ניידת משטרה. מכל המקומות בעולם, שם, דווקא שם, התחיל סיפור האהבה הסוחף של אמיר ושני. בין הקריאות במכשיר הקשר, ה"קפיצות" לאירועים מבצעיים והמשמרות הארוכות לתוך הלילה, התאהבו השוטר והשוטרת הצעירים. יד המקרה ציוותה אותם יחד לאותה הניידת במרחב דן, תחנת בני-ברק, אחרי ששני סיימה את שירותה הסדיר כחיילת במשטרה וחתמה קבע. ומאז הם לא נפרדו, עד אותו ערב ברחוב השניים בבני-ברק, רחוב שאולי ייקרא בקרוב על שמו של אמיר. רס"ב אמיר חורי, זיכרונו לברכה.
לפעמים, היא מספרת בשיחות שאנחנו מנהלות במהלך ימי השבעה, אמיר נתן לה לנהוג בניידת. "אבל לא תמיד", היא מתקנת מיד. "'שבי, שבי, אני נוהג' הוא היה אומר לי. אמיר אהב לנהוג מבצעי, מאוד מהר, ומי שניהל את הניידת זה הוא. הוא קיבל קבוע את אזורים 407 ו-,408 הקוד המשטרתי של בני-ברק. זה היה אירוני שכערבי הוא צריז להיות שם. אבל הוא אהב להיות שם, הרגיש שזה כמו שליחות. הוא אמר לי: 'את יודעת כמה פעמים חרדים היו מבקשים ממני לעשות עבורם דברים שהם לא יכלו?' נגיד בשבת, הוא היה מדליק עבורם את האור בלי שיבקשו ממנו. הם באמת היו חשובים לו. לא סתם הוא בחר לעבוד שם ולא סתם הוא טס לזירה הספציפית הזו.
"החיבור בינינו היה מכתוב", היא מתעקשת. "פשוט התאהבנו אחד בשני. הדייט הרשמי הראשון שלנו היה ביחידת הדיור ששכרתי בגני תקווה. דווקא באותו היום האופנוע שלו התקלקל וגם ירד המון גשם, ובכל זאת הוא הגיע עם מוניות ולא עשה מזה עניין. הבטחתי שאני אכין לו לאכול, אבל ברגע האמת לא היה לי כוח, אז הוא הלך וקנה לנו מלא אוכל. הוא גר אז בבית השוטר ביד אליהו בתל-אביב, בלי פרטיות. ברגע מסוים אמרתי לו: 'אל תהיה שם לבד, בוא לגור איתי'".
בת זוגו של רס"מ אמיר חורי ז"ל: רצה להיות ראשון בשביל שאחרים לא ייפגעו
(צילום: עידו ארז, משי בן עמי)
הזוג נדד מעט בין דירות באזור המרכז עד שמצאו את מקומם בשכונת נווה סביון שבאור-יהודה, סמוך לבית הוריה. "אמיר רצה לגור בצפון, בנוף-הגליל. אמרתי לו: 'אני מסכימה, רק תן לי שנייה, אחרי שייוולד לנו הילד הראשון ואמא שלי תעזור לנו קצת. אני לא יודעת מה זה להיות אמא. ואז נעבור לאן שאתה רוצה'".
עד כמה העובדה שאת יהודייה והוא ערבי-נוצרי הייתה נוכחת במערכת היחסים שלכם?
"הכרתי אותו כבן אדם מההתחלה. הוא נתן לי לחוות אותו, ולא משך לשום כיוון ואני לא משכתי. נהנינו מהאהבה שלנו יחד. וכל הסובבים ידעו".
איך אומרים להורים: "אבא, אמא, יש לי חבר ערבי"?
