ההסכם שנחתם בשעה טובה בין ממשלות ישראל ופולין בנושא משלחות הנוער עורר השבוע סערה בטענה שהוא מתכחש להיסטוריה האנטישמית במדינה. אבל אני חושב אחרת: לא רק שההסכם אינו פוגע בזיכרון ההיסטורי, אלא שהוא חשוב למדי להנחלת הזיכרון ולו בכך שהוא מאפשר את חזרתם של המסעות לפולין. אחלק את הטיעון לשניים ואפתח בדיון על אודות נחיצות המיזם.
רבים מתנגדים למסעות לפולין. יש הרואים בהם מניפולציה רגשית פסולה ו/או אמצעי להעמקת הלאומנות היהודית. אחרים טוענים שאסור "לפרנס" את הפולנים, שכפי שאמר בזמנו יצחק שמיר, ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם. יש מחנכים המתנגדים לעצם קיום המסע בטענה שמדובר במעין "טיול שנתי", ויש טיעון מעמיק יותר הרואה בעצם חיזוק זיכרון השואה מעשה בעייתי מבחינה יהודית וציונית: הוא עלול לחזק את הנרטיב השגוי שלפיו מטרתה הבלעדית של הציונות היא לספק "מקלט בטוח" ליהודים. התלמיד שחוזר מביקור במחנות ההשמדה עלול לחשוב בטעות שהשואה היא הצידוק להקמת המדינה ושהיטלר הוא מגדיר הזהות היהודית בת זמננו.
אף שבכל אחת מהטענות הללו יש גרעין של אמת, אני סבור שהמסעות הם כלי חינוכי ולימודי משמעותי מהמעלה הראשונה. הביקור בבתי הכנסת ובבתי הקברות העתיקים מעצימים את הזיקה היהודית של ילדינו. לרבים מהם זו חשיפה ראשונה לקיומה של יהדות בחוץ לארץ. דווקא על רקע זה ניתן לקיים דיון מעמיק על משמעותה של מדינת ישראל כחלק ממארג של קהילות יהודיות בתפוצות.
הביקור הפיזי באתרים שבהם התחולל רצח יהודים הוא שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר שאנו יכולים להעניק לנוער. המבקר בטרבלינקה לא רואה מחנה אלא קרחת יער שהייתה מוקפת בשעתו בגדר ובשמירה קפדנית. הנוכחות במקום יכולה להסביר מדוע קשה היה לברוח ואילו מאמצים אדירים נדרשו כדי לארגן את המרידות ההרואיות בטרבלינקה ובסוביבור. הביקור באתרי בורות הירי במזרח פולין מאפשר להבין את השיטה הישירה והזוועתית שבאמצעותה נרצחו מיליוני יהודים בשטחי ברה"מ לשעבר ולהיוודע להיבט היסטורי זה שאינו ידוע מספיק.
אחד משיאי המסע מגיע באושוויץ ובמיידנק, שם נשארו שרידים מוחשיים יותר. העמידה מול הקרמטוריום, הדרגשים וגדרות התיל הופכת את ההיסטוריה לנוכחת ומשמעותית. בזמן הביקור במקומות אלו, או בשיחת הערב, ניתן ורצוי לדבר על גבורת הרוח, על משפחה וחברות, על שמירת מצוות ועל שמירת צלם האדם – כל מדריך וכל קבוצה לפי עולם הערכים שלה.
המתנגדים למסעות לפולין יצרו יוזמות אלטרנטיבות מגוונות כדוגמת "משואה לתקומה" ו"מסע ישראלי" המשלבות ביקורים באתרי שואה וציונות בישראל. זהו מהלך מבורך, אולם עשרות אלפי בני הנוער שנהגו לנסוע לפולין מדי שנה לימדו על הצורך העמוק לנסות ולהבין את הסיפור במקום שבו התרחש.
למרבה הצער, המסעות בוטלו בשלוש השנים האחרונות והביקור בפולין נמנע מבני נוער רבים, בהם ילדיי שלי. על רקע זה נחתם ההסכם בין ישראל לפולין, שמציב כמה תנאים לחידוש המסעות. ליבת הביקורת בישראל נוגעת לדרישה לחשיפת בני הנוער הישראלים ל"נרטיב פולני אלטרנטיבי", כביכול, ולחיוב שלהם לבקר באתר פולני אחד מתוך רשימה מצורפת. מעבר לביקורת הגלויה, יש כאלו המשתמשים בהסכם הנוכחי כתירוץ לבטל את המסעות שלהם הם מתנגדים ללא כל קשר להסכם זה או אחר.
