בספטמבר 2020 הרשת געשה: חברת הקונגרס האמריקני אלכסנדרייה אוקסיו-קורטז, הנמנית עם מנהיגי המחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, הודיעה כי תבטל את השתתפותה בטקס לזכר ראש ממשלת ישראל המנוח יצחק רבין, טקס שהוביל ארגון Americans for Peace Now. הסיבה? התבטאויות-העבר של רבין שלפיהן צריך "לשבור להם (לפלסטינים) את העצמות".
המהפכה הפרוגרסיבית – הכתבות הקודמות בסדרה:
• שליש מהקולות בפריימריז: כמה חזק "השמאל החדש"?
• גם ישראל על הכוונת: במה מאמינים הפרוגרסיבים?
על פניו, החלטתה של אוקסיו-קורטז מוזרה מאוד – הרי AOC, כפי שנוהגים לכנותה בשל ראשי התיבות של שמה, היא אשת שמאל מובהקת, ומי מזוהה עם מחנה השמאל הישראלי יותר מאשר רבין? ובכל זאת, מתברר כי במערכת היחסים הנוכחית בין השמאל העמוק של המפלגה הדמוקרטית לבין ישראל, גם ראש ממשלה הזכור כמי שנרצח על מזבח השלום איננו דמות שאפשר לגבש סביבה קונצנזוס.
בכך שביטלה את השתתפותה בטקס המחישה אוקסיו-קורטז עד כמה נפיצה סוגיית היחס של האגף הפרוגרסיבי כלפי ישראל. שורשי היחס הזה נעוצים עמוק באידיאולוגיה הפרוגרסיבית הקונה כעת אחיזה בקרב חלקים בציבור האמריקני, אידיאולוגיה המקשה מאוד על החברים המתונים יותר במחנה זה "לצאת מהארון" ולהביע בפומבי תמיכה בישראל – מדינה שבמשך עשרות שנים נחשבה לבעלת הברית הקרובה ביותר של וושינגטון במזרח התיכון.
חייב להיות פתרון
עמודי התווך הרעיוניים שעליהם נשענת תפיסת העולם הפרוגרסיבית – חלוקה דיכוטומית של העולם ל"פריבילגים" ול"מודרים", קידוש ערכי הצדק והשוויון ואסטרטגיה פוליטית המכוֹננת "ברית של מדוכאים" (intersectionality) – מציבים את הפרוגרסיבים מלכתחילה בנקודת מוצא ביקורתית כלפי ישראל: הם רואים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסיפור דוד וגוליית מודרני, שבצדו האחד מעצמה אזורית וכלכלה משגשגת המצוידת במטוסי F-35, בכיפת ברזל ובמטרייה מדינית מארה"ב, ובצדו השני – מיליוני בני אדם החיים בצפיפות, בעוני וללא זכויות יסוד.
רשידה טליב נאמה בבכי בקונגרס: "לסיים את האפרטהייד"
עיקרון נוסף שבו דוגל הזרם הפרוגרסיבי – הראייה האופטימית שלפיה העולם שבו אנו חיים איננו "הטוב שבעולמות האפשריים" ותמיד יש מקום לשפר אותו – מציב אותם בעמדה אקטיבית, ומוביל אותם להשמיע טענות כמו "חייב להיות פתרון לסכסוך" ו"המצב לא יכול להימשך". על כל זה יש להוסיף את העובדה שהפרוגרסיבים רואים במלחמות כלי שרת בידי האליטות (שכן מי שמשלם את המחיר הוא "העם", ולא הפוליטיקאים ששולחים חיילים למלחמה או התעשיינים שמתעשרים ממנה), ולכן הם דוגלים בהתנגדות להפעלת כוח באשר היא, למעט במצבי קיצון.
גם ישראל, בתורה, מגיעה למפגש שלה עם הפרוגרסיבים מנקודת פתיחה בעייתית: בעוד לישראל יש אינטרס מובהק שארה"ב תשמר נוכחות צבאית במזרח התיכון, פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית בארה"ב מעוניינים בהפחתת הנוכחות הזו, והאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית הוא הקולני ביותר בנוגע לכך. גם הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, שהוא עמוד תווך מרכזי ביחסים בין שתי המדינות, אינו אהוד בקרב הפרוגרסיבים – משום שמעצם הגדרתו הוא פועל לטובת אינטרסים צרים בלבד, ולא לטובת "העם". חוסר האהדה הזה רק מגדיל את האתגר.
