ישראל נקלעה השבוע שלא בטובתה אל מקום שמנהיגיה מנסים להימנע ממנו ממש מהיווסדה: בין המעצמות. "הלב עם האוקראינים, הראש נזהר מפוטין", אמר לי השבוע גורם בולט אחד. לכן נבחרה טקטיקה סדורה שבה בנט הוא הראש; זה שאיננו מגנה את הרוסים. לפיד הוא הלב. זה מתאים לפוליטיקה שלהם, ואולי בעולם מחושב ונטול אמוציות, וגם ערכים, זה היה יכול לעבוד.
ספק אם זה המצב כאשר הצבא הרוסי הופך ערים גדולות באוקראינה לגיהינום, בפלישה שהוא עצמו יזם. כאשר אוקראינים עומדים בידיים חשופות מול הטנקים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הקושי הישראלי ברור. אין פה מקום להתלהמות וקביעות גורפות, נטולות ספק. אכן, פוטין יכול לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בצפון. הדרגים המקצועיים בממשל הרוסי עוינים לישראל הרבה יותר מהנשיא; רוסיה מספקת נשק לגרועים שבאויבינו ומצביעה כמעט תמיד נגד ישראל במוסדות בינלאומיים. פוטין יודע לנקום; הפרשנויות כאילו יש לו אינטרס בהמשך פעולותיה של ישראל בסוריה מדויקות, ובאותה מידה, ובקלות יתרה, הוא יכול להורות שלחיל האוויר לא יהיה חופש טיסה מהגליל העליון וצפונה. עד שיחפוץ אחרת.
מכאן קפצו חלק משרי הממשלה וכמה אלופים במיל' למסקנה מרחיקת לכת: "הצרכים" של ישראל מחייבים אותה לשבת על הקווים. יש פה שתי טעויות. הראשונה היא ההנחה שאפשר לשבת על הקווים בסכסוך כזה. השנייה חמורה יותר. פשוט מדהים עד כמה נוטים פה לשכוח מי באמת מספק לנו תמיכה: האמריקאים. ומי נותן לנו את הציוד הצבאי שבו השתמשו במלחמות – גם האמריקאים. ומי מטיל למעננו וטו – לא הרוסים.
רוצים להיות ריאליסטים? כדאי להבין שארצות-הברית, בניגוד לרוסיה, היא דמוקרטיה. וכדי לשמר את התמיכה האסטרטגית בישראל יש צורך בדעת קהל. השבוע אמר הסנאטור הכי עקבי בעד ישראל, לינדזי גרהאם, שהוא מתעתד "להתקשר לירושלים" משום שישראל מסרבת לספק "סטינגרים" (הוא כנראה מדבר על טילי גיל) לאוקראינים. הוא לא התקשר, אומרים לי בירושלים, אבל הנקודה ברורה. כריסטיאן אמאנפור השתלחה בישראל שמקבלת מימון מארה"ב ולא מתייצבת לצד קייב; זה היה בריאיון עם וויליאם כהן, שהיה שר ההגנה, שאמר מצידו שהוא "מאוכזב עמוקות" מישראל.
כבר בדצמבר שמעתי בוושינגטון, והדברים נכתבו כאן, שהציפייה מירושלים היא להתייצב לצד ארה"ב כאשר רוסיה תפלוש. ראש הממשלה בנט, אולי בנאיביות, מעביר כעת מסרים בין הצדדים, קורא למו"מ. האמריקאים, לפחות חלקם, חושבים שפוטין משחק עם ירושלים וזורע פירוד. כדאי שבנט ייזהר; אסור לו להיראות בעיני הציבור האמריקאי כמתווך נטול פניות באירוע הזה, שבו מופצצים בנייני דירות ונהרגים אזרחים בהמוניהם. הצורך הכי גדול של ישראל היה ונותר שימור מעמדה בארה"ב.
"אני קונה פחיות שימורים", אמר לי השבוע ישראלי אחד, אדם נבון בהחלט אך כנראה חרד. חייכתי קצת. אני רציני, הוא אמר. "תהיה מלחמת עולם?", תהו בפינות הקפה, ספק בשעשוע, ספק בחרדה. תהו, וחיכו לאספרסו.