"הם גילו את זה לבד. אל תשכחי שאמיר היה מגיע אלינו לארוחות ערב עוד קודם, אז הם הכירו אותו כחבר שלי למשטרה שנשאר במרכז ובא לאכול, כמו הרבה שוטרים שהזמנו. אבא שלי גם התנדב במשטרה מעל 30 שנה והוא אירח כמו כל אדם. כשהקשר בינינו התפתח, הם כבר הכירו אותו. ולכן השאלה הזו שכולם שואלים, 'איך התגברתם על ההבדלים בדתות', היא לא רלוונטית. אני לא ראיתי את ההבדל. כל מי שסביבי ידע שאם הם אוהבים אותי, הם אוהבים את אמיר. ההורים שלי קיבלו אותו כמו ילד שלהם, אמא שלי בכתה אתמול כאילו חס וחלילה זה הבן שלה שמת.
"אבל עברנו המון קשיים בלהיות זוג מעורב", היא נפתחת פתאום. "ההורים שלי תמיד אהבו אותו. הקשיים היו איך להתקדם עם זה קדימה. אנחנו אהבנו זה את זה בלי מגבלות. מעולם לא היה לנו שיח על גזענות, לא בינינו ולא עם המעגלים הקרובים לנו. כן, יש פה אישיו, אבל אף פעם הוא לא היה שלנו, בשבילנו. אני מבינה שמה שמעניין זה יהודייה וערבי ובגלל זה אני מושכת את תשומת הלב, אבל אני בוחרת לדבר על אמיר, הגיבור שלי".
כשהיו פיגועים ומישהו אמר "מוות לערבים", אמיר היה נפגע?
"אמיר לא דיבר על דברים כאלו".
מאז הפיגוע שני מקבלת בפייסבוק שטף בלתי נגמר של הודעות מעודדות. בלילה כשכולם מתפזרים, היא אפילו משיבה להן.
הלווייתו של אמיר חורי
(צילום: שמיר אלבז )
היו גם הודעות נאצה?
"לא. קיבלתי חיבוק ואהבה ומילים טובות מכל המגזרים - יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים. מאלמנות ומהורים שכולים".
זוגות מעורבים אחרים בישראל לא זוכים ליחס כזה.
"זה בגלל שאמיר נפל כגיבור. יצא לנו פעם לדבר על המקרה של לוסי אהריש וצחי הלוי. אפילו שיתפתי מתישהו פוסט על זה. דובר שם על אהבה ללא תנאים, או הבדלים. שיתפתי כי אני חושבת שזה חשוב, גם לאנשים שאין להם קשר לסיטואציה. אם נרצה או לא, אנחנו חיים במדינה מעורבת, ונמשיך להיות במדינה מעורבת וצריכים ללמוד לחיות אחד עם השני. לא כולם רוצים ברעתנו, היהודים, והנה הדוגמה לפנים היפות של מדינת ישראל. אמיר לא בחר על מי הוא יגן ועל מה. הוא ידע יפה מאוד: בבני-ברק לא גרים חילונים. ובטח שלא ערבים. הוא ידע יפה מאוד על מי הוא רץ להגן בתוך האש. כל עוד יש אהבה זה לא מעניין. לא מסתובבים עם תגיות על המצח ואף אחד לא צריך להסתובב ככה. אם אתם רואים זוג כמונו, תנו לכל אחד לאהוב בדרך שלו ואל תתערבו לו בחיים. תחיו את החיים שלכם ואל תנסו לחיות את החיים של מישהו אחר. מבחינתי הקשיים לא היו, הם יתחילו עכשיו".
ועדיין, אחרי הפיגוע, מישהו בבני-ברק אמר בשידור: "לפה לא ייכנסו יותר ערבים".
"אני מבחינתי מקבלת את החיבוק האוהב מכל אזרחי המדינה, ועבור אמיר זה לא רלוונטי. כל מה שקשור לערבים, יהודים ומה אנשים חושבים, לא היה רלוונטי בחייו, אז בטח לא אחרי מותו. אמיר היה אדם שאהב את כולם. קם בבוקר, לבש את המדים והלך לשמור על האזרחים הכי שונים ממנו בצורה קיצונית.
