בנקודת הזמן הנוכחית, אפשר להגיד באופטימיות זהירה שהקורונה לא תחסל את האנושות ולא תכחיד את הכלכלה העולמית, אבל היא מכה גדולה על התודעה של כולנו. לפני קצת יותר משנה, כשהחיים כמו שהכרנו אותם עמדו מלכת, כתב הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק את המילים הבאות, עם רפרור נהדר ל"להרוג את ביל" של טרנטינו: "מגפת הקורונה היא מעין 'טכניקת חמש נקודות הלחיצה של הלב המתפוצץ' של השיטה הקפיטליסטית הגלובלית - סימן שאיננו יכולים להמשיך עוד בדרך שבה הלכנו, שמתבקש שינוי רדיקלי".
בכל רחבי העולם המערבי, אנחנו רואים את ההבנה שהקורונה פתחה לנו צוהר לתוך העולם שבו נחיה את שארית חיינו, וילדינו אחרינו: עולם שבו אנשים חיים עד גיל 90, והחשבונאות הבסיסית של מדינת הרווחה, פנסיה ובריאות ותעסוקה, פשוט לא עומדת בזה; עולם שבו מכונות מעלימות מקצועות שלמים, ועיסוקים חדשים נולדים מדי יום; ומעל לכל, עולם שבו הגורם המשפיע ביותר, זה שבגללו יהיו מלחמות ובריתות ומאבקים גלובליים, הוא משבר האקלים.
בכל העולם, מערכות פוליטיות מגיבות למכה התודעתית הזו. באמריקה, נשיא בן כמעט 80, שנבחר על תדמית של פוליטיקאי אמצע הדרך שהוא בעיקר לא הרעש המתמיד של קודמו, מחולל מהפכה חברתית שכמוה לא הייתה 80 שנה. בכל העולם מבינים שמדינות שלא ימצאו לעצמן דרך חדשה פשוט לא יהיו רלוונטיות לחיים של אזרחיהן.
ובישראל? לנו יש את נתניהו. כן ביבי, לא ביבי, החור השחור הזה מעוות את הקטבים המגנטיים של הפוליטיקה הישראלית כבר חמש שנים לפחות. אצלנו, ממשלת שינוי משמעה שבן אדם עבר דירה, לא שיש התמודדות על סדר יום חדש, שבלעדיו אולי נתקיים כמדינה באופן רשמי אבל מעשית נהיה אוסף של פרטים ללא כיוון.
"האמת היא" תהיה סדרה מתגלגלת של שיחות עם אנשים, שיש להם עמדה ומעמד בנקודות השבר של חיינו. דרכה, ננסה לעצב ולהציג סדר יום חדש, שמתמודד עם הדברים האמיתיים. אני מקווה שתמצאו בדברים עניין; אני מקווה לא פחות שנריב עליהם, ונעצב מתוך הוויכוח הזה דרך חדשה, שתכוון את המערכת הפוליטית להתמודד עם האתגרים האמיתיים של חיינו וחיי הילדים שלנו.
זה חייב לקרות. בואו נתחיל את זה כאן.
ב-2 ביוני השנה נפל דבר: לראשונה בהיסטוריה, מפלגה ערבית חתמה על הסכם קואליציוני בישראל. לא עוד גוש חוסם, יציאה אלגנטית ברגע ההצבעה, בקשת תמיכה שבהימנעות או אפילו המלצה על מועמד לראשות הממשלה, בעוד אותו מועמד מכריז בנחרצות שלא יקים ממשלה עם הערבים. חתימה בפומבי, שותפות מלא-מלא. ועוד איזו מפלגה - רע"מ, הנציגה בכנסת של התנועה האיסלאמית.