תרחיש אפוקליפטי כזה איננו אפילו הערכה קלושה, אבל אי-אפשר להאשים את הציבור. הסדר העולמי שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה קורס; המלחמה באוקראינה ממחישה חוסר ביטחון אפל וחדש שחדר למציאות. עד לפני שבועיים קייב הייתה העיר של עתודת המתכנתים בהייטק הישראלי. בחרקוב למדו סטודנטים זרים בהמוניהם. טיסה מאוקראינה לבריסל, בירת האיחוד האירופי, הייתה עניין של שלוש שעות. תוך שבוע החלו להישרף שם בנייני דירות על יושביהם, הרחובות הפכו לביירות של מלחמת האזרחים, יש ביזה ואנשים מחפשים מזון.
ההרואיות האוקראינית מילאה את המסכים וחיממה את הלב. אך הגבורה רק חיפתה על המציאות הנהרסת, הנרמסת, שותתת הדם. רק כשבוע חלף, ולמעלה מ-900 אלף בני אדם הפכו לפליטים. מיליונים איבדו את ביתם. אלפים נהרגו. בחרסון קברו שלשום בקברי אחים, במריופול מתחננים להפסקת אש הומניטרית.
אל תוך הערעור הזה החדיר הקרמלין איום נרחב יותר. שלוש פעמים העלו השבוע הרוסים את כלי הנשק הגרעיניים שלהם. בפעם הראשונה, נשמע הנשיא פוטין אומר ליועציו להעלות את הכוננות של "כוחות ההרתעה", כינוי מקובל לכלי הנשק האטומיים ברוסיה. בפעם השנייה הוזכרה המילה גרעין. בפעם השלישית, כנראה משום שהמערב לא נלחץ דיו, הקרמלין חש צורך לאיית את זה לציבור האמריקאי והאירופי. "אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, ייעשה שימוש בכלי נשק גרעיניים, והיא תהיה הרסנית", הודיע שר החוץ הערמומי של רוסיה, סרגיי לברוב.
אלה הם סממני הלחץ. בסיוטיהם הגרועים ביותר לא האמינו הרוסים שתתאגד מולם קואליציה בינלאומית מלאת נחישות ולמען האמת, גם שנאה. הם לא העריכו כי ארצות ניטרליות כמו שוודיה ושווייץ, שלעיתים נדירות, אם בכלל, עמדו על עקרונות בינלאומיים, יירדו פתאום מהגדר ויתחילו לספק נשק לאוקראינים. הם לא ציפו שחברות בינלאומיות ייצאו בבהלה מרוסיה, מוכנות לרשום במאזנים שלהן הפסדי ענק על נכסים שנמחקו – רק לא להיות קשורות במשטר הפוטיניסטי.
בינתיים זרמו הידיעות מהחזית; לפי המודיעין האמריקאי, שצדק אחד לאחד בהערכותיו מאז חודש נובמבר, המלחמה איננה מתקדמת כמתוכנן עבור הרוסים. הם מעריכים שהיו להם אלפי הרוגים. בטלוויזיה נראו משוריינים שנראו לחלוטין לא פגועים, אך נטושים; סוכנויות מודיעין צבאיות במערב אומרות שלעיתים חיילים רוסים מחבלים בציוד בעצמם, מרוקנים את מכלי הדלק. כל התופעות הללו, שאליהן הצטרפה קריסת הרובל, עוררו חלחלה בקרמלין. אפשר היה לראות את פניהם החיוורות של פקידי המדינה הבכירים הרוסים, מזומנים לישיבת חירום, יושבים בקצהו של שולחן ארוך וביזארי, מחזיקים לעיתים את ראשם בידיהם בשעה שהצאר יושב בצד השני. למערב יש כעת שתי תקוות מרכזיות באשר למלחמה. הראשונה היא שפוטין יבין, רציונלית, שהמחיר כבד מדי, ידרוש מאוקראינה שתכריז על ניטרליות, יודיע שניצח – ויחזור הביתה. פוטין יודע, והמערב יודע, שזו תהיה תבוסה כבירה. האוקראינים היו מוכנים להודיע על ניטרליות לפני שהוא פלש, וגם להיענות ל"חששות הביטחון" של רוסיה.
התקווה השנייה היא שבקרמלין תהיה הפיכת חצר, נתמכת על ידי חלק מהאוליגרכים והממסד הצבאי.
כאשר בוושינגטון מתחילים לקוות למהפכה – ברוסיה, באיראן – אז ברור שאנחנו בצרות. אם יפריעו לנו, איים פוטין, "יהיו לכך את ההשלכות הגדולות בהיסטוריה".
