הפלגת המחאה בניו יורק
(צילום: דניאל אדלסון, רועי בושי, unXeptable)
יותר מ-140 בני אדם הפליגו אתמול (שישי) במשט מחאה לפסל החירות בניו יורק. המשט הגיע כהזדהות עם המוחים שיצאו בשבוע האחרון לרחובות בישראל, כדי להפגין נגד המשך קידום המהפכה המשפטית.
התכנון החל בשעות הקטנות של הלילה ביום חמישי. קבוצות הוואטסאפ של הישראלים בניו יורק החלו לגעוש. שני גרנות-לובטון, שעומדת מאחורי המחאות בעיר, החליטה להרים את המשט מהרגע להרגע. "אנחנו יוצאים למשט הזה כי פסל החירות, עליו חרוט שיר של משוררת יהודייה, הוא ה-סמל לערכים המשותפים של שתי המדינות, חירות ודמוקרטיה", כתבה לפעילים - והפצירה בכולם להתייצב למחרת עם חולצות מחאה שחורות, דגלי ישראל, ועגלות לילדים אם צריך.
"אמא שלי בת 76 עומדת וחוסמת בגופה את כביש 4, ואני כאן לא יכולה לעשות כלום. ניסיתי לחשוב איך מגיעים לפסל החירות אחרי שראיתי באמצע איילון מישהו צועק על פסל החירות. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו", אמרה גרנות-לובטון. "אז חשבתי על השיט". תוך שעה נרשמו יותר מ-140 בני אדם.
מי שפחות אהבו את פרץ הספונטניות של גרנות-לובטון היו חברות הקרוזים. היא הייתה צריכה לעבור בין ארבעה נציגים, עד שלבסוף אחד הסכים לאשר לה את הכרטיסים. קבוצות בסדר גודל כזה סוגרות איתם חודשים ארוכים מראש. אנשי הקרוז הסבירו כרגיל - שההפלגה מלווה במוזיקה אווירתית, הסברים תיירותיים, בדיחות של הקפטן ואפילו בר על הספינה. היא, בתגובה, הבהירה: "באנו לעבוד".
התיירים האחרים שעלו לספינה עם המוחים, כצפוי, לא ממש הצטרפו בששון. תייר אינדונזי אחד נראה בשוק מוחלט ממה שקורה סביבו, בעוד חברו הטיוואני הצטלם עם המוחים לסלפי. זוג אחר הצטרף לתיירת ישראלית נוספת שקנתה כרטיסים מבלי לדעת על המחאה הצפויה, ויחד הם התפרצו לעבר המפגינים ה"חצופים", כלשונם, שחוסמים להם את הנוף לפסל החירות. "אנחנו גם רוצים לצלם, אנחנו גם שילמנו על הקרוז הזה!", הטיחו בפניהם.
בשלב מסוים, על רקע צלילי "אמריקן פאי" של דון מקלין, הקפטן של הספינה שלח לעבר החבורה הצוהלת את אחת העובדות כדי שתחרים למוחים את הדגלים, שלטי המחאה והציוד. תוך דקה היא שבה אל הקפטן מובסת, אחרי שגרנות-לובטון הצליחה לגלות כי מדובר ביום הולדתה של העובדת, והחבורה הצוהלת כולה החלה לשיר לה שירי Happy Birthday.
הקפטן המיואש קרא לבסוף לגרנות-לובטון לעלות לתא שלו, ומבעד לזכוכיות הם ניהלו דין ודברים עם לא מעט תנועות ידיים. מערכת הכריזה של הספינה נכנסת לפעולה. המוחים כבר חשבו שהם בדרך להיזרק אל הים, אך מהרמקולים בקע קולה של גרנות-לובטון, שבישרה שהקפטן מסכים להניף את הדגלים - אבל רק בעצירה, כדי לא להסתיר את הראות. הקפטן הנהן והניף את אגודלו. אחר כך הוא גם הצטלם עם המוחים והחזיק שלט של "ניו יורק אוהבת דמוקרטיה ישראלית".
