באמצע השבוע נסעתי לשדרות. ברגע שהגעתי לבניין המועצה, צבע אדום. זמן ההתרעה אפסי. החיילים במילואים, אלה שרק הגיעו, רצו במסדרונות, בלמו על הסוליה בסיבובים, חיפשו את החמ"ל הממוגן.
העיר פונתה, רשמית. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית שמפנים עיר שלמה לאורך זמן, למעלה מ־30 אלף תושבים. היישוב הציוני פינה עיר שלמה רק פעם אחת, בכפייה ובידי שלטון זר: הגירוש מתל־אביב, בידי השלטון העות'מאני.
טורים נוספים של נדב איל:
שדרות הרגישה כך השבוע: עיר קטנה ואנשים בה מעט, כמו הספר של נחום גוטמן. נותרו בה אלפים ספורים שממאנים לעזוב. כמעט הכול סגור; חנות אחת של סיגריות התעקשה לחזור ולפתוח. יש ביקוש. "אתה מבין למה", אומר לי אלון דוידי, ראש העירייה. המלחמה זרקה אותו חזק בחזרה לסיגריות. לפני כמה חודשים ישבנו על שתי כורסאות מרופטות בגג של בניין העירייה, הפינה שלו. זה היה רגע לפני מבצע של צה"ל נגד הג'יהאד האיסלאמי. השבוע פגשתי אותו בדיוק באותו מקום. פינת הזולה נשארה בדיוק אותו דבר, רק שהעולם השתנה סביבנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
איש מוכשר, דוידי. הפינוי של תושבי שדרות מאורגן, מתוקתק יחסית. הוא נודד בין בתי המלון וההארחה; עירו מחולקת. הטלפון שלו עמוס שיחות. הוא מבין, כמו כל אנשי העוטף, שזה הזמן לקבל התחייבויות לתרומות, השקעות, מקומות עבודה. ברגע שהמלחמה תיגמר, הסימפטיה תתחיל לדעוך.
עצרנו ליד המגרש הריק שהיה פעם תחנת המשטרה. דוידי דאג שהיא תגולח לגמרי. ההריסות שלה פונו. חוסר הנוחות שלו מהמקום מאוד ברור, מורגש. "אני לא מאמין שהתחנה לא פה". 45 ישראלים נרצחו בשדרות במתקפת חמאס, "אבל אנשים עוד צריכים לחזור לגור פה, אני לא בעד הפצה של סרטונים. יש פה עיר". בוא ניסע מפה כבר, הוא מבקש. לאחר מכן הלכנו למתחם השיכונים ברחוב רמב"ם. שתי פגיעות ישירות. התושבים, עושה רושם, עזבו בחופזה. הכביסה עדיין תלויה על החבל. יש ריח של משהו מת באוויר, אולי יונה. אולי חתול שנפגע מאיזה מטח. הרקטה פגעה בבניין בכינון ישיר. "התושבים אומרים לי שיחזרו לפה כשאין חמאס ואין ג'יהאד", אומר לי דוידי. ואם זה לא ייגמר ככה, אני שואל. "לא רוצה לחשוב על זה", הוא משיב, "אי־אפשר. לא רק עבור שדרות ועבורי. עבור כולם. עבור המדינה. את המלחמה הזו היה צריך לעשות מזמן. יש הרבה אנשים שרוצים לפטור את עצמם. גנרלים, שרים, ראשי ממשלה שמטשטשים. זה פשוט לא הגיוני, מה שעשינו – לאפשר לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי לשלוט ברצועה". האמת, זה מה שאני מתחיל לשמוע ממומחים ליחסים בינלאומיים; לפתע, הם גילו את הרטוריקה החמאסית על השמדת ישראל. איך מדינה יכולה לחיות ליד אנשים כאלה, כתב איאן ברמר מ־CNN ו"טיים" השבוע. שאלה טובה. לא כדאי להתלהב; שלושה ציוצים קודם הוא עסק ב"פשע המלחמה" של ישראל בג'באליה.
מבחינת דוידי, כל מי שהיה מעורב בקונספציה – נתניהו, בנט, הרמטכ"לים לשעבר, שרי הביטחון לשעבר – הם "החבורה שאחראית למה שהיה פה עד היום. לא רק שהם לא הבינו. הם היו חלק מהתרמית". הוא אומר שעל כל אלה יש אות קין. האשמה המשותפת מוציאה את ביבי בזול, ממש בזול, אבל סיכמנו שלא נתווכח על זה.