הרגע שבו חתם מנסור עבאס על ההסכם עם יאיר לפיד ונפתלי בנט היה בלי ספק רגע חשוב, אבל כדאי לא להתבלבל. עבאס הוכשר לשותפות אך ורק משום שבנימין נתניהו, במאבקו הנואש להישאר ראש ממשלה ולחמוק ממשפט, עשה אותו לשותף כשר. עד אז, גם אל מול המציאות הברורה שלפיה מי שמתמודד אל מול גוש הליכוד-חרדים לא יוכל לנצח ללא הערבים, הפחד אכל את המחנה המתקרא מרכז-שמאל.
כמי שניהל מגעים מוכחשים ואחר כך גלויים עם הרשימה המשותפת אחרי בחירות 19 ב' ו-20, אני זוכר היטב את פניהם החיוורות של חברי הקוקפיט של כחול-לבן (מי זוכר) כשהאפשרות הזו הונחה בפניהם. אני זוכר היטב איך אביגדור ליברמן מנע הקמת ממשלה קוהרנטית ויציבה אחרי הבחירות השניות, ואיך בני גנץ וחבריו לא עשו שום מאמץ לשכנע אותו, כי גם הם פחדו מן הכתם. והנה בא ביבי, ההוא מהערבים נוהרים וביבי או טיבי, והכשיר עבורם את השרץ. אל תגידו ביבי הנאחז בבלפור; קראו לו בנימין נתניהו, בלפור של המפלגות הערביות.
אבל יש כאן משהו חשוב עוד יותר: מכל הנציגים הערבים בכנסת, עבאס ומפלגתו, שמודל החיקוי המוצהר שלהם הוא המפלגות החרדיות, הם הנציגים הערבים הרחוקים ביותר מהכרה אמיתית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כל כך רחוקים, שהם מוכנים לעשות איתה עסקים כמו עם שלטון זר. ביבי, בנט, הורוביץ, זה לא מעניין אותם כל עוד יש בקצה הטבה לאינטרסים הסקטוריאליים שלהם.
שזה כמובן לגיטימי לגמרי, אבל לא נוגע בדבר בכיב המדמם של יחסי יהודים-ערבים בישראל. זה לא מקדם אותנו ולו צעד אחד לעבר עתיד שבו, איך שלא נסובב את זה, יחיו פה יהודים ולא פחות מ-20 אחוז ערבים במדינה אחת. איזו דמות תהיה לה? איזה אתוס משותף שסביבו נוכל לחיות בשלום? איך באמת נהיה שותפים לשגשוג? זה לא מעניין את עבאס ולא חשוב למי שחתם איתו (או היה חותם איתו, לולא הגזענות המחושבת היטב של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר).
במובן הזה, עבאס הוא לא רק מי שביבי הכשיר; אלא גם הערבי הלגיטימי, דווקא משום שאין לנו שיח אמיתי איתו על דמותה של ישראל. דווקא כי הוא נראה רחוק כל כך מהוויכוח המר שיש לו עם בני עמו.
בקיצור, עבאס הוא לגיטימי כי הוא כל כך ההיפך מאיימן עודה.
"חשתי בו משהו מאיים, במראהו", כתב דויד גרוסמן על עזמי בשארה ב"נוכחים נפקדים". "אני מאלץ את עצמי לכתוב זאת כאן, שהרי זהו חלק מן העניין כולו: משהו ערבי מאיים, חשבתי: בפניו הכהים, בשפמו העבות, בתוקפנות שייחסתי לו, הצטייר במעגלי הפחד והזרות שלי בקווים הגסים של 'הערבי'".
עבור יהודים לא מעטים, מה שמאיים כל כך באיימן עודה הוא שאין לו שפם. פניו בהירים, חזותו משדרת הכל חוץ מתוקפנות, קולו רך. הוא קורא ספרות עברית יותר מרוב היהודים, דובר עברית ברורה ורהוטה. ביטויים כמו "עוד דונם ועוד עז" מתגלגלים על לשונו בטבעיות.