12 צפייה בגלריה
המנהיג היהודי של הפרוגרסיבים ברני סנדרס. המבקרים: שמאל קיצוני מנצל את יהדותו
(צילום: AFP)
חשוב להדגיש: ביקורת על ישראל מצד פוליטיקאים אמריקנים – ודאי מצד פוליטיקאים דמוקרטים – איננה דבר חדש; אולם בעוד דמוקרטים מהזרם המתון של המפלגה כמו ברק אובמה וג'ו ביידן הסתפקו בדרך כלל בקריאה לממשלה בירושלים להימנע מפגיעה בחפים מפשע במהלך עימותים צבאיים או גינו בנייה בהתנחלויות, ובה בעת המשיכו לראות בישראל בעלת ברית חשובה, הפרוגרסיבים נוקטים ביקורת יוצאת דופן בחריפותה. בבסיס המדיניות שלהם כלפי ישראל עומדות שתי הנחות יסוד פשוטות: האחת היא שאם ישראל היא בעלת ברית חשובה, עליה לנהוג לפי סטנדרטים מוסריים גבוהים, אלה המצופים מדמוקרטיות ליברליות; והשנייה היא שבפועל ישראל איננה נוהגת לפי סטנדרטים כאלה. החיבור בין שתי ההנחות הללו מוביל את הפרוגרסיבים למסקנה בלתי-נמנעת מבחינתם: ישראל איננה בעלת ברית חשובה.
סוף לפרויקט הקולוניאלי
הפרוגרסיבים טוענים שאם ישראל איננה בעלת ברית חשובה, הרי שלא צריך להתייחס אליה ככזו – ולכן הם קוראים לשנות את המדיניות האמריקנית כלפיה. "קשת הדרישות" הפרוגרסיביות בנושא רחבה: החל בהתניית הסיוע הביטחוני – 3.8 מיליארד דולר שמעבירה ארה"ב לתקציב הביטחון הישראלי מדי שנה – בשינוי מדיניות מצד ירושלים; וכלה בהפעלת לחץ מסיבי על ישראל, כולל באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם, בדרישה שתעשה ויתורים מדיניים, תסיר את "המצור על עזה" ו"תסיים את הכיבוש".
12 צפייה בגלריה
בכירי המחנה הפרוגרסיבי, מימין למעלה עם כיוון השעון: ברני סנדרס, אילהאן עומאר, רשידה טליב, איאנה פרסלי ואלכסנדרייה אוקסיו-קורטז
(צילום: AP, רויטרס, AFP)
רוב הפרוגרסיבים, כמו הסנאטור ברני סנדרס, הדמות המזוהה ביותר עם המחנה, ידגישו כי לישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית (ובכך הם מצטרפים לקונצנזוס הכלל-אמריקני התומך בפתרון שתי המדינות), אך בשוליים השמאליים-יותר של המפלגה יש גם פוליטיקאים פרוגרסיבים התומכים בגלוי בתנועת ה-BDS, הקוראת לחרם ולהטלת סנקציות על ישראל גופא ולא רק על ההתנחלויות, ודורשת את שיבתם של מיליוני פליטים פלסטינים וצאצאיהם לשטח ישראל – רעיון שפירושו המעשי הוא חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
בקונגרס אפשר למצוא שלוש חברות התומכות במפורש ב-BDS ובזכות השיבה – שתי חברות הקונגרס המוסלמיות הראשונות בהיסטוריה רשידה טליב ואילהאן עומאר (טליב היא אף בתם של מהגרים פלסטינים), וחברת בית הנבחרים קורי בוש. פרוגרסיבים הדוגלים ברעיונות אלה נשענים על תפיסה היסטורית מעוותת של המושג "פליטוּת" (שהרי הפלסטינים, לפי האו"ם, הם הפליטים היחידים בעולם המורישים לילדיהם את מעמדם כפליטים), ויש ביניהם מי שרואים בעצם הקמת מדינת ישראל פרויקט קולוניאלי, שבמסגרתו בני עם ילידי נכבשו על-ידי לבנים שבאו מאירופה.
שלושה גוונים של אנטישמיות
לפרוגרסיבים יש חילוקי דעות מהותיים לא רק עם מדינת היהודים, אלא גם עם הקהילה היהודית בארה"ב – או לפחות עם חלקה. הקהילה היהודית, על מיליוני חבריה, אמנם איננה הומוגנית, אולם רובם של יהודי אמריקה הם עירוניים משכילים (ולכן משתייכים למעמד הגבוה או הבינוני-גבוה), ורובם גם לבני-עור. שתי הקבוצות הללו נתפסות בחלוקת העולם הדיכוטומית שעושים הפרוגרסיבים כקבוצות "פריבילגיות", ולכן במסגרת המִשנה הפרוגרסיבית היהודים משויכים באופן אוטומטי למי שמרוויחים מהסדר הקפיטליסטי הקיים.