דוידי צדק באזהרותיו במשך שנים. יישובי העוטף והקיבוצים צדקו כולם. הם לא התהלכו שאננים, ולא חשבו שחמאס מורתע. הם היו מרירים, מצפים לאסון שעוד יבוא. אני זוכר את שיחתי עם עופר ליברמן מקיבוץ ניר עם, בחודש מאי. הוא הזהיר מהדרך שבה צה"ל נתפס כחלש, נתון ללחץ. תושבי עוטף עזה הזהירו, אבל ישראל התעטפה בנחמת השגרה ובשגרת השיסוע. עד שנשמעו האזעקות העולות והיורדות, כמובן.
החיים האמיתיים הם המבצע ברצועת עזה. הגבורה של הלוחמים. ההקרבה העליונה של הנופלים. הכאב של משפחות שחוו אובדן בלתי נתפס. המאבק ההירואי של משפחות החטופים. הכותרת הפוליטית, למרבה הצער והתסכול, מנותקת מהעולם האמיתי. הנה היא: כל הרע חוזר. אבל כולו. השיסוע. הקיצוניות ההזויה. המינויים הדפוקים. מכונת הרעל. עד לפני כמה ימים, נראה היה שיש התעשתות מסוימת בממשלה, אולי בעקבות הצטרפות המחנה הממלכתי. שראש הממשלה מבין, וששותפיו מבינים גם. שמעתי שמשרדי הממשלה התנערו מתנומתם, והחלו עובדים.
אך הפוליטיקה גם עובדת. מתברר שבקרב תומכי הקואליציה, המסר של נתניהו נקלט: הביטו בסקר המצורף, של ד"ר נמרוד ניר ממכון טרומן. מי שאחראי למחדל, אומרים מחצית מהנשאלים שהצביעו לקואליציה, הם צה"ל ומערכת הביטחון. רק 22 אחוז אומרים שזו הממשלה שאחראית. תשעה אחוזים, שימו לב, אומרים שמה שקרה הוא באחריות בג"ץ. הזיה. אפשר לנחש באיזה ערוץ הם צופים.
הפוליטיקה עבדה קשה השבוע. הציוץ המזעזע שנתניהו נאלץ למחוק על ראשי השב"כ וצה"ל. בן גביר תוקף את השר הטרי גנץ בטוויטר. שר האוצר וגלנט בריב פומבי על כספים לרשות הפלסטינית. קרב התשה מתמשך של סמוטריץ' – בלי ספק, הגרוע משרי הממשלה כרגע – שמנסה לשמר את הכספים הקואליציוניים.
ההתרחשויות ביהודה ושומרון מדגימות מצוין את האימפוטנציה של הממשלה ובפרט נתניהו. המינוי של ח"כ צבי סוכות לראשות ועדת המשנה לענייני איו"ש הוא רק הדובדבן שבקצפת; דובדבן סמלי, כי הוועדה הזו נטולת סמכויות וממילא כמעט שאינה מתכנסת. הבעיות האמיתיות נמצאות בשטח. הן עשויות להוביל את ישראל לחזית שלישית, כנגד רצונה.
ביום חמישי בבוקר נרצח תושב השומרון אלחנן קליין, אב ל־3 שעשה את דרכו הביתה מהמילואים, בפיגוע ירי. ההתרעות לפיגועים נמצאות בשיא. צה"ל והשב"כ מבצעים מעצרים בהיקפים כמעט חסרי תקדים, מנסים לבלום הידרדרות אפשרית. לא כולם מסייעים להם במלאכתם. קחו לדוגמה אירוע קטן שהתרחש בשבוע שעבר בצפון הגדה. קבוצת חיילים קטנה צריכה לשמור על מאחז שהוקם באופן בלתי חוקי. הם שונאים את זה. בארבע לפנות בוקר – כאשר אנחנו במלחמה – הם שומעים ירי מנשק קל ומיד יוצאים במהירות, מוכנים להתמודד עם פשיטת מחבלים. מתברר שהתושבים, כנראה שיכורים, החליטו לירות לכיוון חתולים. על השולחן נמצאו מגוון בקבוקי בירה וערק. כמה ימים לאחר מכן, מאותו מקום בדיוק, ירי מתנחלים לעבר פלסטינים שמוסקים זיתים. פלסטיני ובנו נפצעים. יש פינוי צה"לי מוסק. במקום להתעסק בחיזוק הביטחון בעקבות הטבח ב־7 באוקטובר, צה"ל צריך להתעסק עם עבריינים, בגיבוי אידיאולוגי.
ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון בתחושת חרדה עמוקה. היא מובנת ומוצדקת לחלוטין. ההתנחלויות, בנקודות רבות, מבודדות ומוקפות בערים וכפרים פלסטיניים ועוינים. כעת, בזמן מלחמה, גברים רבים מגויסים למילואים ונמצאים בדרום או בצפון. התמונות שיצאו מעוטף עזה רודפות כל ישראלי, אבל בפרט תושבים בקווי העימות, ויהודה ושומרון הם קו עימות קבוע. ראשי המועצות מפעילים את קשריהם הטובים – הם טובים בהרבה מאלה שיש לתושבי עוטף עזה בממשלה – כדי להביא תחמושת ונשק. כמצופה, צה"ל עוסק בעבודה אקטיבית של הרחבת והעמקת ההגנות – על בסיסים, אך בעיקר על יישובים ישראליים.
במקביל, יש התפוצצות של קביעת עובדות בשטח שאין להן קשר לביטחון אמיתי. גורמים במערכת הביטחון לא חוסכים במילים. "הם פשוט מנצלים את המלחמה. איפה שאתה לא רוצה, ובכל השטח. הם מבינים שאנחנו לא שם, ואין אפשרות לאכוף עכשיו". מה זה אומר "אנחנו לא שם?" לדוגמה, יחידת האכיפה של המינהל האזרחי. רוב הפקחים, נאמר לי, נמצאים במילואים. בגזרות ביהודה ושומרון מתבצעות עבודות בכלים כבדים, טרקטורים ודחפורים, לפריצת צירים, לעיתים מחוץ לשטחי מתאר היישוב ודרך קרקע פלסטינית פרטית. העבודות הן "בקנה מידה יוצא דופן", אמר לי גורם אחד בצה"ל, "עשרות אירועים כאלה". לגבי עבודות ללא אישור, "המח"טים של צה"ל מעלימים עין", הוסיף אדם אחר. "הם שמים פס על ההוראות של אלוף הפיקוד".
הפשיעה הלאומנית היא נחלתם של כמה מאות מתנחלים קיצוניים, להערכת צה"ל. העניין, אומרים גורמי ביטחון, הוא שהייתה חלוקת נשק נרחבת לישראלים בשטחים לאור הטבח ב־7 באוקטובר; "כל אירוע מסיק שהיה נגמר ביידויי אבנים לפני שנה, נגמר היום בירי באש חיה". הטענה שנשמעת בהתיישבות, בתגובה, היא שהמסיק איננו אלא "מסווה" לאיסוף מודיעין בידי המחבלים – בדיוק כמו שאספו בעוטף עזה. המדיניות החדשה, אומרים ראשי הרשויות בגלוי, היא שלא יאפשרו מסיק זיתים בצמוד ליישוביהם.
המצב בשטחים קשה. הפלסטינים נתונים בכתר מעשי, בעריהם, מאז 7 באוקטובר. רוב הזמן הבנקים סגורים, כמו גם עסקים רבים אחרים. השב"כ מזהיר את הדרג המדיני כבר זמן רב שהמצב ביחס לרשות הוא של "סיר מבעבע שישראל וכוחות הרש"פ מחזיקים עליו את המכסה".
מסמכים פנימיים בצה"ל קובעים שהמצב בשטח מחמיר, הרשות אינה מתפקדת ושפריצות הצירים של המתנחלים מתרחבות; שחמאס לא מסתתר בלב הערים הפלסטיניות, אלא ההפך, עם נוכחות מוגברת וגאה ב"הצלחתו" ב־7 באוקטובר; שהידיעות על "הבאת עובדים הודים" שיחליפו את הפלסטינים מהגדה במשק הישראלי (הברקה של ניר ברקת, עוד איוולת) גורמות לערעור המוסדות הפיננסיים הפלסטיניים. חברות פלסטיניות גדולות החלו בפיטורים מסיביים של עובדים, וכמובן שהרשות – כרגיל – נתפסת כמושחתת וחסרת יכולת. גורמים בולטים בחברה הפלסטינית בגדה חוששים מהאפשרות של ניסיון השתלטות חמאסי או אינתיפאדה, שיהרסו את הרש"פ סופית.
העניין כזה: הידרדרות בגדה יכולה לסכן את התמיכה האמריקנית במלחמה. הבית הלבן מוטרד מאוד; מה שמתחיל במאחז עם כמה נערי גבעות מגיע במהירות למשרד החוץ האמריקני. ישראל צריכה את ארה"ב יותר מתמיד, והאחרונה מבקשת מינימום פגיעה באזרחים בעזה, מקסימום יציבות בגדה המערבית. מול מצב כזה, בא השבוע סמוטריץ' וניסה לסכל העברת כספי מסים שגרתית לרש"פ. הוא יודע שמערכת הביטחון מנסה להרגיע את איו"ש. אבל הפוליטיקה והקיצוניות גדולות מהכול.
במלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר ישראל לא יכולה להרשות לעצמה תמונת ניצחון. היא זקוקה לניצחון אמיתי. מוחשי. נגמר עידן הבלופים ושורת הדימויים העשירה שלו. "צריבת התודעה". "ניכוש העשבים". "כיסוח הדשא". "הפעלת המנופים". "חמאס מורתע".
כדי שנבין שלא חזרנו לימי המטפורות, כדאי כבר כעת להגדיר אומדן – כיצד נדע שהיכולת הצבאית של חמאס נוטרלה. אפשר להציע לדוגמה את השמדת יכולתו לשגר רקטות לתחומי ישראל. שוב, לא "הרתעתו" משיגור, ולא "מחיר כבד", אלא חיסול האפשרות הצבאית לעשות זאת. הרי זה החטא הקדמון: ההסכמה הזוחלת לכך שארגון טרור יכניס, מפעם לפעם, את כל דרום הארץ לממ"דים, ובהמשך – את מרכז הארץ גם כן. כולם עצמו עין. היו לכך מגוון סיבות: הכלכלה, הקונספציה של בנימין נתניהו שרצה בשרידות חמאס. החשש המובן מפני דם שיישפך בכיבוש קרקעי.
אם בסוף העימות הזה חמאס יכול לשגר רקטות לישראל – הזרוע הצבאית שלו שרירה וקיימת. ספק אם תושבי העוטף, ברובם, יחזרו בביטחון לשגרה ולבתיהם. ומדוע שיחזרו? מדוע שישכבו על הגדר ויספגו את מטר הרקטות והמרגמות, אחרי טבח נורא כל כך שבוצע בהם? אדרבה, שיבואו משפחות השרים ויתגוררו בכיסופים, ניר עוז, שדרות.
בעולם כולו מבינים את ההבטחה הישראלית כפשוטה: חמאס יופל במהלך הצבאי הנוכחי. כדי להגיע למצב שכזה, לכאורה, צריך לעבור מבית לבית ברצועת עזה. ממרתף למרתף. זו משימה נוראה שתיקח שנים ותעלה בדמים רבים.
לכן השאלה היא איך מאפשרים את נפילת חמאס בעזה, במהירות. המעניינת בהצעות היא אפשרות של יציאת אנשי הזרוע הצבאית של חמאס מהרצועה, בהסכמת ישראל, כולל מנהיגיו, תמורת חייהם ושחרור כל החטופים. זהו מודל ביירות 1982, אז עזב יאסר ערפאת לתוניס בעקבות מבצע שלום הגליל וכיבוש בירת לבנון בידי צה"ל. הנושא נידון בקבינט ובקבינט המלחמה, בנוכחות ראש הממשלה. נתניהו הביע בו עניין רב – ואז החל מעלה אותו בעצמו. הוא ביקש ועתיד לקבל חומרים נוספים בעניין.
עזיבת חמאס את הרצועה תאפשר את הקמתו של משטר אחר; תמחיש שהוא הובס; תיצור הרתעה אזורית; היא לא תדרוש, לכאורה, כיבוש זוחל, יקר בחיי חיילי צה"ל, יקר בזמן. הסדקים בהצעה רחבים. הבעיה, הרי, איננה ההנהגה. אלפי פעילים צריכים לעזוב. מנהרות הטרור, מפעלי הייצור הצבאי והרקטות צריכים להיעלם. ולבד מכך, אם צה"ל הכריז שדרום הרצועה היא אזור בטוח הומניטרי, מדוע שראשי חמאס לא יתבצרו בבונקרים שלהם שם, לא רחוק מרפיח, ופשוט יסרבו לעזוב? חיי הפלסטינים או הרצון בסיום המלחמה אינם מהווים שיקול עבורם. ההנחה במערכת הביטחון היא שגירוש בסגנון 82' יכול לקרות רק אחרי שיחיא סינוואר יחוסל. ואם יגיע הרגע שחמאס ישקול כניעה, האם חיזבאללה לא ייכנס למלחמה ממילא – ויהפוך הכול, מחשש מתקדים מסוכן של תבוסה?
השאלות מייסרות. לצידן התחושה המתסכלת שהניצחון הכרחי, אך על המתאר שלו שפוך ערפל כבד.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