פיונה היל, מומחית לענייני רוסיה וספציפית לפוטין, ששירתה בתפקידים בכירים בממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים, נשאלה השבוע ב"פוליטיקו" על יכולתו של נשיא רוסיה להורות על תקיפה גרעינית. "העניין עם פוטין", היא השיבה ביובש, "זה שכאשר יש לו איזה כלי הוא רוצה להשתמש בו". היא מתארת התנהגות פתולוגית של חציית קווים: שימוש בנשק של גז עצבים רוסי בבריטניה, ולפני כן ההרעלה הרדיואקטיבית בלונדון של עוד אחד ממתנגדיו, ליטוויננקו, "שפוטין הפך אותו לפצצה מלוכלכת, בעצם". "בכל פעם שאתה חושב 'לא, הוא לא יעשה את זה', ובכן – הוא יעשה את זה. אבל אסור שזה יאיים ויפחיד אותנו. זה מה שהוא רוצה". נשתדל.
דמותו של פוטין נבנתה במשך שנים ומלחמות רבות וכעת נחשפת במלוא נוראותה. כאשר דברים כאלה מתרחשים, יש לעיתים ליקויי מאורות. אנשים התרגלו להתייחס למנהיג רוסיה כמעט בחיבה, כאילו היה איזה טיפוס משעשע בגסותו, תזכורת אקזוטית למנהיג לא דמוקרטי. הנה הטלוויזיה שלו משדרת אותו מאמן בג'ודו, רוכב על סוסים, צולל בצוללת זעירה. יש אנשים שכוחנות כזו נראית להם רומנטית, נטולת בולשיט; הם לא מזהים מאחוריה את השחיתות האישית וכמובן, את שובל הדם. לאנשים האלה היה שבוע קשה במיוחד.
5 צפייה בגלריה
אפשר היה לראות את פניהם החיוורות של הרוסים, בישיבת חירום, יושבים בקצהו של שולחן ארוך
(צילום: רויטרס )
לא היה דבר נלעג יותר השבוע מלראות חלק מאושיות הימין, כמו גם כמה גנרלים, מסבירים מתחת לכל מיקרופון רענן שהמלחמה, בעצם, היא באשמת המערב. זה שהרחיב את נאט"ו, שדחק את "הדוב הרוסי אל הפינה". מעניין אם מי שמדברר את העמדה הזו מבין כי מדובר בספין של הקרמלין, שרובו מבוסס על שקרים. נאט"ו מעולם לא התחייבה בפני רוסיה שלא תתרחב, זהו שקר שפוטין סיפר ב-2014 והופרך עוד באותה שנה על ידי מיכאיל גורבצ'וב בכבודו ובעצמו; כל מה שהייתה היא מחויבות שלא להציב לוחמים של נאט"ו אחרי איחוד גרמניה במזרח, זה הכל. היכולת של מדינות ריבוניות לחתום על הסכמים ולכרות ברית הגנה היא ממרכיבי הריבונות שלהן, ואף מדינה במזרח אירופה מעולם לא ויתרה על הזכות הזו. המהפכה הדמוקרטית באוקראינה עסקה בכלל ברצון לחבור לאיחוד האירופי, ולא בברית הצבאית. ממילא נשיא רוסיה איננו חושש ממתקפת טילים גרעיניים בשל התרחבות נאט"ו; מדינתו חיה על גבולות הברית הזו מזה זמן רב. באותה נשימה, אגב, האשימו חלק מהאישים האלה שהמערב היה חלוש ומתון מול הרוסים. אז רגע אחד זו הייתה האגרסיביות המערבית שדחפה את פוטין לפינה, הקשיחות המופרזת, ורגע אחר – הרפיסות של ממשלי אובמה וביידן.
מעניין אם האנשים האלה מבינים עד כמה עמדתם מקבילה לפייסנות הידועה לשמצה של צ'מברלין ושותפיו כלפי הפשיזם. זו טעות מקובלת לראות במדיניות הפייסנות של שנות ה-30 מין פציפיזם פרחוני שכזה, שרואה בהיטלר דוד חביב. הפייסנות הייתה (גם) טיעון של ריאליזם פוליטי, והוא החל בהכרה של חטא קדמון: ההשפלה שכפו המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה על גרמניה בהסכמי ורסאי. הטיעונים דומים לאלה שמושמעים כעת ביחס לרוסיה: ההשפלה שעברה עם קריסת ברית-המועצות. התנאים שנכפו עליה, ואז הופרו. חוסר ההכרה ב"מרחב מחיה" או "תחומי השפעה". "לא קיימנו את הצד שלנו בעסקה", קונן דיוויד לויד ג'ורג' ב-1933, "דחקנו את הגרמנים לדיקטטורה". עיתון "הטיימס" שוב ושוב שינן לקוראיו ש"הסכמי ורסאי הם שהזינו את המרירות בליבו של כל לאומן גרמני".