ברקע הדברים חשוב לזכור כי רוב יהודי ארה"ב מצביעים בעקביות למפלגה הדמוקרטית: 71% מהיהודים הצביעו ב-2016 להילרי קלינטון, ואחוז דומה נתן את קולו לביידן בבחירות של השנה שעברה. מרבית יהודי ארה"ב משתייכים לזרמים הליברליים ביהדות (קונסרבטיבים ורפורמים), ובהתאם לכך הם רואים במפלגה הדמוקרטית, על ערכיה הליברליים, את המפלגה שמייצגת אותם בצורה הנאמנה ביותר.
ואולם עם האגף הפרוגרסיבי, כאמור, יחסיה של הקהילה היהודית מורכבים. חלק גדול מיהודי ארה"ב עוקבים ממרחק-מה אחרי התחזקות האגף הזה, ומבקשים למצוא את האיזון בין ערכי היהדות הליברלית – הכוללים ערכי שמאל מובהקים כמו צדק חברתי, קליטת מהגרים וטיפול במשבר האקלים – לבין תמיכה בישראל; אחרים, ובהם אנשי ארגונים יהודיים כמו If Not Now ו-Jewish Voice for Peace, מצטרפים באופן פעיל למאבק הפרוגרסיבי, ודורשים, בשם המחויבות שלהם לעקרונות כמו תיקון עולם וצדק גזעי, שינוי במדיניות האמריקנית כלפי ישראל, כדי שהממשלה בירושלים תשנה את מדיניותה ביחס לפלסטינים.
12 צפייה בגלריה
שלט בהפגנה פרו-פלסטינית במנהטן בזמן המבצע בעזה: "ביידן, עצור את מימון הכיבוש. מיהודייה ישראלית"
(צילום: gettyimages)
כך או כך, גם ההירתמות של יהודים למאבק הפרוגרסיבי אינה מונעת מגורמים בשוליים הקיצוניים של האגף השמאלי לתפוס את היהודים כ"אויב", על בסיס ההנחה שזוהי קהילה לבנה, משכילה ועשירה ברובה, השייכת לאליטה חברתית-כלכלית שנהנית מ"הסדר הקיים". בשוליים הקיצוניים האלה אפשר לסמן פעילים שתפיסתם, אם ננסח זאת בצבעוניות, נשענת על "אנטישמיות אדומה" – שנאת יהודים השואבת השראה מרעיונות מרקסיסטיים של מלחמת מעמדות. אנטישמיות זו שונה מ"האנטישמיות הלבנה", שהיא האנטישמיות הקלאסית המבוססת על תורת הגזע ונפוצה בעיקר בחוגי ימין קיצוני, והיא שונה גם מ"האנטישמיות הירוקה", זו ששורשיה איסלאמיסטיים ושאף היא נותנת בשנים האחרונות את אותותיה באירופה ובארה"ב. ביטויים מוחשיים לאנטישמיות האדומה נראו במהלך המחאה נגד הגזענות ששטפה את אמריקה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, אז הושחתו כמה בתי כנסת בארה"ב, והיא קיבלה ביטוי גם בהתבטאות של חברת הקונגרס עומאר, שחוללה סערה בארה"ב כשאמרה כי פוליטיקאים אמריקנים תומכים בישראל "רק בגלל הבנג'מינז", כלומר בגלל הכסף שהם מקבלים בעבור תמיכתם (ב"בנג'מינז" התכוונה עומאר לפניו של בנג'מין פרנקלין, המופיעות על שטר של מאה דולר).
ואולם כמו תמיד, הניסיון לצבוע את השמאל העמוק בארה"ב כאנטישמי-כולו מתעלם ממציאות מורכבת יותר. כך למשל חברת הקונגרס אוקסיו-קורטז – שותפתה של עומאר לקבוצת המחוקקים הפרוגרסיבים המכונה "היחידה" (squad), קבוצה המותחת ביקורת חריפה ביותר על ישראל – יצאה במהלך מבצע "שומר החומות" נגד גילויי אנטישמיות ואף פתחה קו חם לדיווחים על אירועי אלימות ומעשי ונדליזם שכוונו נגד יהודים. אל מול התלונות הנשמעות לא פעם על אנטישמיות מובנית בתוך המחנה הפרוגרסיבי ניצבת גם העובדה שכמה מהדמויות האהודות ביותר בתוכו הן יהודיות. מעל כולם ניצב ברני סנדרס, שהוא לא רק יהודי, אלא גם מתנדב-לשעבר שגר בשנות ה-60 בקיבוץ שער העמקים ונוהג להזכיר מעת לעת כי קרובי משפחתו עודם חיים בישראל. יהודים בולטים אחרים המזוהים עם האגף הפרוגרסיבי הם הסנאטור הצעיר מג'ורג'יה ג'ון אוסוף, שתומך בחלק מהעמדות הפרוגרסיביות (למשל בענייני הגירה) ושניצחונו בבחירות בג'ורג'יה בתחילת השנה נתן לדמוקרטים את השליטה בסנאט; ובן רודס, מי שהיה כותב הנאומים של אובמה ויועצו הקרוב לענייני חוץ.
