זה היה בשנות ה-90. חבר קרוב, מנכ"ל חברה ממשלתית, נחשד בעבירת צווארון לבן. הטבות לקבלנים, שהוא עצמו, כך נטען, הרוויח מהן. מדובר בעלילה, טען המנכ"ל, והוסיף שהמתלונן, הסמנכ"ל באותה חברה, הוא חדל אישים שנכשל כישלון חרוץ בתפקידו. אבל תלונות על שחיתות, בדרך כלל, הן מסלול בטוח להפיכת המתלונן ללוחם צדק. וגם מיודענו המתלונן הפך לאחד כזה, בעיקר בעיתונות הכלכלית.
יש אנשי ציבור שיש להם עור של פיל. חקירה? זה לא באמת משפיע עליהם. או שאי אפשר לראות עליהם שום דבר. ראיתי את בנימין נתניהו נואם בוועידת איפא"ק במרץ 2018. זה היה זמן קצר מאוד לאחר שפורסמה הידיעה הדרמטית על הסכמתו של ניר חפץ להפוך לעד מדינה. היה קונצנזוס שהפור נפל. נתניהו, ראש הממשלה דאז, היה אמור להיות באחת השעות הקשות בחייו. ומה קרה בפועל? נתניהו נתן את אחת ההופעות המדהימות שלו מול קהל של קרוב לעשרת אלפים איש. ייתכן שפסיכולוגים יכולים להסביר את התופעה.
אבל רוב אנשי הציבור הם לא נתניהו. הם בשר ודם. פתיחה בחקירה הורגת אותם. ראיתי את אותו מנכ"ל שוב ושוב באותן שנים. הוא הפך לצל אדם. החקירה נמשכה חודשים ארוכים. שנתיים לאחר פתיחת החקירה הוא סיים את תפקידו כמנכ"ל. עברו עוד שנתיים והגיע מכתב מהפרקליטות: התיק נסגר מחוסר אשמה.
כוח משחית. כוח בלתי מוגבל משחית אף יותר. ונגד העינוי הזה, שלא מופיע בספר החוקים, ולא ברשימת העונשים, צריך לעשות מעשה
ארבע שנים הוא התבשל. ארבע שנים הוא נאלץ להוציא מכיסו סכומי כסף גדולים. ארבע שנים שבהן הוא אולי לא הפך לשבר כלי, אבל זה היה קרוב. אף אחד לא רצה להעסיק אותו. ההפסדים לא היו רק בהוצאות על עורכי דין. ההפסדים היו בנזק נפשי. בייסורים. בהפסד הכנסות בהמשך. ארבע שנים שבהן הוא נזקק לכדורי שינה כדי לתפקד. אולי גם לדברים נוספים. אני יודע רק על חלק מהנזקים.
החקירה נגד אריה דרעי נמשכה יותר משש שנים. יורשה לי להודות שבתחילת החקירה, לפי הפרסומים, היה ברור גם לספקן כמוני, שעסק בעבר כעורך דין בעבירות צווארון לבן, שהפעם לא מדובר בעשן ללא אש. חזקת החפות? היא טובה ללימודי משפטים. בפועל, היא מחוקה. בג"ץ כבר רמס אותה שוב ושוב, בפסקי דין שכפו פיטורים על מי שהוגש נגדו כתב אישום למרות גל זיכויים של אנשי ציבור. ובוודאי שהעיתונות לא מתייחסת ברצינות לחזקת חפות. הרי פרסומים מרשיעים וחורצי דין הפכו לשגרה, שכל מי שמתנגד לה הוא בבחינת אויב שלטון החוק ומשת"פ של עבריינים.
אי אפשר למנוע חקירה, או להסתיר אותה תחת צווי איסור פרסום, רק משום שלנחקר נגרם נזק. אבל יש צורך בשוט מול המשטרה והפרקליטות, משום שחקירות ארוכות הופכות נבחרי ציבור ו/או פקידי ציבור לשפוטים של מנגנוני אכיפת החוק. המנגנונים הללו חזקים. מותר להם לעשות הכול. הם מרשים לעצמם, בניגוד לחוק, לדרוס חשודים על ידי הדלפות. הרי הם עצמם מעל החוק. פעם, כדאי לזכור את ליאורה גלט-ברקוביץ, היו מעמידים לדין על הדלפות. היום? ההפקרות חוגגת והיועץ המשפטי, אוי לבושה, מציב חומת הגנה על העבריינים.
כך שיש צורך בשינוי. ראשית, להגביל את תקופת החקירות. שנית, להחזיר לתוקפו את החוק נגד הדלפות, שאביחי מנדלבליט מחק על דעת עצמו. שלישית, להעניק סיוע כלכלי לחשודים שהחקירה נגדם הסתיימה בלא כלום (החוק מאפשר היום פיצוי, חלקי ומוגבל, רק למי שיצא זכאי בדין). ורביעית, לאפשר גמישות הרבה יותר גדולה לחשודים במימון הגנתם. האיסורים של מנדלבליט על נתניהו בענייני מימון נראים יותר כמו התנכלות ופחות כמו החלטות ענייניות.
בן-דרור ימיניובעיקר, צריך לחשוב על הנזק האדיר שנגרם לחשודים שעניינם הסתיים בכלום או בכמעט כלום, נזק נפשי ובריאותי שקשה מאוד לכמת אותו בשקלים. איך אפשר להעריך נזק של חודש או שנה ללא שינה סדירה? איך אפשר להעריך הפסד הכנסות כתוצאה מתווית של עבריין שהנחקר נושא על גבו?
אין צורך להגן על מושחתים. אבל צריך לזכור שלמנגנוני אכיפת החוק יש יכולת ליצור עינוי דין איום ונורא, שהוא עונש לכל דבר ועניין, ללא שום רסן. וגם כאשר ברור שמדובר בעינוי דין מכוון, באמצעות הדלפות, היועץ נותן יד. כוח משחית. כוח בלתי מוגבל משחית אף יותר. ונגד העינוי הזה, שלא מופיע בספר החוקים, ולא ברשימת העונשים, צריך לעשות מעשה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