"תמיד תהיה גזענות. אבל מבחינתי כשהצגתי אותו לאנשים, זה לא היה: 'תכירו, זה אמיר בן הזוג שלי והוא ערבי'. למה, כשאחי הביא הביתה חברה, הוא אמר: 'זו החברה שלי והיא יהודייה?' למה צריך טייטל? אנחנו לא מקטלגים אנשים, כי אנחנו לא כאלו. אני בטוחה שהיו אנשים שחשבו לעצמם 'מה הם צריכים להיות יחד'. אני בטוחה שאנשים אמרו דברים, רק לא בפניי. אנחנו בחרנו לא להתייחס לזה, ולכן זה לא ערער אותנו ולא נעלבתי.
"האהבה ניהלה אותי ולא עניינו אותי קולות הרקע והרעש מסביב". דוגמאות ספציפיות היא מסרבת לספק. "יש דברים שיישארו רק שלנו, אבל אהבנו ולא ויתרנו זה על זו לשנייה. אף פעם לא דמיינתי שמלת כלה. רציתי מסיבה גדולה, ידעתי שהיא תהיה אזרחית, בארץ, שכל החברים יבואו וייהנו וישמחו איתנו. עוד לא הייתה טבעת, אבל הוא לקח טבעת שלי כדי לקחת מידה, וביום שהוא נקבר הביאו לפה את האוטו שלו, ידעתי איפה הוא שם אותה והחזרתי לעצמי את הטבעת שלי. הבנתי שהוא הספיק לקחת מידה אבל לא לעצב".
× × ×
אנחנו יושבות בסלון ביתם של סאמיה וג'ריס חורי. שתי תמונות ענק של אמיר ניצבות שם עכשיו על הקיר, ליד תמונות הנכדים. סאמיה, מורה במקצועה. ג'ריס קצין משטרה ששירת 32 שנה במחוז תל-אביב. בתפקידו האחרון היה חוקר נוער בתחנת יפו. ארבעה ילדים נולדו למשפחת חורי: לינה, ויויאן, מייקל ובן הזקונים, אמיר. כשהיה בן תשע החליט אבי המשפחה לפרוש לגמלאות, לפתוח בית ספר לנהיגה ולהגשים חלום ישן: לבנות בית בגליל.
אביו של אמיר ח'ורי שנרצח בפיגוע בבני ברק
(צילום: שמיר אלבז)
התלבטות נרשמה בין סכנין, משם הגיעה משפחתו של ג'ריס, או נצרת, שם גדלה סאמיה. בסופו של דבר נצרת ניצחה, ואת ביתם הקימו אמנם בחלק היהודי של העיר, אך סמוך מאוד לשטח הגובל עם נצרת הערבית, באופן סמלי כל כך לסיפור חייהם, סיפור של דו-קיום טוטאלי בין יהודים לערבים.
"אמיר סיים את לימודי התיכון בבית הספר האורתודוקסי בנצרת", מספר אביו, "הוא טייל בחו"ל במשך שנתיים. אחר כך נסע ללמוד רפואה בירדן, באוניברסיטה מצוינת. הוא למד שנה אחת וסיים בהצטיינות, אבל באחת החופשות בא ואמר לי: 'אבא, אני רוצה להתגייס למשטרה'. מיד התקשרתי לחבר שלי ממחוז תל-אביב, סיפרתי לו על הילד, והוא שמע ומאוד התלהב: 'מחר', הוא אמר לי, 'שיבוא כבר מחר'".
כך החלה לפני עשור הקריירה המשטרתית של אמיר, שהיה, לדברי כל מי שהכיר אותו, איש שטח אמיתי. במקביל הוא למד משפטים, וגם שם סיים בהצטיינות.
סאמיה מספרת על הפגישה עם השוטרת הצעירה, אז בת ,24 שבאה לביתם. "אמיר היה אדם סגור ולא משתף. באחד מסופי השבוע הוא ירד במדרגות ואמר לי: 'עוד מעט מגיעה מישהי אלינו הביתה'. טוב, אמרתי לעצמי, אז בחורה אחת צריכה להגיע. ואני במטבח, מבשלת לשישי ועסוקה בכביסות, ופתאום מגיעה מישהי, מנשקת אותי ואני לא מכירה אותה, אף פעם לא ראיתי אותה, ועולה למעלה. אמרתי: 'מי זו הבחורה הזו?' ככה הבנתי שהיא החברה שלו".