בנאום הבכורה המרשים שלו כחבר כנסת ב-2015 צייר את המדינה האוטופית שעליה הוא חולם: "הפערים החברתיים בין האזרחים הערבים והיהודים הצטמצמו פלאים, והכלכלה משגשגת לטובת כל התושבים. היהודים לומדים ערבית, הערבים שוקדים על העברית. תלמידים יהודים וערבים מתוודעים לגדולי אנשי הרוח והוגי הדעות של שני העמים".
כשאני אומר לו שיהיה מה שיהיה, גם במדינת האוטופיה שלו, הכוח יהיה אצלנו, אצל הרוב היהודי, הוא מתייחס לזה כמעט בסלחנות, של מי שמבין את הטראומה של האחר. אני מאמין, הוא אומר לי, בביטחון עצמי ברמה אישית והקולקטיבית, באנשים איתנים שלא מפחדים.
עבור יהודים רבים, רבים מכדי שאנחנו מוכנים להודות אפילו בפני עצמנו, מאחורי חזות כזו ודברים כאלה חייבת להסתתר מזימה, אפלה עוד יותר מן האיום המוחצן בדמותו של בשארה. ההתמודדות עם עודה, ויש הרבה על מה להתמודד, קשה לנו במיוחד, כי הוא מבקש מאיתנו – הגדולים, החזקים, אדוני הארץ – להודות שאנחנו פוחדים. עם עבאס, שבא לעשות איתנו עסקים, קל לנו הרבה יותר להתמודד מאשר עם מי שמצייר חזון של שלום ושוויון ואומר לנו שמה שעומד בינינו לבינו הוא הפחד.
אני אומר לו שגם אני, שמאמין בכל ליבי בצורך להיפרד מן הפלסטינים ולהיות שותף לעצמאותם במדינה נפרדת, לא חושב שבכך ייתם הסכסוך. אני מאמין שהעולם הערבי, שלא לומר המוסלמי, לא יסכין בימי חיי והרבה אחריהם עם קיומה של מדינת לאום יהודי על האדמה הזאת. עודה מדבר על הפשרה ההיסטורית שעשו הפלסטינים ב-1988, כשהכירו בכך ש-78% מפלסטין יהיו בריבונות יהודית, ועל הגאולה שתבוא עם הקמת המדינה הפלסטינית לא רק לחברוני ולתושב שכם, אלא גם לי ולו עצמו.
ואיפה זה ישים אותך, אני אומר לו, הפלסטיני שחי פה, ששואף לשוויון אבל הדגל הלאומי שלו יתנוסס במקום אחר? הביטוי הלאומי שלי, הוא אומר, הוא שאני חי במולדת שלי. אני חיפאי בכל רמ"ח אבריי. אני מרגיש הכי נוח מבחינת שורשים, מבחינת היסטוריה, מבחינת מאפיינים לאומיים. והוא לא אומר, אבל כל יהודי שומע באוזן הפנימית שלו, את ההמשך: "ואתה?"
שנינו נולדנו באותו בית חולים בחיפה, בהפרש 15 שנים. מי שנולד בחיפה גדל באופן טבעי בקרבה הזאת של ערבים ויהודים, שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום, בשיעור הגדול של רופאים ואנשי צוות ערבים בבית החולים רמב"ם, ובמגרש הכדורגל בשבת.
אבל זו גם חיפה שבמהלך מלחמת העצמאות ברחו ממנה יותר מ-90% מתושביה הערבים, בנסיבות שיש עליהן ויכוח היסטורי עד היום. כשעודה אומר שבאסון שפקד את העם הפלסטיני ב-1948 אשמים "בעיקר התנועה הציונית, אבל גם המנדט הבריטי וחלק מהמנהיגות הערבית", הוא מתייחס גם לוויכוח ההיסטורי הזה, לפצע הפתוח של הנכבה שבשביל הערבים הישראלים הוא זיכרון חי ועבור רוב היהודים הוא רק תירוץ ערבי לזה שלא רוצים אותנו פה.
