מקובל לחשוב שעל אף ההבדלים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים בין קבוצות זהות שונות בישראל, כולן מסוגלות להתלכד בעניינים החשובים באמת כגון עמידה מול מתקפת אויב. ההתגייסות הגורפת של החברה הישראלית אחרי טבח 7 באוקטובר ממחישה זאת היטב. אלא שלאחרונה ניתן לפקפק בתוקף המוחלט של הנחת יסוד זו על רקע הדיון בסוגיית החטופים. אף שנדמה שרוב התקשורת והציבור תומכים ב"עסקה" – הפוגה בלחימה ושחרור מחבלים תמורת הישראלים המוחזקים בעזה – יש מי שמתנגדים לה.
בזירה הפוליטית, הימין הדתי מביע לכל הפחות הסתייגויות מהמתווה. אנשיו ביטאו זאת בצורות רבות – החל בהתנגדות הנחרצת של איתמר בן גביר ומפלגת "עוצמה יהודית", ועד להסתייגויות העמוקות של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק (שבסופו של דבר הצביעו בעד). אבל זה ניכר גם בחברה האזרחית, בהצהרות הרבנים נגד העסקה, ואפילו בעקיצה של איש התקשורת ג'קי לוי, שאמר שקל יותר לגייס את הרבנים לתמוך בשחרורו של עמירם בן אוליאל, רוצח משפחת דוואבשה, מאשר בשחרור החטופים מעזה. בנוסף, משתתפים במשמרות עם משפחות החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב ציינו את היעדרם של חובשי כיפות ממפגני ההזדהות והתמיכה.
מגוון דעות בנושא כה רגיש הוא צפוי, ועדיין נשאלת השאלה מדוע קשת הדעות מתארגנת באופן מגזרי. מדוע מגזר אחד מתנגד להשקפה שנדמה כי היא רווחת בקרב שאר החברה הישראלית? לטעמי שורשי המחלוקת נעוצים בהבדלי ההשקפות בנוגע ללאומיות יהודית ולחוזה החברתי בין היחיד לממשל. פילוסופים מתקופת ההשכלה, כגון תומס הובס, ג'ון לוק וז'אן-ז'אק רוסו, ניסחו זאת כך: ב"מצב הטבעי" נחשף אדם לאובדן חיים, חירות ורכוש – על ידי רצח, שוד ושעבוד – ולכן חובר לאחרים ויחד הם מקימים מדינה על מנת להסדיר את יחסיהם החברתיים, ולהכריע את מחלקותם במסגרת חוקית.
בגרסה הישראלית הקולקטיבית של רעיון זה, הפרט יודע שכדי לשגשג, עליו/עליה להיות חלק מן הקולקטיב, מן המדינה ולהתגייס למטרותיה. אף על פי כן, חלק מן המוטיבציה להשתייך למדינה הוא אישי-אינדיבידואלי; בתמורה להתגייסותו של היחיד למען הכלל, הוא מצפה שהמדינה תבטיח את הצלחתו ותדאג לרווחתו.
הזרם המרכזי בציונות הדתית רואה אחרת את המדינה ואת הלאומיות היהודית. הוא תומך בלאומיות אינטגרלית ואורגנית. עצם ישותו של היחיד נתפסת כנגזרת של הקולקטיב, שנתפס כשלם הגדול מסך חלקיו. היות שהיחיד גוזר את עצם קיומו מן האומה, הנתפסת כישות אורגנית, היסטורית ותרבותית, יש ציפייה גדולה יותר שהיחיד יכפיף את האינטרסים שלו. לא בכדִי בולטת במלחמה הקרבתם העצמית של חיילים דתיים. שתי תפיסות הלאומיוּת הללו אינן בלעדיות לישראל. הן מאפיינות את ההיסטוריה של צרפת, גרמניה, פולין ומדינות רבות אחרות.
עסקת החטופים מציבה את האינטרס האישי מול הקולקטיבי. ההפוגה מוסכמת בלחימה מאפשרת לחמאס להתאושש ולהתארגן מחדש. מתקבל על הדעת שכאשר הלחימה תתחדש, היא תהיה קשה יותר ומסוכנת יותר לכוחות צה"ל. גם שחרור המחבלים הפלסטינים אינו אינטרס של הקולקטיב. ועם זאת, בני משפחות החטופים יכולים לטעון שכאזרחים, מחובתה של המדינה לדאוג להם כפרטים. כך משפיעה סוגייה פילוסופית מן המאה ה-17 על מדיניות ישראל במאה ה-21, ועל חייהם ועתידם של אזרחיה, חייליה וכמובן החטופים.
ד"ר שלמה פישר יש לזכור שני דברים. ראשית, אהדה לחוד והשקפה לחוד. אנשים דתיים, ובמיוחד רבנים ומנהיגים אחרים, יכולים לחוש אמפתיה לחטופים ולמשפחותיהם גם אם אינם מסכימים עם החלטות מדיניות מסוימות. מצד שני, אהדה ותמיכה רגשית מסוג זה אינה צריכה להתפרש כתמיכה במדיניות שהדתיים לא מקבלים.
שנית, אף על פי שהצגתי כאן שתי השקפות חלופיות על לאומיות וממשל, אין להבין זאת כחלוקה בינארית, אלא כרצף. הדתיים בישראל נוטים יותר לתפיסה קולקטיבית והחילונים אינדיבידואליסטים יותר, אבל לא מדובר במצב של "או–או", זה או זה. לכל דילמה מדינית בסוגיות אלה יש להתייחס כרלוונטית לזמן ולמקום הנוכחיים, ולשקול אותה לאור השיקולים האישיים - האינדיבידואליסטים והקולקטיביים - כפי שאלו מתגלים. סביר להניח שחמאס ידרוש דברים שאפילו האינדיבידואליסטים הליברליים הקיצוניים ביותר לא יוכלו לקבל. הבדלי פילוסופיות כאלה עשויים לסדוק את הסולידריות הישראלית, אבל הם לא צריכים לשסע אותה לגזרים.
- ד"ר שלמה פישר הוא סוציולוג ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