וכך היה גם בבית הוריה של שני באור יהודה. "תמיד כשהייתי אומרת: 'אמא, אמיר בא לשישי', כולם נשמו לרווחה, ש'איזה מזל, כי אז אמא תכין אוכל טעים. אם אמיר לא יבוא, היא לא תכין לנו אוכל'. אמא מרוקאית, אבא פרסי, אז שני המטבחים מאוד דומיננטיים, ואמיר אהב דגים מרוקאיים ובאנים עם בשר ועוגות שוקולד. אני ואמיר זה אוכל. לכל משמרת הוא היה הולך עם אוכל מדוגם. מלא-מלא קופסאות מסודרות, עד רמת הקופסה לרטבים והקופסה למלח ולפלפל. כריכים מסודרים, מים, חטיף אנרגיה".
× × ×
שני קוראת לו אמיר. אבל במשטרה כולם קראו לו חורי. כך הוא נצרב בזיכרון הלאומי, בסרטון המדהים ממצלמת הגוף של שותפו לאופנוע, רס"מ ע'. "חורי, תיזהר!" צועק לו ע', בזמן ששניהם דוהרים לתוך קו האש של המחבל שרצח כבר ארבעה אנשים והתכוון לגדוע את חייהם של רבים נוספים. אבל חורי לחץ על הגז והסתער. זה מה שהוא ידע לעשות. זה מה שהוא אומן לעשות. זה גם מה שהוא אמר לשני שלו שהוא מתכוון לעשות, אם רק ייתקל במחבל.
"חורי, תיזהר": התיעוד ממצלמת גוף של רס''מ ע' שחיסל את המחבל בבני ברק
(צילום: דוברות המשטרה)
השיחה הזו ביניהם התרחשה יומיים לפני מותו. אמיר עבד במשמרת בוקר וחזר הביתה לנוח. "הוא רצה לנסוע לישון בצפון, אבל ביקש שאכין לו ארוחת ערב ושנצפה יחד ב'צומת מילר', תוכנית שמאוד אהבנו. אמרנו נשב, נאכל, נצחק. ואז פתאום התחילו הדיווחים על הפיגוע בחדרה. אמרתי לו: 'תראה מה זה, תיכננו לעשות ערב בבית, ארוחת דייט עם צומת מילר, ופתאום אנחנו צופים בפיגוע?' והוא אמר: 'יו, זה מטורף. תראי מה הולך שם'. הרגשתי שהוא רוצה להיות שם. 'ואם היית שם?' שאלתי, והוא ענה: 'וואי, החלום שלי זה להסתער, לא הייתי חושב לשנייה'. אמרתי לו: מה יש לך, תפסיק. אנשים שילמו בחיים שלהם, אבל הוא לא פחד. הוא אמר לי את זה אלף פעמים. בגלל זה אני יודעת שעכשיו הוא שוכב רגוע, גאה בעצמו".
זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם פנים מול פנים. "ביום שלישי הייתי עם חברה שלי בדרך לגלידה, כשהתחילו דיווחים על פיגוע בבני-ברק. אמרתי: 'וואי-וואי עכשיו אני אתקשר לאמיר', והיה צליל כזה של תפוס, כאילו הרבה אנשים מתקשרים אליו יחד או שהוא מוציא שיחה. באיזשהו מקום בלב טיפה שמחתי שהוא מתקשר, מדווח, מתפעל דברים בשטח. לחברה אמרתי: 'בואי לא נשגע אותו, ננסה להשיג פרטים ממישהו אחר', כי קרה שהייתי מתקשרת ואומרת: 'רק תענה לי שהכול בסדר', והוא היה אומר: 'שני, זה לא הזמן עכשיו'. באותו הרגע עוד עברה לי בראש מחשבה: מזל שלא נסענו לאכול גלידה אצל אנדריי ברמת גן, כי הפיגוע ממש קרוב לשם. בסוף שלחתי לו הודעה: 'אתם בסדר?' כי מבחינתי על האופנוע הם שניים, צמד. ליד הגלידה אני אומרת לחברה שלי: 'אני מרגישה שמשהו לא טוב קרה'.
