(צילום: ירון ברנר)

הנושא החם בתחום הביטחון בימים אלה הוא כשירות צה"ל. העיסוק בו אינטנסיבי והשאלות הנפוצות ביותר הן מתי ייצא צה"ל מכשירות, ומתי חיל האוויר. לא רק הציבור והתקשורת עוסקים בסוגיות האלה, אלא גם ועדת החוץ והביטחון והקבינט. כולם דורשים – בנוסף לתשובה מוסמכת מפי הרמטכ"ל ובכירי צה"ל - גם מספרים שיאששו או יפריכו את טענות ראשי מערכת הביטחון. לכאורה, אלו שאלות קריטיות וקיומיות של אנשים שחרדים לביטחון המדינה ולביטחונם האישי, אבל האמת היא שאין תשובות טובות ומוסמכות. הסיבה לכך היא ש"כשירות צה"ל" ו"כשירות חיל האוויר" הם מושגים חמקמקים שקשה להגדירם באופן אובייקטיבי.
בגדול, צה"ל ומערכים בתוכו כגון חיל האוויר והמודיעין, "כשירים" כל עוד הם מסוגלים לבצע את המשימות ההתקפיות וההגנתיות החיוניות והנחוצות להגנת ביטחון המדינה ואזרחיה. בפועל, אין בטווח הנראה לעין משמעות לקביעה שלפיה "צה"ל או חיל האוויר יצאו מכשירות". גם אין מועד לכך, אפילו במקרה של אי-התייצבות או סרבנות המונית של אנשי מילואים. חוסר כשירות מלא לא נראה באופק. תיאורטית הוא אפשרי, אבל זה לא המצב כעת.
הכי קרוב שהגיע צה"ל ל"חוסר כשירות" היה במלחמת לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006. הכשירות של צבא היבשה ואגף המודיעין היו לקויים באופן חמור אחרי שהייה ארוכה בשטחים ולחימה זעירה בטרור בתקופת האינתיפאדה השנייה. אבל חיל האוויר היה בכשירות מלאה והוא הציל את המצב. יתרה מכך: הוא הצליח באותו קיץ לייצר הרתעה כלפי חיזבאללה והאיראנים, וזו שומרת על שקט כמעט מוחלט עד היום.
2 צפייה בגלריה
ארכיון 14.7.2006 מלחמת לבנון השנייה
ארכיון 14.7.2006 מלחמת לבנון השנייה
תקיפה ישראלית בלבנון, יולי 2006. חיל האוויר הציל את המצב
(צילום: רויטרס)
לכן חשוב מאוד להבין מהי "כשירות צבאית" ומתי צריך לחשוש כשהיא נפגמת או לא מתקיימת. לכשירות הצבא והמערכים שבתוכו יש ארבעה מרכיבים עיקריים:
1. הראשון הוא רמת אימון והמיומנות של המערכים הלוחמים ביבשה, באוויר ובים, ושל המערכים הלוגיסטיים והמודיעיניים שתומכים בהם (המיומנות מורכבת בעיקר מרמה מקצועית ומניסיון של הלוחמים ואנשי המערכים התומכים).
2. השני הוא איכות וכמות ציוד הלחימה, ורמת המלאי של חימוש וחלפים מכל הסוגים שעומדים לרשות הצבא בכל רגע נתון.
3. השלישי הוא היקף כמותי וכושר תפקוד בקצב גבוה של המערכים הלוחמים אל מול המשימות שהם אמורים לבצע.
4. המרכיב הרביעי, העיקרי והחשוב ביותר הוא מידת המוטיבציה של הגייסות בחזית הלחימה. לדוגמה, עריקה המונית של חיילים בצבא הצאר ברוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית ועריקות המוניות נוספות, בתקופות אחרות, הפכו את הצבאות הללו תוך כמה ימים לבלתי כשירים.
לפיכך, שני המרכיבים הקריטיים שבלעדיהם צבא אינו כשיר הם המוטיבציה ורמת האימון והמיומנות. המרכיבים האחרים הם חשובים, אבל אין להם קריטיות מיידית בזמן מלחמה.

