לקח רק כמה שבועות, והמחאה נגד המהפכה המשפטית הגיעה למקום שלכאורה לא קשור ישירות לתוכניות הקיצוניות של יריב לוין, לדורסנות האטומה של שמחה רוטמן או לכאוס המופקר של בנימין נתניהו. בהפגנות שהתחילו (ועדיין נמשכות) בקפלן ובעשרות צמתים ברחבי הארץ זעקו נגד דיקטטורה, אבל לא פחות תשומת לב הוקדשה לצעדות שנכנסו לבני ברק.
המעבר הזה מובן, מכמה טעמים: בניגוד לעבר, שבו המפלגות החרדיות נשארו מחוץ למאבק על היחסים שבין הממשלה והכנסת לבין בית המשפט, הפעם הן תפסו חזית – לא רק באמירות כמו זו של משה גפני על זה שכבר 34 שנים הוא מחכה להוריד את בג"ץ, אלא גם משום שהיה ברור שפסקת ההתגברות נחוצה להם כדי למנוע ביקורת משפטית על חוק גיוס שערורייתי ועל מינויו של אריה דרעי לשר בממשלה. ההיבריס והנקמנות שהניעו את כל המהלך הכוחני של הקואליציה – ובדיעבד תרמו לתבוסתו – הגיעו גם לפוליטיקאים כמו גפני ודרעי, שבעבר היו זהירים מאוד במעשה ובדיבור.
לא פחות מזה, החרדים הפכו לסמל של הרבה ממה שצריך לתקן, אחרת ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה לא תמשיך להתקיים. הרבה אנשים, כולל פרופ' דן בן-דוד שהתארח בפודקאסט הזה, יגידו לכם שזה פשוט תיאור מצב. אם תסתכלו על המגמות הדמוגרפיות, על מערכת החינוך ועל הכלכלה, תבינו שהמספרים הם כאלה שישראל המתקדמת והמשגשגת פשוט לא תחזיק מעמד. עשרות אחוזים מהילדים שנכנסו השנה למערכת החינוך עשו את זה במוסדות חרדיים, ורובם ייצאו ממנה ללא כישורי עבודה התחלתיים לעולם של זמננו; אחד מכל שישה מועמדים (בנים) לשירות ביטחון מקבל פטור מטעמי "תורתו אומנותו". ככה זה לא יכול להימשך, ועכשיו הגיע הזמן להכריע, להחזיר את הגלגל לאחור ואת החרדים לתלם, אחרת הלך עלינו.
מי שהלך לבני ברק כדי להטיח שנמאס לו, עשה את זה כי החרדים הפכו עבור חלק גדול מהחילונים בישראל לסמל של כל מה שדפוק פה: ההסדרים הפוליטיים המגונים, חוסר השותפות בנשיאה בנטל ונסיגתו של הנרטיב החילוני–ציוני–ליברלי
אבל נודה על האמת – היה פה יותר מזה. מי שהלך לבני ברק כדי להטיח בחרדים בתוך החצר שלהם שנמאס לו מזה שהצעירים שלהם לא מתגייסים והמבוגרים יותר לא עובדים, עשה את זה כי החרדים הפכו עבור חלק גדול מהחילונים בישראל לסמל של כל מה שדפוק פה: ההסדרים הפוליטיים המגונים עם סקטורים וקבוצות לחץ, חוסר השותפות בנשיאה בנטל על פניה השונות, ולא פחות מזה נסיגתו של הנרטיב החילוני–ציוני–ליברלי במאבק על מי אנחנו. זה לא התחיל בחודשים האחרונים, וזה לא ייעלם גם אם מהמהפכה המשפטית יישארו אודים עשנים של "צמצום עילת הסבירות" ולא יותר מזה.
לפני כמעט 25 שנה, בליל ניצחונו של אהוד ברק על נתניהו בבחירות 1999, חגגו עשרות אלפים בכיכר רבין. הם לא צעקו לברק שיעשה שלום, יביא שוויון או אפילו יוציא את ישראל מלבנון (כפי שהבטיח וקיים). הצעקה שעלתה מן הכיכר הייתה "רק לא ש"ס". מי שרוצה לעשות לעצמו הנחה יגיד שזה היה בגלל שש"ס של פרשת דרעי הראשונה ושלמה בניזרי ורפאל פנחסי הפכה סמל לשחיתות שלטונית; אבל כדאי לזכור שבבחירות ההן נכנסה לכנסת לראשונה גם שינוי של טומי לפיד, שסיסמתה הייתה "יש לפיד לחילונים" – כלומר גם אנחנו סקטור, גם לנו תהיה מפלגה סקטוריאלית, גם אנחנו חרדים לגורלנו ולעצמנו. ב-2003 היא כבר הייתה מפלגה של 15 מנדטים, השלישית בגודלה בכנסת.