התקשרתי למפקד שלו ובינתיים מתחילים להתקשר אליי, שואלים אם הצלחתי להשיג אותו. בסוף המפקד שלו ענה לי ואמר: 'אני לא יודע מה איתו. אני רק יודע שהוא פצוע קשה ובבילינסון'. כנראה הוא ידע, ופחד להגיד לי. הדלקתי ארבעה וינקרים, נסעתי כמו משוגעת. כשהגעתי לבילינסון פשוט זרקתי את האוטו וטסתי למעלה למיון. כל כך שמחתי שהוא פצוע. אמרתי: לא נורא, הוא כבר היה פצוע, הוא יודע לצאת מזה. אבל ברגע שהגעתי עטו עליי כל כך הרבה אנשים, שמיד הבנתי שהוא הלך. כי לא עוטפים ככה בן אדם על מישהו פצוע.
"היו שם המון קצינות שאמרו לי 'אנחנו מצטערות', והבנתי. אני לא זוכרת הרבה, רק שהעפתי את כולם, עם המרפקים, הדפתי המון אנשים מהגוף שלי, אמרתי להם לעזוב אותי בשקט, שזה לא יכול להיות, שזה לא אמיר כי אמיר לא יכול למות. הוא יכול רק להיפצע".
בכל אותו הזמן, אביו של אמיר מצלצל לשני בלי הפסקה. "ג'ריס לא ידע מה קורה, הוא התקשר אליי בלי סוף. לא ידעתי מה לעשות. כולם אמרו לי: 'אל תודיעי להם. זה לא התפקיד שלך'.
"בבית החולים", היא ממשיכה לתאר את אותו לילה גורלי, "אני כל כך רציתי שזה לא יהיה נכון. שמשהו ישתנה. אמרתי לרופאים: אל תוותרו עליו, אולי זה לא סופי מה שקבעתם? והרופא אמר: אני מבטיח לך שניסינו הכל, לא ויתרנו עליו לשנייה. הבנתי שהכדור פגע בחזה ליד הלב. במקום הזה, לא הייתה אפשרות להציל את אמיר. אם זה היה פוגע רק קצת הצידה, הוא היה קם. כנראה רצו שכל עם ישראל יכיר אותו כגיבור".
2 צפייה בגלריה
האב ג'ריס. "הוא התקשר אליי בלי סוף. כולם אמרו לי - אל תודיעי להם, זה לא התפקיד שלך"
(צילום: נחום סגל)
בבית החולים לא הצליחה להביא את עצמה להיפרד מאהובה. "בהתחלה אמרתי שאני רוצה לראות אותו. אבל לא הייתי מסוגלת. הרגשתי שכל עוד לא ראיתי שהוא מת, זה לא באמת קרה".
× × ×
מבית החולים נסעה לבית הוריה. "שכבתי במיטה", היא משחזרת, "ולפני ששמתי את הראש על הכרית, אמרתי: 'אלוהים, תעשה בבקשה שזה לא יהיה נכון. אני לא רוצה להיפרד מאמיר. אבל אם זה נכון והוא אוהב אותי, תגיד לו שיבוא להיפרד ממני. ואז", היא עוצרת לשנייה, "נרדמתי וחלמתי חלום. חלמתי שאנחנו ישנים במיטה, בבית של ההורים שלו, ואמיר מנשק אותי, ואז אני יוצאת החוצה, רואה את אבא שלו, ולוחשת לו: 'אתה יודע שאמיר מדבר איתי, מחבק אותי? אתה יודע שהוא לא באמת מת?' וג'ריס, אבא של אמיר, מביא רופא, שנכנס ובודק ואומר שיש פה נס רפואי. ואני יוצאת מהחדר בסערה: 'אתם רואים? מה אמרתי לכם? עכשיו אני חייבת ללכת, להודיע לכולם. שלא יגידו עליו דברים עצובים, שלא יפיצו שהוא מת'. ואני הולכת ברחוב לחפש אנשים להודיע להם, ופתאום מתקשרים אליי: 'שני, תגיעי מהר, אמיר בוכה ורוצה שתחזרי', ואני עונה להם: 'תגידו לו שלא יבכה, אני תכף חוזרת'. באותה שנייה התעוררתי ומיד עצמתי את העיניים. רציתי להיות בחלום עוד שנייה אחת, שבה אוכל להגיד לכולם 'זה לא נכון שהוא מת'. אבל התעוררתי, נכנסתי ל-ynet וראיתי את הכותרת".