המשמעות המעשית והטרגית

כשבוחנים את כל המרכיבים האלו מגיעים למסקנה שצה"ל נמצא היום בכשירות סבירה ואפילו טובה, וכך הוא יישאר גם עד מחצית 2024. מאליו מובן שצבא ומערכים בתוכו יכולים להישאר כשירים גם במצב שבו אין כשירות מקסימלית מבחינת ציוד ואפילו אימונים. צבאות נלחמו וניצחו גם כשהיו מעטים מול רבים וגם כשרמת האימון והציוד שעמדו לרשותם היו לקויים ומיושנים. כלומר, המוטיבציה ניצחה. כך היה במלחמת השחרור ב-1948, וכך באוקראינה מאז פברואר שעבר, שצבאה היה לכאורה ברמת כשירות כה נמוכה עד שלא היה מומחה צבאי אחד שלא ניבא ניצחון מהיר לצבא הרוסי, שהיה לכאורה בכשירות מלאה ועודפת.
לכן, אי אפשר לדבר על "היעדר כשירות בצה"ל" או לקבוע ש"חיל האוויר ייצא מכשירות". אפשר וצריך לדבר על כשירות לקויה, שאמנם לא תמנע מצה"ל מלהגן על מדינת ישראל ולמלא את משימותיו, אבל מחירה יהיה כבד הרבה יותר מאשר במצב שבו צה"ל נמצא בכשירות סבירה או טובה - אבדות של חיילים בחזית, הרג אזרחים בעורף, הפלת מטוסים, אובדן טנקים והרס תשתיות אזרחיות כגון בתי חולים ותחנות כוח. כל אלה יהיו הרבה יותר חמורים אם הכשירות של צה"ל - או של מערכים מסוימים בתוכו (בעיקר חיל האוויר ואגף המודיעין) יהיו במצב של כשירות לקויה או חסרה.
למשל, אם חלק מטייסי המילואים המתנדבים בטייסות הקרב לא יבואו לאימוני כשירות - בתוך חודש או חודשיים הטייסת לא תוכל להוציא ביממה את אותו מספר גיחות תקיפה או הגנת שמי המדינה שהיא מסוגלת להוציא בימי שגרה. פירושו של דבר שייפגעו פחות סוללות טילים ורקטות של חיזבאללה וחמאס, ואלה יוכלו להמשיך לירות על העורף יותר זמן.
אפשר לתת דוגמאות רבות נוספות. למשל, אי-התייצבות של "הטייסים הזקנים והמנוסים", שמדריכים בהתנדבות או כאזרחים בבית ספר לטיסה של חיל האוויר, תוביל בעוד כמה שנים לטייסי סדיר פחות טובים ופחות מיומנים מבוגרי קורסי הטיס האחרונים.
2 צפייה בגלריה
הרמת כוסית בפורום מטכ"ל
הרמת כוסית בפורום מטכ"ל
נתניהו, הרמטכ"ל הלוי והשר גלנט. חטא הדיווח
(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
בהקשר זה צריך לומר שכשירותו או אי-כשירותו של צבא נמדדת בזמן מלחמה (צבא תמיד נמצא באחד משלושה מצבים בסיסיים: שגרה, חירום או מלחמה). כשבצה"ל עסקינן, מדובר בלחימה בכמה זירות במקביל, קרובות ורחוקות, ובמצב שבו העורף הישראלי סופג מטחים בלתי פוסקים של אלפי רקטות, טילים, טילי שיוט וכטב"מים, ונתון למתקפות סייבר על התשתיות העיקריות שלו.
אפשר לומר שצה"ל כמערכת נמצא היום בכשירות סבירה ואפילו טובה. אפשר לומר אפילו יותר מזה: שסביר להניח שצה"ל ינצח במלחמה הבאה ושחיל האוויר יבצע את משימותיו. אבל אם תימשך ההפיכה המשטרית, וכתוצאה ממנה גם אי-ההתייצבות, הסרבנות האפורה, חוסר הלכידות ואובדן האמון בדרג המדיני - הכשירות תיפגע בעיקר במערכים הקריטיים שהם חיל האוויר והמודיעין. פירושו של דבר שצה"ל יבצע במלחמה הבאה את משימותיו, אבל הציבור בישראל ייאלץ לשלם מחיר כבד יותר עבור התוצאה.
אני סבור ששר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי חוטאים בכך שהם מדווחים לדרג המדיני ולציבור על "פגיעה בכשירות" או על "יציאה מכשירות" של חיל האוויר והמודיעין, בלי לציין שהמשמעות המעשית והטרגית של המושגים העמומים האלו היא יותר אבדות בנפש ויותר הרס במלחמה הבאה.