אויביה של ישראל הריחו זה זמן חולשתה. הם גם ידעו שהשילוב של שיקולים פוליטיים צרים של ההנהגה לצד הביטחון העצמי הרב - שלא לומר המופרז, שלא לומר היוהרה – שלפיו לעולם לא יכריעו אותנו, יהיו לה לרועץ. אף שמצב הצבא, ובמיוחד חיל האוויר, היה רחוק מאוד מכשירות מיידית למלחמה, היו ראשי המדינה סמוכים ובטוחים ש"יהיה בסדר" ושהאויב פשוט לא יעז לתקוף. הם ידעו שיש לאויב, בוודאי לצירוף כוח של כמה אויבים בעת ובעונה אחת, את היכולת לתקוף, ואף ידעו שאם יתקוף - אין לצה"ל מענה ראוי, אבל העדיפו להתעלם. צירוף של זחיחות ומחשבות על הבחירות הבאות.
אבל האויב תקף וניצל את תת-הכשירות של צה"ל וחיל האוויר, שתוך ימים אחדים חסרו לו 100 אנשי צוות אוויר מקרב הטייסים והנווטים. ב-9 באוקטובר בלילה דיווח מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל כמה טייסים נשארו לו וסיכם ש"אני יכול להילחם באופן משמעותי עוד 4-3 ימים". וזהו. "מחר נגיע לנקודה הקריטית בחיל האוויר", הוסיף. "אתה שומע, המפקד? אני רוצה שכן תשמע כי זה חשוב", הוא מוודא במערכת הקשר הפנימית בין הבור שלו לבור של "הירוקים", וממשיך: "אני לא יכול ללכת יותר לאופנסיבה. אני יכול להיכנס למגננה על שמי המדינה, וגם זה לא על שמי כל המדינה אלא על ליבה בלבד".
תסריט דמיוני אפוקליפטי? לחלוטין לא. הציטוט לקוח מילה במילה מפרוטוקול מסווג של פיקוד חיל האוויר לפני 50 שנה פחות שלושה חודשים. ההשוואה להיום היא מתבקשת, אפילו זועקת. תיכף נסביר למה זה כל כך דומה. אבל ראשית על ההבדלים: לפי נתוני מפקדת החייל במהלך מלחמת יום הכיפורים נהרגו 53 טייסים ו-44 נפלו בשבי. בסוף השבוע הודיעו פי חמישה (!) מהמספר הזה שהם מפסיקים לטוס, וגם ההשוואה הזו חוטאת לאמת שכן חיל האוויר ב-6 באוקטובר 1973 היה גדול יותר משמעותית מהחיל היום. במילים אחרות - בשיעור יחסי המצב היום אפילו חמור עוד יותר מאחד לחמישה.
זה לא משנה אם את או אתה בעד המהפכה המשפטית או נגדה, וזה גם חסר חשיבות אם את או אתה חושבים שאסור לערב את צה"ל בוויכוח פוליטי ושהטייסים פועלים באופן בלתי לגיטימי. לכל אחת ואחד יש את מחשבותיהם והשקפתם, אבל במצב הנתון ישראל ניצבת על סף אחת השעות המסוכנות ביותר מבחינה ביטחונית אי פעם, ומי שסומך בעת הזו על המזל, או על איזו קונספציה כזו או אחרת ש"יהיה בסדר", או שהוא יודע לקרוא את אויבי ישראל טוב מכולם - משחק משחק מסוכן ביותר. הוא משחק בדם.
מי שלא יעצור את מהלך החקיקה של עילת הסבירות וירגיע את המצב כדי לאפשר לצה"ל לחזור לכשירות למלחמה מהמר על החיים של כולנו, חיילים ואזרחים. מי שמכיר את הנתונים חייב לשקף אותם לדרג המדיני. לא רק את מה שכתוב בטבלאות האקסל כרגע, אלא גם את מה שיקרה בעוד שבועיים או חודש לכל היותר אם החקיקה תימשך.
