אזכור שמותיהם של מוסדות וארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, בית הדין הבינלאומי או הצלב האדום בדרך כלל זוכה בישראל לתגובות של עיקום אף, עוינות וזעם, ולא בכדי. הידיעה שהם נשלטים על ידי כוחות שאינם אוהדים מלווה אותנו שנים רבות, וכך גם הביטוי "אום שמום" שטבע דוד בן גוריון בשנות ה-50. חוסר האמון בהם, והתחושה שהם נגועים בשחיתות, באימפוטנציה ולפעמים ברשעות ואנטישמיות, הם חוויה קיומית ישראלית.
אני זוכר את התחושה הזו כחייל ברצועת הביטחון בלבנון. מסביבנו היו בסיסי או"ם שאת תפקידם בשטח מעולם לא הצלחנו להבין. ב-2001, זמן קצר אחרי שירותי שם, חקר האו"ם חשד שחיילי יוניפי"ל מהודו קיבלו מאות אלפי דולרים כדי לשתף פעולה עם חיזבאללה בחטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. לכן, ההתחמקות בימים אלה של ארגוני נשים בינלאומיים ושל הצלב האדום מלגנות את טבח שמחת תורה, כמו גם אירועים אקראיים דוגמת גילוי טילים מתחת לארגזי ציוד של אונר"א - מזעזעות אותנו אך לא באמת מפתיעות. ההטיה האנטי-ישראלית מוכרת.
אבל כשמתבוננים על פעילות המוסדות הללו באופן כולל, קשה להתעלם מן העובדה שהם כושלים כמעט בכל מקום בעולם. בשנות ה-90 כשלו חיילי או"ם במניעת טבח סרברניצה בבוסניה, אף שהעיר הוכרזה כאזור בטוח בהגנתם, והם גם נכשלו כשלון חרוץ במניעת רצח העם ברואנדה. האירועים האלה ואחרים מבהירים אמת פשוטה: במצבה הנוכחי של האנושות, מוכנותם של אנשים למות למען מטרה כלשהי מוגבלת למסגרת הלאומית המקומית.
למעשה, אפשר לומר שהרעיון הבינלאומי של זכויות אדם אוניברסליות ושל ערבות הדדית גלובלית הוא דמיון פורח באוויר. בפועל, מדינות חזקות ואפילו כאלה שאינן חזקות במיוחד, ולא מעוניינות לשתף פעולה עם ארגונים אלה (ע"ע חמאס בעזה), עושות כרצונן ובאין מפריע.
השאלה היא מדוע אנחנו מסכימים לחיות עם השקר לאורך זמן. יש שיטענו שהארגונים האלה מייצגים שאיפה נעלה המקדימה את זמנה, בבחינת זוהי תמונת האנושות כפי שאנחנו רוצים שהיא תיראה. הבעיה עם העמדה הזו היא שהתנהלות בהתאם לכמיהה לאחרית הימים יוצרת פער בלתי נסבל בין המציאות לדמיון, והמוסדות הבינלאומיים הופכים להצגה גרוטסקית. בסופו של דבר קיומה המתמשך של ההצגה מרחיק את החזון מכיוון שהוא גורם לאנשים לאבד בו אמון שוב ושוב. כפי שפריחתן של מפלגות לאומניות במקומות שונים בעולם מוכיחה, הריאקציה לחזון חסר כיסוי עלולה להיות קיצונית ביותר.
ד"ר גדעון אלעזרבמילים אחרות - השקר מזיק, גם אם הוא יפה. האמת, לעומת זאת, היא לעיתים מכוערת, אבל העמידה מולה היא תנאי הכרחי לחיים. העמידה הזו יכולה להתחיל במישור השפה. כישראלים, ייחסך לנו כאב לב רב אם נהיה מודעים לכך שכמעט בכל הקשר פוליטי או כלכלי, המילה "בינלאומי" היא חסרת משמעות. ארגונים המתכנים "בינלאומיים" נשלטים על פי רוב על ידי בעלי כוח ואינטרסים שונים ופועלים בהתאם. זה לא כשל ארגוני אלא רעיוני. בפועל, הקהילה הבינלאומית היא לא "אחת" בשום צורה. כל חבריה חושבים אחרת, רוצים דברים אחרים ומזדהים בראש ובראשונה עם מי שהם תופסים כקרובים להם במובן התרבותי, הדתי והאתני.
אין בכך כדי לומר שצריך לוותר על חלום הנביאים על אנושות אחרת - "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג-ט). אדרבא, צריך לנסות לנוע אל החזון הזה, אבל צעד אחר צעד באמת, בלי לספר לעצמנו שאנחנו כבר שם.
- ד"ר גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג באוניברסיטאות אריאל ובר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