רבבות מבקרים פקדו השבוע את בית משפחת חורי בנוף-הגליל. היו בהם שרים, חברי כנסת, ראש השב"כ, רבנים בכירים וגם אזרחים רגילים. כולם רצו לקחת לעצמם חתיכה קטנה מאיש המשטרה שנראה בצילומים כל כך חסון, שדבר לא יכול לפגוע בו.
לפני שבאה לבית הקברות, חזרה שני לכמה דקות לביתם. הנרגילה שלו, תמיד בטעם תפוח, נמצאת שם. והררי ממתקי מילקה, השוקולד שאמיר הכי אהב. "הוצאתי דברים מהארון", היא מספרת, "פשוט משכתי אותם, עשיתי סיבוב בבית, הרחתי את הכרית".
ביום חמישי התקיים טקס האשכבה. לפי מנהגי הנוצרים, הארון הפתוח מוצב בכנסייה וכולם עוברים על פני המת. אחר כך הם מחויבים לשלושה ימי אבלות, שבהם באים המנחמים לבית המשפחה. אצל אמיר, בגלל נסיבות מותו והעובדה שהרבה מהמנחמים הם יהודים, הכול קצת התערבב. בין מנהגי השבעה היהודית לאבלות הנוצרית. המשפחה קיבלה מנחמים שבוע מלא, עם גיחות לטקסים בכנסייה.
"עוד בלילה של הפיגוע הציעו לי להיכנס לראות אותו, אבל כל כך פחדתי שהפנים שלו נפגעו, ושאני אזכור אותו לא כמו שהוא היה באמת. לא נכנסתי. ובכנסייה, בארון הפתוח, הלבישו אותו בחליפה. כשאזרתי אומץ והתקרבתי, נרגעתי. הוא היה יפה, בדיוק, אבל בדיוק, כמו בחייו. יותר יפה אפילו. סביב הפנים שלו הייתה הילה, החיוך לא זז מילימטר. אמנם זה לא היה החיוך הרחב שלו, יותר כמו החיוך הזה שהיו מצלמים אותנו והייתי נוזפת בו: 'תחייך כבר' והוא היה אומר: 'לא רוצה'. הוא נשאר הכי יפה בעולם. ואז התקרבתי ונתתי לו נשיקה בפה. אמרתי לו: תקום, תגיד להם שאתה מסתלבט עליהם, שאתה לא באמת ישן. והוספתי בלב: הבטחת לי שלא תלך, שתשמור על עצמך. כמו אז, כשאמרתי לך, מבטיח??? ואתה ענית: 'אני מבטיח, יפה שלי'.
"את אמיר הניעה אהבת המדינה. אני בטוחה שאם היו שואלים אותו עוד עשר פעמים אם הוא מצטער על מה שעשה, גם במחיר אובדן חייו, הוא היה עונה: 'ויפה שעה קודם'. גם אם היה צריך להסתכל לאמא ואבא שלו ולי בעיניים, הוא היה עונה: 'הייתי עושה זאת שוב אם צריך, בלי לבקש מכם סליחה'.
"אני יודעת שהוא לא מצטער, כי כשהוא שכב בכנסייה שלו ורגוע רואים שהייתה לו את השלווה. הפנים שלו שידרו: 'אני בסדר, עשיתי את מה שצריך, תהיו רגועים'. אם היו שואלים אותו מה הדרך שהיית בוחר למות בה, הוא בטוח היה עונה: על מדים. לא בתאונה, לא במחלה. רק על מדים".
