ספק אם הייתה עין שלא דמעה . ספק אם היה אדם בישראל שלא רצה, ביקש, התפלל, ייחל, לפגישה של נעה ארגמני עם אמה. ספק אם יש מישהו שלא ידע שהאמא ביקשה, על רקע מחלתה הסופנית, לראות את נעה עוד פעם אחת, רק אחת, לפני מותה. אחרי כל כך הרבה רגעים מתסכלים, אחרי כל כך הרבה סימני שאלה, אחרי כל כך הרבה ייאוש, היינו כל כך זקוקים לרגע של נחת. קיבלנו אותו.
זה היה מבצע שמן הסתם, כאשר יסופר הסיפור המלא, ההערכה ללוחמים שהשתתפו בו רק תעלה
אם זה לא היה ברור, אז עכשיו זה קצת יותר ברור. צה"ל הענק והגדול, אולי גם קצת מסורבל, הציג כישלון היסטורי ב־7 באוקטובר. אבל צה"ל שהכרנו חזר, במבצע שהזכיר לנו לרגע למה ישראל מסוגלת. רגע של מבצע אנטבה. זה היה מבצע שמן הסתם, כאשר יסופר הסיפור המלא, ההערכה ללוחמים שהשתתפו בו רק תעלה. היינו זקוקים למבצע כזה – מדויק. קטלני. מהיר, עם מודיעין מדהים ועם ביצוע מרהיב – כדי להחזיר קצת, רק קצת, מהביטחון שאיבדנו.
אנחנו חיים בטלטלה ובמטוטלת. לפני רגע היינו בבירא עמיקתא של הכישלון ב־7 באוקטובר, ורגע אחר כך אנחנו באיגרא רמא של מבצע כמעט דמיוני. איך זה שמי שלא היה מסוגל לראות את התמונה הגדולה של ההכנות למתקפה הרצחנית יודע לאתר ולחלץ מחט מערימת שחת.
אחרי הדמעות וההתרגשות וההודיה והשמחה הספונטנית על הצלת ארבע נפשות – חובה לחזור לקרקע המציאות. לוחם אחד, פקד ארנון זמורה, נהרג במבצע. המחיר כבד. אנחנו בין שמחה לדמעה. כל לוחם שיצא לשם ידע שהוא מסכן את חייו. ולמרות זאת, הם נכנסו. מחנה נוסיראת, שממנו חולצו הארבעה, כלל לא נכבש על ידי צה"ל במהלך שמונת החודשים האחרונים. ודווקא שם בוצע החילוץ המרהיב.
