לפני כעשור הייתי סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. בוקר אחד הגעתי מעט מוקדם לשיעור במשפט חוקתי אמריקני והיה לי זמן לקרוא את ההזמנות לכנסים ומפגשים אקדמיים שפורסמו על לוח המודעות בכניסה לכיתה. את עיני צדה מודעה על כנס בנושא "פתרון המדינה האחת" לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בתחילה סברתי שמדובר בכנס אקדמי שבו יושמעו דעות שונות ומאוזנות לפתרון הסכסוך, אך התעמקות במודעה העלתה שתחת המעטה המכובד הסתתר אירוע שמטרתו להצדיק את חיסולה ישראל כמדינת העם היהודי תחת הסיסמה "מהנהר עד לים - פלסטין תהיה חופשית". את הצד השני בכנס ייצגו "אוהדים" מוכרים של ישראל דוגמת ההיסטוריון האנטי-ציוני ד"ר אילן פפה. דומה הדבר לכנס תחת הכותרת "האם קיים עם פלסטיני?", שאליו מוזמנים רק אלה העונים על כך בשלילה.
תחושת חוסר הנוחות התגברה זמן מה לאחר מכן כשנכחתי בכנס שעסק במדיניות המעצרים המנהליים של ישראל. שוב היה זה דיון חד-צדדי מנותק מעובדות, אלא שהפעם הוא נשא בחובו סטנדרט כפול צורם, משום שבאותה תקופה כבר טבח בשאר אסד בבני עמו בסוריה, אבל בכנס בנושא לא נתקלתי. כנראה שמדיניות ישראל הייתה הפגיעה החמורה ביותר בזכויות אדם והצריכה דיון אקדמי בהרווארד. כשפניתי למנחים, ביקשתי להציג שאלה והזדהיתי כישראלי, נמחק החיוך המנומס מפרצופיהם והתחלף במבט של בוז. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשתי שנאה בגלל מוצאי.
ועדיין, זו לא הייתה התמונה המלאה בהרווארד בתחילת העשור הקודם. לצד ביטויי האנטישמיות, שהובלו בעיקר על ידי קבוצות סטודנטים ומספר מועט של מרצים פרו-פלסטינים, רוב השיח בבית הספר למשפטים היה באותה תקופה ענייני ומאוזן בנוגע לישראל. בקורס דיני ביטחון לאומי לימד המרצה פסקי דין של בית המשפט העליון ומאמרים של הנשיא אהרן ברק, והדגיש שישראל היא דוגמה למדינה המנהלת מלחמה בטרור תוך איזון ראוי בין זכויות אדם לשמירה על הביטחון הלאומי. הסטודנטים למשפטים הטובים ביותר בארה"ב ומרחבי העולם למדו בקורס הזה את הפסיקה והכתיבה האקדמית הישראלית. גם בכנס בשאלה "האם יכולה ישראל להיות מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית" שבו נכחתי, היה שיח מאוזן יחסית שביטא מגוון של דעות.
יותר מעשור עבר מאז, והשימוע המביש של נשיאות אוניברסיטאות היוקרה בשבוע שעבר בקונגרס, ברקע ההתייחסות הרפה שלהן לאירועי הזוועה של 7 באוקטובר, מלמד ששיח השנאה והאנטישמיות חדר לדרגי הניהול הגבוהים ביותר. אם מנהיגות האוניברסיטאות לא מצליחות לומר באופן ברור שקריאה לרצח העם היהודי אסורה לפי קוד ההתנהגות של המוסדות הללו, אזי תהליך רע מאוד התרחש בקמפוסים בשנים האחרונות.
אלא שאסור לשפוך את התינוק עם המים. הקריאות לחרם, משיכת תרומות, עזיבת סטודנטים ואי-הרשמה מתעלמות מהעובדה שבאוניברסיטאות הללו מתחנכים מנהיגי העתיד של ארה"ב ושל מדינות אחרות בכל תחומי החיים: כלכלה, רפואה, משפטים, פוליטיקה ועוד. אסור לוותר על הזירות הללו. חייבים להילחם ולהשמיע את הקייס של ישראל. הרי לא יהיה ואקום: אם הישראלים לא יהיו שם, הסטודנטים הפרו-פלסטינים ימלאו את החלל.
ד"ר מתן גוטמןשלומי יוסףבזמנו למדו איתי סטודנטים מארה"ב, ארגנטינה, ברזיל, בריטניה, איטליה ועוד. היום הם משפטנים בכירים במדינותיהם - במגזר הפרטי או בשירות הציבורי. הקשר שנוצר עמם בקמפוס הוא נכס להצגת הקייס הישראלי. בתקופת לימודיי התאגדנו כמה סטודנטים ישראלים וארגנו את כנס "הרווארד-ישראל" הראשון, שהציג חדשנות ויזמות ישראלית. רבים מחבריי לכיתה הגיעו. עם חלק הקשר נשמר עד היום. מאז 7 באוקטובר אני מעביר אליהם בוואטסאפ מידע וסרטוני הסברה. הקשר האישי שנוצר עם סטודנטים מעולים מכל העולם מסייע כעת בגיבוש ושינוי הדעה שלהם כשהם כבר במעמד של מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל.
העמימות המוסרית של נשיאות אוניברסיטאות היוקרה, כפי שבאה לידי ביטוי בשימוע בקונגרס, חייבת לדרבן כל אחד שיכול לנסות להתקבל לאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב. לצד ההישג האקדמי יש כאן גם משימה לאומית: לסייע למנהיגי העתיד מכל העולם לגבש או לשנות את דעתם על ישראל. אסור לוותר.
- ד"ר עו"ד מתן גוטמן הוא הפרשן המשפטי של אולפן ynet. בשנים 2012-2011 למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