1 צפייה בגלריה
אלי פלאי. מה זה חשוב עובד? העיקר לחיות כראוי לא על חשבון הקופה הציבורית
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אפשר להתדיין כמה אמת ודיוק יש בתחזיות השחורות, וכמה אנחנו באמת יודעים על מגמות אחרות בחברה החרדית - איזה אחוז ממנה נושרים ויוצאים בשאלה, איזה אחוז הם חרדים מתקדמים שעובדים ומעניקים לילדיהם חינוך חרדי למהדרין אבל גם כזה שמכשיר אותם לחיים. אבל כדי להגיע לדיון הזה, צריך קודם כל להחליט בינינו לבין עצמנו אם אנחנו מוכנים אליו ורוצים אותו. אם אנחנו מתבצרים במחוזות הזהות והשבטיות, או שאנחנו מבינים שכן, מתקיימת פה האנומליה הזו בצד אנומליות אחרות, ושצריך לעסוק בדרכים מעשיות לעצב חיים וחברה ולא בהתנגחות, המשתלמת מאוד פוליטית, שיש בה לא מעט צדק אבל מעט מאוד מעשיות.
אלי פלאי הוא אדם מעשי. הוא חרדי לכל דבר, ויחד עם זה איש עסקים מצליח – "משפחה", קונצרן התקשורת שבבעלותו, הוא החזק ביותר בעולם החרדי. מרווחי עסקיו יסד את המכון החרדי לחקרי מדיניות, אולי הגוף שמחזיק במידע הנרחב והמהימן ביותר על העולם החרדי. ובמסגרת המכון הוא עוסק אך ורק בעיצוב והטמעה של פתרונות מעשיים שלא ידרשו מהחרדי להפסיק להיות חרדי או להכפיף את עולמו למה שלנו נראה כאזרחות פשוטה ולחלק מהחרדים הוא זר לגמרי, אלא יביאו לזה שהפערים יצטמצמו מלמטה למעלה, מעשה ועוד מעשה.
פלאי אומר שבמקום להסביר לגבר החרדי שהוא צריך לעבוד, אפשר למצוא תעסוקה מכניסה יותר לנשים החרדיות שעובדות – למשל, רמה גבוהה יותר של הכנסה בעולם הייטק. במילים שלו, אם מסתכלים על המשפחה החרדית כמשק בית, למה זה חשוב מי עובד?
קחו למשל את סוגיית העבודה: פלאי אומר שבמקום להסביר לגבר החרדי שהוא צריך לעבוד, אפשר למשל למצוא תעסוקה מכניסה יותר לנשים החרדיות שעובדות – למשל, רמה גבוהה יותר של הכנסה בעולם הייטק, שבו החרדיות עובדות בדרך כלל ברצפת הייצור הנמוכה-יחסית. במילים שלו, אם מסתכלים על המשפחה החרדית כמשק בית, למה זה חשוב מי עובד? חשוב שההכנסה הכוללת תאפשר למשפחה חיים ראויים מפרי עמלה ולא על חשבון הקופה הציבורית. כמו שבביטחון צריך לעסוק בשילוב חרדים בביטחון הפנים והגנת העורף, שיהיו חשובים במקרה של עימות לא פחות ממה שקורה בחזית, במקום לעסוק במאמץ שווא לגייס אותם לצבא.
אפשר לא לקבל את עמדתו של פלאי. אפשר לומר שאזרחות צריכה להיות אזרחות, והממלכה צריכה לעמוד הן על ערכיה והן על כך שיחייבו כל אחד ואחת באופן שוויוני ככל האפשר. אפשר בהחלט לומר שלו המפלגות החרדיות היו פועלות בדרך שפלאי מתווה, הרבה מן הזעם על החרדים היה שוכך. אבל נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שצריך ללמוד ממנו הוא להיות מעשי. הפוליטיקה שלנו כבר לא עוסקת במעשה כבר זמן רב, ואנחנו כציבור נואשנו מהאפשרות להחזיר אותה לשם. הציפיה שלנו היום מהזירה הציבורית היא בעיקר שתשמש לנו להתנגח, לכעוס, לדרוש ניצחון. זה מובן לגמרי, בטח בימים האלה, אבל כדאי להאזין לאלי פלאי דווקא עכשיו כדי לזכור שבסוף, אם לא נחזור למעשה, נישאר עם הזעם ובלי פתרון.