"כולנו חיילים של שני", אמר לי קינד, אחד המוחים הקבועים בניו יורק. הוא לא מסכים איתה "כמעט על כלום", בעיקר לא פוליטית, אבל "ברגע שהיא קוראת - אנחנו מתייצבים", הוא הסביר. כדי להגיע להפלגה, הוא הזדרז לסיים פגישה בבניין משרדים בקצה השני של ניו יורק, החליף לחולצת המחאה - והספיק להתווכח בסאבוויי עם יהודי מקומי, שתהה מה הכוונה בלהציל את הדמוקרטיה הישראלית, כפי שנכתב על חולצתו. "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אמר לו אותו יהודי - וקינד השיב לו: "בקרוב כבר לא".
"תמיד אמרתי שאין סיכוי שלא אגדל את הילדים שלי בישראל", אמרה גרנות-לובטון. "אבל מצד שני גם תמיד אמרתי שאין סיכוי שלא אגדל אותם במדינה לא דמוקרטית. אני מתכננת בנות, ונשים תמיד נפגעות יותר. להט"בים, מיעוטים ונשים נפגעים ראשונים. אני לא רוצה להישאר כאן בארה"ב, שהיא מדינה חולה כל כך מהמון בחינות. אבל עם הדרך שאליה הולכת המדינה שלנו היום זה מאוד עצוב".
גרנות-לובטון הוכרזה לא מכבר בתור ה"שקמה ברסלר" של ניו יורק, אבל ההשוואה לדפני ליף דווקא הרבה יותר מתבקשת. שתיהן עונות כביכול לשטנץ של היאפית-שמאלנית-מבית אשכנזי מבוסס שהצליחו להשתמש במאגר בלתי נדלה של אנרגיות וקסם אישי כדי להניע לפעולה ערב-רב של אנשים שונים. הדורשים ברעתה של גרנות-לובטון מייחלים שגם היא לבסוף, כמו ליף, תישכח מהעין הציבורית. לכל הפחות, אם לשפוט לפי תיבת ההודעות ברשתות החברתיות שלה שמלאה בתגובות נאצה, קללות ואיומים עליה ועל משפחתה. אבל כשהיא מחזיקה מגפון ביד אחת, וביד השניה את תינוקה בן השנתיים, ומאחור בעלה עם העגלה - ברור לכולם כאן מי האמא. לו רק הדבר היה מתאפשר לוגיסטית, בוודאי גם הייתה עוברת עם שקית סנדוויצ'ים.
בעלה, עומר, אמנם נמצא הרבה פחות בפרונט של המחאה, אבל למעשה מעורב לא פחות ממנה. שניהם הכירו בכנסת כשהיא הייתה עוזרת של שלי יחימוביץ׳ והוא של סתיו שפיר. על הנייר הוא ההפך הגמור ממנה - גדל בהתנחלות אלפי מנשה בבית חצי דתי, לאבא חוזר בתשובה. הם הגיעו בגללו, לצורך לימודיו בבית הספר ליחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק (SIPA). היום הם אפילו תוהים בגלוי שעם כל מה שקורה בארץ, "למה שאנשים יחזרו כדי שילדיהם ישלמו את המחיר?".
כ"אמא" של המחאה, לובטון-גרנות צריכה להתמודד עם לא מעט. הביקורת מצד מוחים מהצד השמאלי על כך שהיא לא מערבת את סוגיית הכיבוש, או המוחים האמריקנים שזועמים שהיא לא מבקשת רשות מהמשטרה. המשבר החמור בין ישראל לבית הלבן וליהדות התפוצות הפך את ארגון המחאה לגשר שמחבר את הקהילה היהודית והישראלית - ומפגיש אותם ברחובות. חברויות נוצרו, יש דיבורים אפילו על שידוכים - ובפעמים אחרות זה מחדד את הפערים התהומיים. "מפגינים אמריקנים מתקשרים אליי ואומרים 'שלום, אני רוצה להזמין מקום בהפגנה של השבוע'", סיפרה גרנות-לובטון. "אני אומרת להם 'פשוט תבואו'".
כשהגיעו לפסל החירות, הקפטן עצר את הספינה כשברקע התנגן שירו של פרנק סינטרה "Theme From New York", כיאה למלכודת תיירים. המוחים הניפו דגלי ישראל וקראו "דמוקרטיה", ושרו את התקווה. הערפיח הכבד של יולי הסתיר את עיניה של האישה בדמות אלת החירות הרומית, ליברטאס. או שאולי, כמו שהציע אחד המוחים, "היא מעדיפה לא לראות".