הילדות החיפאית הזו, שלי ושלו, שונה מאוד. אני גדלתי במדינה שהייתה באמת קטנה ומוקפת אויבים, והיה עליה איום קיומי של ממש, משלושה צבאות גדולים שחנו על גבולותיה הצרים. ועם זאת, הילדות שלי הייתה נעדרת גבולות וחסרת פחד, הרבה יותר מזו של ילדיי במדינה גדולה וחזקה בהרבה, שכבר שנים רבות האיום הקיומי עליה הוא ברטוריקה של מנהיגים שהפחדתם אומנותם.
גדלתי בתחושה שהצדק של היותי כאן, במדינת הלאום היהודי שיכולה להיות רק במקום הזה, הוא טבעי ומובן, בלי צורך בחוק לאום פופוליסטי ופחדני. בחסות התחושה הזאת נעשו עוולות לא מעטות – אני זוכר היטב את הגרפיטי "יבוטל הממשל" על הכביש המוביל מיגור ליקנעם – אבל היה בה משהו פשוט, טבעי, ילידי. איימן עודה מתגאה בשורשים העבים של משפחתו במקום הזה. אני מאמין לגמרי בשורשים שלי.
בגיל 15, סיפר בנאום הבכורה שלו, נעצר לראשונה על-ידי שב"כ. "תחילה לא הבנתי את פשר הדבר", סיפר באירוניה דקה באותו נאום, "חשבתי שזכיתי באות כבוד ונמלאתי גאווה. אט-אט התברר לי האסון: חקירה רדפה חקירה. התחלתי לחשוד בכולם, התנתקתי מחבריי ונותרתי לבדי". גם את זה, הוא רוצה שנבין ונזכור.
אנחנו מדברים על הזיכרון. אין לי בעיה, אני אומר לו, שבמדינת ישראל שהיא מדינת הלאום של העם היהודי ויש בה שוויון מלא לאזרחיה הערבים, ילמדו בבית הספר על הנכבה, ויקראו את אמיל חביבי ומחמוד דרוויש. זה לא מפחיד אותי. עודה רוצה יותר: הוא רוצה שלא נדבר על נרטיב, אני אומר ככה ואתה אומר ככה, אלא ננסה להיצמד ככל האפשר לאמת ההיסטורית. והוא יודע היטב שעובדות אפשר לגלות – ורוב העובדות הנעימות פחות על מה שהתחולל פה במהלך מלחמת העצמאות נחשפו על-ידי היסטוריונים יהודים – אבל אמת תהיה תמיד בעיני המתבונן.
בספטמבר 2019, לאחר בחירות "19 ב'", הגיע עודה לביתי עם שניים מבכירי חד"ש. הרשימה המשותפת שקלה להמליץ על בני גנץ לראשות הממשלה, ולעודה – ראש חד"ש, מפלגה שיש לה מורכבות פנימית לא פשוטה – היו בעיות מבית. המגעים בינינו היו ידועים, אבל ראשי כחול לבן המשיכו להכחיש אותם באופן שהפך מגוחך ופחדני מדי יום. "הגיעו אליך חברי כת הטמאים", אמר לי עודה בפתח הבית.
בדיעבד, אלה היו ימי בכייה לדורות. תוצאות הבחירות היו על סף הבלתי נתפס: גוש אנטי-נתניהו מנה 65 מנדטים, רוב מכריע שאפשר לא רק להקים ממשלה קוהרנטית (כחול לבן, ישראל ביתנו, העבודה, המחנה הדמוקרטי, בתמיכה מבחוץ של 4 או יותר מהמשותפת) אלא גם לנהל אותה ביום שאחרי.
אלמלא ההיסוס של ליברמן לחצות את הרוביקון של התמיכה הערבית (שאותו חצה בבחירות שלאחר מכן), והשילוב של מורך לב וחוסר מנהיגות בכחול לבן, הייתה קמה בישראל ממשלה שהייתה מעבירה בתוך שבועות נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת וביטול חוקי כפייה דתית אחרים, שלא לדבר על הובלת סדר יום ברור לאורך כל תקופת כהונתה.