ראשית יש להודות בהיגיון הבסיסי של הדרישה הפולנית. איני חושב שהמסע ייפגע אם ילדינו יקדישו שעה או שעתיים להכרת ההיסטוריה והתרבות של המדינה שבה הם מבקרים במשך שבוע. אדרבא, מן הראוי שבני הנוער הישראלים ידעו שהפולנים היו עם כבוש שסבל רבות מהגרמנים. הם חייבים לדעת שמיליוני פולנים נרצחו בידי הגרמנים, כולל באושוויץ, במיידנק ובאתרי שואה אחרים. ילדינו צריכים להבין שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין היו באשמת הגרמנים בלבד.
ההסכם ממליץ בין השאר לבקר באתרים שמוקדשים לחסידי אומות העולם שהצילו יהודים. אחד מהם הוא האתר במרקובה המנציח את בני משפחת אולמה - שמונה נפשות שנרצחו בשל הצלת יהודים. מעשה אצילי זה זיכה אותם בתואר חסידי אומות העולם. לפני כעשור ביקרתי במקום עם תלמידיי וטקס משותף שערכנו עם ילדים פולנים היה מרגש ומשמעותי. הייתה זו הזדמנות לספר לתלמידים שפולין היא המדינה עם מספר חסידי אומות העולם הגבוה ביותר בין מדינות אירופה.
על רקע הביקור התעורר דיון מעמיק בשאלות על מחיר ההקרבה. האם נכון היה לתבוע מאנשים להסתכן כדי להציל יהודים? ועד כמה אנו מוכנים להשקיע ולסכן בשביל ערכינו? אלו שאלות קיומיות עבור בני נוער המגבשים את זהותם לנוכח שאלות העבר. קשה להבין את אלו היוצאים נגד הביקור במקומות חשובים אלו.
אך כמובן, הביקורת המרכזית על ההסכם נוגעת לכך שבחלק מהאתרים המומלצים מונצחים פולנים אנטישמים (כולל מוזיאון "החיילים המקוללים" המנציח אפילו רוצחי יהודים), ולכך שהוא לא כולל הכרה באנטישמיות במדינה ובעובדה שפולנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים. ההסכם קורא "לבטל כל דעה קדומה הדדית בין ישראלים לפולנים... ובצורך לספר את הסיפור המלא של התקופות האפלות של השואה ומלחמת העולם השנייה". מבקרי ההסכם טוענים, בצדק, שהניסוח יוצר משוואה פסולה בין הסבל הפולני לסבל היהודי ומטשטש בכוונה את החלקים הבעייתיים של ההיסטוריה הפולנית.
הביקורת כאמור במקומה, אולם יש לשים לב שההסכם אינו מחייב אף בית ספר להגיע לאתרים בעייתיים, ואני בספק אם יהיה בית ספר ישראלי שיבחר לעשות זאת מיוזמתו. יש ברשימה אתרים אחרים שממילא קבוצות ישראליות רבות נהגו לבקר בהם, כולל מוזיאונים פולניים של היסטוריה ותרבות מקומית, או כאלה המנציחים חסידי אומות עולם כמו המפעל של אוסקר שינדלר ומרקובה. יש ברשימה מוזיאונים המוקדשים ליהודים כמו מכון רינגלבלום להיסטוריה יהודית או מוזיאון POLIN – לתולדות יהודי המדינה שכולל למיטב ידיעתי מיצג המתייחס לפוגרום קיילצה.
לו ביקשה פולין את עצתנו, היינו מן הסתם ממליצים על דרכים אחרות להתמודד עם עברה. יחד עם זאת, אני לא רואה בהסכם אישור ישראלי לנרטיב פולני אלטרנטיבי, ובוודאי שנרטיב זה לא נכפה על ילדינו. ההסכם גם לא נועל את השער בפני המשך קיומו של הדיאלוג מול הפולנים.
ד"ר נתנאל פישרצילום: אורן סננסאגב, ראוי היה לקיים דיון נוקב זה ביחס למשתפי פעולה מעמים אחרים ובכלל זה מדינות כמו צרפת, הולנד ואחרות במערב אירופה. משום מה אלו זוכות ליחס סלחני חרף ההיסטוריה שלהן בתקופת השואה ולא רק.
בעוד כמה ימים נציין את יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. העיסוק בשואה והביקור במקומות שבהם התרחשה אינו רק מסע אל ההיסטוריה. הביקור בפולין מחזק את הרוח היהודית, הציונית והאוניברסלית, ובה בעת מציב שאלות קשות הרלוונטיות גם לימינו. זהו מסע אל העבר, ההווה והעתיד היהודי והאנושי. טוב עשו אלו שהחזירו לילדינו את האפשרות לקיים אותו.
- ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. לשעבר מדריך משלחות נוער לפולין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