זו לא מסקנה שלי, אלא של הגוף שהוקם כדי לחקור אסון שההתגלגלות לתוכו החלה בדיוק היום לפני 50 שנה - ועדת אגרנט לחקר כישלון מלחמת יום הכיפורים. צה"ל, מוזן במידע כוזב, מלא ביטחון עצמי ויוהרה, החל לשחרר את חיילי המילואים שגויסו חודשיים קודם אחרי שהתקבלה התרעה למלחמה. בחודשיים הבאים, בואכה בוקר המלחמה, העדיפו בצה"ל לעסוק בכוונות של האויב ולא ביכולות שלו מול אלה של ישראל. בצה"ל ידעו היטב כמה כוחות יש למצרים וסוריה על הגבול ושהן יכולות לעבור להתקפה תוך שעתיים בערך. הם גם ידעו שאין לישראל כוחות שיכולים להדוף התקפה כזו, ולמרות זאת שיחררו את המילואים ולא גייסו אותם שוב עד למלחמה.
וכך גם המצב כיום, או ליתר דיוק, אם תעבור החקיקה, אבל הרבה יותר חמור. חיל האוויר פועל באופן שונה משאר יחידות צה"ל משום שהוא מעורב במבצעים לאורך כל השנה, גם בימים שבהם אין מלחמה, גם בהגנה מסביב לשעון על שמי ישראלי מפני חדירת גורמים עוינים, וגם באיסוף מודיעין בכל רחבי המזרח התיכון, וגם, לפי פרסומים, בתקיפת מטרות בסוריה, לבנון, עיראק, איראן, עזה, סיני והגדה המערבית. התקיפות הללו מבוצעות על ידי כוח טייסי קרב ומפעילי כתמ"מים תוקפים, שרבע ממנו טייסים סדירים, רבע - קצינים מקצועיים המשרתים בתפקידים אחרים בחיל האוויר, וחצי - אנשי מילואים.
תפקידם של אנשי המילואים חשוב אפילו יותר מאשר חלקם היחסי בתקיפות, שכן רק להם יש את הניסיון להוביל רביעיית מטוסים, מבנה התקיפה שבו מתנהל החייל, והוותק שלהם בהשוואה לטייסים הצעירים הוא ללא תחליף. כשטייס בודד לא מתאמן הוא מאבד את הכשירות שלו תוך כחודשיים. מחשבי מערכות הניהול של הטייסות מתוכנתים להתריע על מצבים שכאלה ולא לאפשר לשבץ טייסים לטיסות מבצעיות אם לא התאמנו. אבל אם מדובר על מבנים שלמים, חלקי טייסות משמעותיים שלא טסים, איבוד הכשירות הוא מהיר הרבה יותר, שכן מדובר גם בכשירות האישית של טייס וגם הכשירות של הטייסת כולה, כשאין מישהו אחר שיכול לפצות על אובדן חבר אחד, ואין אמונים של גיחות רבות משתתפים.
זאת ועוד - באין מובילי רביעיות חוץ ממפקדי הטייסות, הסגן הראשון שלהם ואולי מישהו מהמטה, אז גם הצעירים לא מתאמנים ומאבדים בעצמם את הכשירות. האמירה הבוטחת כאילו "בזמן מלחמה הם יגיעו" שווה לזו שלפיה "נסתדר בלי כמה טייסות". גם אם הם יגיעו, הם לא יוכלו לטוס, והיכולת לערוך תרגולים, אימונים ומבחנים של חזרה לכשירות בזמן חירום מוגבלת ביותר.
חשוב יותר - בעתות של מבצעים והגברת פעילות בזמן שאינו חירום, יכולת חיל האוויר לספק משהו מעבר להגנה בסיסית על שמי המדינה תהיה מוגבלת מאוד, אם בכלל. בקיץ 2014, בעת החיפושים אחר שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, ביקשו מחיל האוויר מבצע הנחתת חיילים באמצעות מסוקים בכמה זירות בשטחים. בשל משבר תקציב החיל כמעט לא התאמן בשלושת השבועות שקדמו לאירוע, ומפקד החיל דאז אמיר אשל נאלץ להודיע לרמטכ"ל בני גנץ שאינו מאשר לצאת למשימה הדחופה כי לא יסכן עשרות חיילי צה"ל בכל מסוק בטיסה ראשונה של טיס שלא החזיק מוט היגוי זמן ארוך מדי.
