנלחמנו אנחנו, שיערם סמיך כפי ששיערנו היה בגיל צבא, כשהמבט בעיניהם היה זך עדיין, מלא פליאה והבטחה.
החמצנו את המבט הזה. הוא דהה והיטשטש מאחורי משקפיים וקטרקט עד שהתבגרנו, התחתנו, שרתנו את שרותינו בביטחון יחסי, בוודאי יחסית לאז או היום, הבאנו ילדים לעולם, ואז יום אחד, מצאנו את עצמנו אוחזים ידיים קטנות ושמנמנות, כמעט נטולות ציפורניים, כדי להובילן בבטחה לגן. לימדנו אותם לצחצח שיניים, להיות נדיבים, לא לחצות כביש מבלי להסתכל לצדדים פעמיים. שרנו להם את יהונתן גפן, לא את אלתרמן. ולכן זה כואב כל כך, כמובן: כי אנחנו מזהים בתמונות ההרוגים את הילדים שהיו פעם, כשקילחנו אותם באמבטיה והבטחנו שצריבת הסבון בעין תעבור.
בעז גאוןבעז גאוןאסנת בן דב
בשירו של אלתרמן עמדו הנער והנערה לפני אומה "שטופת דמע וקסם". הקסם פג. נותרו הדמעות. דור הילדים והילדות שנלחם כעת הוא לא מגש הכסף – הוא מגש הזהב. בשולי המגש הזה משובצים יהלומים. הדור הזה, שמגפת הקורונה החריבה את חדוות שנות התיכון שלו, הגריל גם את שואת 7 באוקטובר ויישא את מחיריה הפיזיים והנפשיים ויחזור אלינו מכונס, מפוחם, חושש מהעתיד עוד לבוא. כי עד כה חייהם הוא סדרת אסונות שהיו יכולים להימנע.
בפני הדור הזה ראוי שנכרע ברך ונאמר תודה. רק מהבחינה הזו ראוי להשוות את דור מגש הזהב לדור מגש הכסף – לאמור, מבחינת השבועה לבנות מן ההריסות מדינה שלא התקיימה עם פרוץ הקרבות. טובה יותר, מרהיבה יותר, שתבייש את אומות האזור והעולם לנוכח איכותה והישגיה. זה היה הרעיון, לא? כי אם לא – אז יצא שבגדנו לא רק בדור מגש הכסף, כפי שרבים מהם חשו, אלא גם בדור מגש הזהב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il