עודה מתגאה בלגיטימיות של הקול הערבי בכנסת שהושגה מאז, אבל גם הוא יודע שהיא תוצאה של תרגילי ההישרדות הנואשים של ביבי. מוקדם לקבוע מה יישאר מהלגיטימיות הזו כשהחור השחור של "סוגיית נתניהו" יתפוגג, וישיב את הקטבים המגנטיים של הפוליטיקה הישראלית למקומם.
ההאשמה המקובלת כלפי הנציגים הערבים בכנסת היא שהם עוסקים בפלסטינים ובנכבה, ולא בצרכי הציבור שלהם. יש לה, לכאורה, השתקפות גם בזרם הולך וגובר בדעת הקהל בציבור הערבי, שרוצה חינוך ורווחה ותעסוקה וביטחון אישי, והעניקה עוצמה חסרת תקדים לעבאס ולתנועה האיסלאמית, בידיעה שהיא עשויה להיות שותפה אפילו בממשלת נתניהו.
יש בהאשמה הזו מידה של צדק, אבל יש בה גם משהו מתוחכם: היא שמה את הערבים יחד עם החרדים (מודל החיקוי של עבאס), כסקטורים שהרצון היחיד שלהם הוא הישגים חומריים. בשביל עודה, השלום עם הפלסטינים הוא תנאי היסוד לחיים משותפים בתוך ישראל, הכיבוש וחוסר הצדק בתוך גבולות 67' חד הם, כמה שאנחנו לא ננסה להפריד ביניהם.
תקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית תהיה תקופת מבחן גם לו ולרשימה המשותפת. ההישגים החומריים, אם יהיו, ייזקפו לזכות התנועה האיסלאמית, ויוכיחו לכאורה את צדקת הפרגמטיזם של עבאס. יהיה קשה לתפקד באופוזיציה יחד עם הליכוד ובצלאל סמוטריץ'. כשעודה מדבר על מגעי נתניהו-עבאס כעל יחסי אדון ונתין, הסכנה הזו מדברת מגרונו. בה בעת גם הוא מבין שאין דרך חזרה מהרגע שבו חתמה מפלגה ערבית על הסכם קואליציוני. מישהו, אולי כבר בבחירות הבאות, יחזור אל "הערבים נוהרים". אבל מעכשיו, לא יהיה דבר כזה שלא סופרים את הערבים. האם זה יבשר שינוי עמוק יותר? אני מניח שלא.
המהומות בערים המעורבות בימי "שומר החומות" היו עבור יהודים רבים, לאו דווקא מצביעי ימין עמוק, הוכחה שהנה, השד שוב יוצא מן הבקבוק. הנה שוב נחשף הרצון הערבי, והוא לראות אותנו מתים או עפים מפה. שכל מי שחושב אחרת הוא תמים או חמור מזה.
בעיצומן של המהומות דיברתי עם עודה. הוא היה בכניסה ללוד, 500 מטר מהבית שלי. כשהצעתי לו להיכנס לעיר יחד, הוא אמר שמי שמפגין לא סופר לא אותי וגם לא אותו. אלה בני 18, אמר, שהמדינה השאירה אותם מאחור ולא קיימת בשבילם.
הוא רואה במהומות ובאלימות במגזר הערבי שני צדדים של אותם מטבע. זה מה שקורה כשהמבנה המסורתי של חברה נשבר, והמדינה לא באה ומחליפה אותו. כשאני שואל אותו על תרבות טבועה של אלימות, בחברה שעדיין יש בה "רצח על כבוד המשפחה" ובחלקים מסוימים גם נקמת דם, הוא משיב שכאשר ערבי הורג יהודי הרצח מפוענח בוודאות של מאה אחוז, אבל כשערבי הורג ערבי לאף אחד לא אכפת.