וזה היה לגבי מבצע קטן יחסית, ואחרי שלושה שבועות של אימונים לקויים. תעשו אתם את המכפלות למצב הנוכחי.
בהינתן פגיעה כל כך משמעותית בכושר הלחימה של צה"ל, מי שלא פועל מיידית כדי לתקן את המצב סומך על כך שלנסראללה או חמנאי אין שום כוונה לפתוח במלחמה נגד ישראל. אלא שבניגוד לאוקטובר 73, אז היה מידע, אמנם כוזב, אבל שנחשב אמין, כי לסאדאת אין כוונה לפתוח במלחמה, הרי שהיום המצב הפוך ובידי קהילת המודיעין הערכות מדאיגות ביותר שבין איראן שואפת הנקם על כל מה שישראל עוללה לה בשני העשורים האחרונים, לבין נסראללה שמחפש מוצא מהסבך הפנימי בלבנון וקורא אותנו בחולשתנו, עלולות להתגבש תוכניות לנצל את המצב וקדם פעולות נגד ישראל.
צה"ל היטיב להתמודד עם הטייסים ונמנע, בצדק מבחינתו, מעימות ישיר איתם. אבל בניגוד למשבר במרץ, שאז שיקפו ראשיו את המצב החמור לראשי הדרג המדיני, לרבות הדיבורים, אם לא האיומים, של טייסים בשירות קבע להתיר חוזה אם ההפיכה תימשך, הרי הפעם, אף שהמצב הרבה יותר חמור, צה"ל שיקף אותו אחרת. טייסי מילואים, חלקם בכירים מאוד, שביקשו הפעם להיפגש עם הרמטכ"ל ושר הביטחון - לא הצליחו. צה"ל לא שיקר ולא כיזב, אבל "קבר את ראשו בטבלאות האקסל", כהגדרת קצין בכיר מאוד לשעבר בחיל האוויר שחתם על המכתב ביום שישי, ושיקף לשר הביטחון ולראש הממשלה רק את מה שקורה עכשיו, השנייה הזו. זה בערך כמו שבבוקר 5 באוקטובר 1973 אמרו ראשי הצבא שהמצב בסדר גמור, כי אז הוא באמת היה כזה.
רונן ברגמן צילום: יאיר שגיאההודעות במהלך סוף השבוע על עוד ועוד אלפי חיילי מילואים שמפסיקים להתייצב הם סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה, לא רק ללכידות הפנימית, כמו שבצדק צה"ל אומר, אלא לביטחון המיידי של כולנו, למוכנות למלחמה או ליכולת לערוך מבצע רחב היקף. ההודעות הללו גם מבשרות סכנה חריפה להתפרקות מערך המילואים, הוא-הוא צבא העם, אבל אפילו הן מספרות רק חלק מהסיפור.
יותר ויותר גורמים באגף כח אדם במטכ"ל מעבירים יותר ויותר דיווחים על קצינים בשירות קבע שסיפרו בשיחות עם המפקדים שלהם שהם חושבים ברצינות להתיר חוזה, או שלא לחדש חוזה, אם החקיקה תעבור. החדשות הללו מעבירות את הדיון לרמה אחרת לגמרי, שלידה המצב הנוכחי מתכסה מעטה של תמימות. זו לא התפרקות חלקים גדולים מצבא המילואים, אלא, אם יקרה חס וחלילה, התפרקות חלקים מהצבא עצמו.
זו הדקה התשעים. כמו אז באוקטובר 1973. זו התרעה ברורה ומיידית לסכנה חמורה לביטחון המדינה ותושביה. האם מישהו מקשיב? האם מישהו שומע?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