זו הייתה איוולת אז, כשם שזו איוולת כיום. כן, ייתכן שהתרחבות נאט"ו תרמה את תרומתה לעוינות הרוסית, כשם שהסכמי ורסאי גרמו לטינה; אבל אלה לא מצדיקים או מסבירים לגמרי תוקפנות מלחמתית. פריחת ההשפעה המערבית במזרח אירופה לא נובעת מדיונים גיאו-אסטרטגיים בפנטגון, אלא מרצונם האמיתי של אוקראינים, פולנים, מולדובים והונגרים לחיות חיים מערביים ולא בסגנון רוסי – שהוא גם עני, וגם נטול חופש.
פוטין איננו היטלר, נכון. אך מי שמתעניין באמת בסיבות לפלישה יכול להאזין לאנשים שמבינים ברוסיה, ושעיקר השכלתם לא נובע ממיתולוגיות של מלחמת העולם השנייה וכמה ארוחות צהריים עם הנספח הצבאי הרוסי. פרופ' אן אפלבאום, פרופ' טימותי סניידר, פיונה היל – האנשים האלה, שחקרו את רוסיה וכתבו על פוטין שנים רבות, הזהירו מפניו. בשנים האחרונות פוטין מדבר באורח בהיר לגמרי על "רוסקי מיר", העולם הרוסי. זהו ביטוי מטריד, שבעצם מצייר את החזון האימפריאלי של הצאר במוסקבה – חזון שמתייחס לכל מקום שבו יש דוברי רוסית ברחבי אירופה, ובנוסף לכך את אזורי ההשפעה ההיסטוריים של האימפריה הצאריסטית והקומוניסטית שאחריה. זו איננה פרשנות שלי. "האוקראינים והרוסים הם עם אחד", הודיע פוטין במאמר נרחב שפירסם בחודש יולי ונמצא עדיין באתר הקרמלין, ופירט את חזונו לכך. המאמר באנגלית, למתעניינים.
השבוע ספגה מכונת התעמולה של הרוסים מכה, כאשר אתרי אינטרנט רוסיים הנשלטים בידי הממשלה פירסמו בטעות "מאמר" של "פרשן" שהיה אמור לצאת אחרי ניצחון מפואר, מהיר, באוקראינה. ניצחון שמעולם לא התרחש. זו הייתה החלקה נדירה, שחשפה לרגע אחד מה פוטין רצה ועודנו רוצה באוקראינה. המאמר נמחק בידי הרוסים, אבל הארכיון של האינטרנט זוכר הכל. הכותב מלחך הפנכה מסביר ש"פוטין נטל על עצמו, וזו איננה הפרזה כלל, את האחריות ההיסטורית בכך שאיננו משאיר את השאלה של אוקראינה לדורות הבאים". הוא אומר שזו הייתה נותרת בעיה בשל שתי סיבות, הפיכתה של אוקראינה למוצב של המערב, אך בראש ובראשונה "התסביך של עם מפולג (בין אוקראינים לרוסים, נ.א.), התסביך של השפלה לאומית – כאשר הבית הרוסי נאלץ לוותר על אחד מיסודותיו, קייב...". עוד בתפריט הרוסי לפי מאמר הניצחון שהועלה לאינטרנט ומיד נמחק: ארגון מחדש של הסדר העולמי, עידן חדש של הגמוניה רוסית כאשר המערב מושפל ומפולג.
מי שקנה את הסיפור שהפלישה היא תולדה של נאט"ו משמש, שלא בטובתו, אידיוט שימושי של הקרמלין. ומי שלא מתייצב מול חזון אימפריאלי כזה מזמין אותו לביתו שלו.
ציטוט
"זה גאוני... הוא (פוטין) עשה צעד חכם בכך ששלח את כוח השלום החזק ביותר שראיתי לאזור" (23.2.22)
"הם הורגים אנשים שם... זו שואה" (2.3.22)
דונלד טראמפ מגלה עקביות אופיינית ובקיאות במלחמה באוקראינה