אני לא בטוח שגם אם המדינה תמלא במאה אחוז את חלקה, כל החברה הערבית תשקוט, הנשק הלא חוקי יימסר למשטרה ודיכוי נשים ולהט"בים ייעלם. אני יודע איפה עודה צודק: זנחנו את רעיון הממלכה. התפוררנו לסדרה של הסדרים מקומיים, בעיקר עם שתי קהילות המיעוטים הגדולות, הערבים והחרדים. זה יותר נוח פוליטית, וחוסך מאיתנו התמודדות אמיתית על ערכים. זה מאפשר לפחד, לשנוא, לא להתבונן במראה.
הימין הישראלי הקלאסי, מימי ז'בוטינסקי של "בן ערב, בן נצרת ובני" (שהציע שלכל שר יהודי, כולל ראש הממשלה, יהיה סגן ערבי) ועד מנחם בגין, שהתנגד בחריפות לממשל הצבאי, האמין תמיד בשוויון האזרחי של הערבים בישראל. עם הזמן, הוא הוחלף ב"ימין" המסתגר, הפחדני והמתלהם של זמננו. אבל בהיבט ההשקעה האזרחית, צריך לומר, ממשלות הליכוד היו טובות בהרבה לציבור הערבי. החלטה 922, שהקציבה מיליארדים לתשתיות במגזר הערבי, נפלה בימי נתניהו. מימושה היה חלקי, גם בגלל יד קפוצה מצד הממשלה וגם בגלל חוליי השלטון המקומי ביישובים הערבים. אבל שוויון? שוויון זה אתגר הרבה יותר גדול מכסף.
940 ישובים הוקמו בישראל מאז 1948, אומר עודה, אף לא אחד מהם עבור הציבור הערבי. מבחינתו, הקמת ישובים שבחלקם תינתן זכות קדימה לרבע מהערבים הישראלים, שלטענתו הם עקורים מבתיהם, היא גם צדק חברתי וגם הכרה בעוול. לבנות ישוב אנחנו יודעים, ואני מניח שרוב היהודים לא יתנגדו לעיר ערבית חדשה, לנוכח המצוקה במגזר. קשה לנו הרבה יותר להתמודד עם הדרישה לצדק שאינו הצדק שלנו.
אשתו של עודה, ד"ר נרדין עסאלה, שכלה את אחיה אסיל בן ה-17, חבר בתנועת "זרעים של שלום", באירועי אוקטובר 2000. בנם, שנולד ביום הולדתו של אסיל, קרוי על שם דודו, שנורה בצווארו מטווח קצר וזהותו של השוטר שירה בו לא ידועה עד היום. נרדין עסאלה עודה היא גינקולוגית, שמטפלת בנשים ערביות ויהודיות ועוזרת להביא ילדים לעולם.
אלה תולדות המקום המדמם הזה. וזה, אם תרצו, החזון שמציג לנו איימן עודה: לזכור את העבר, ולהביט אל העתיד. להיות בטוחים בעצמנו ובצדקתנו, ומתוכה לראות את צדקתו של האחר ואת מה שמגיע לו. להתווכח על מקומם הסבוך של האזרחים הערבים במדינה שתהיה פה אחרי שתקום לידנו מדינה פלסטינית, אבל להאמין בסופו של דבר באנשים, איתנים וראויים.
יש גם לי ויכוח איתו, אבל אני חושש עוד יותר מהפחד המשתק, שגורם לכה רבים מאיתנו לקרוא לו "תומך טרור" ולברוח ממגע. בכל תמונה שהיא של ישראל העתידית, יחיו פה יהודים וערבים יחד. איך, במישור המעשי והסמלי, החומרי והתודעתי, תהיה השאלה שתגדיר אותנו יותר מכל שאלה אחרת. אם לא נדון עליה עם איימן עודה, סימן שאנחנו פוחדים לדון עליה בכלל. והפחד הזה, אני מאמין, מאיים עלינו יותר מכל אויב.