בקרב הפרוגרסיבים יש הסבורים כי יהדותו של סנדרס, עבָרוֹ בארץ והתברגותם של יהודים לצמרת מחנה השמאל העמוק "נותנים הכשר" לביקורת שלהם על ישראל, ומוכיחים שהביקורת הזו אינה נובעת מאנטישמיות. מבקרי האגף הזה, מנגד, מאשימים את הפרוגרסיבים כי הם עושים שימוש ציני ברקע של סנדרס ושל שאר יהודי המחנה, ומנצלים אותו כעלה תאנה כדי להסתיר את מניעיהם האמיתיים.
אפרטהייד ו-BDS בכר הגידול הפרוגרסיבי
אחת הטענות הבולטות שאוהדי ישראל משמיעים נגד הפרוגרסיבים היא שבעודם מתמקדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני הם אינם מקדישים תשומת לב דומה למקומות אחרים בעולם שבהם מופרות זכויות אדם, לעתים קרובות בהיקפים גדולים בהרבה מאשר ביהודה ושומרון או בעזה. למען ההגינות יש לומר כי הפרוגרסיבים אינם עיוורים למתרחש במקומות אחרים, והם כבר הובילו את ביידן להקשיח את מדיניותו כלפי סעודיה (בשל מעורבותה במלחמה בתימן) וכלפי אתיופיה (בעקבות המלחמה במחוז תיגראי), אולם העיסוק העודף שלהם בישראל ובסכסוך נובע מהדיסוננס האופף את ישראל מנקודת המבט הפרוגרסיבית – מדובר במדינה שמצד אחד מתוארת כבעלת ברית חשובה וכמי שבניגוד לסעודיה ואתיופיה חולקת ערכים משותפים עם האמריקנים, ומהצד השני מפרה לתפיסתם באופן שיטתי זכויות אדם של מיליוני פלסטינים.
כשברקע המציאות הזו, ואף שעודם רחוקים מלהיות הזרם הראשי של המפלגה הדמוקרטית, הפרוגרסיבים כבר נהנים מהשפעה גדולה על התפיסות של בוחרים רבים בנוגע לישראל. את הדוגמאות המובהקות ביותר לכך מוצאים בזירה האקדמית, שבעשורים האחרונים נעה בחדות שמאלה ושמהווה "כר גידול" פורה לפרוגרסיבים בשל העובדה שהיא מושכת אליה ריכוז של צעירים, הנוטים מלכתחילה להיות ליברליים יותר משאר האוכלוסייה.
ארגוני סטודנטים במוסדות האקדמיים בארה"ב מאמצים חדשות לבקרים הצהרות המגנות את ישראל ואת פעולותיה, ואף מביעים תמיכה בתנועת ה-BDS. האחרונה לעשות זאת הייתה מועצת הסטודנטים של ייל, שהשוותה את ישראל למדינת אפרטהייד. בקמפוסים רבים מדווחים סטודנטים ישראלים ויהודים על אווירה עוינת נגד מי שמזדהים כציונים – גם אם הם מדגישים שהם ציונים ליברלים – ומעידים כי אלה נדרשים "לבחור" בין שני ערכיהם, ליברליות או ציונות, מתוך הנחה שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת.
12 צפייה בגלריה
45% מהדמוקרטים בעד הפחתת הסיוע. שלט נגד "האפרטהייד הישראלי" בהפגנה במנהטן במהלך "שומר החומות"
(צילום: gettyimages)
השפעת הפרוגרסיבים אינה נעצרת באוניברסיטאות, וסקרי דעת קהל חושפים כי ציבור המצביעים הדמוקרטי בכללו נע שמאלה בכל הקשור ליחס לישראל. סקר של האתר הליברלי Vox שנערך בזמן מבצע "שומר החומות" העלה למשל כי 45% מהדמוקרטים מעוניינים בהפחתת הסיוע הצבאי לישראל, וכי 32% העדיפו שהממשל האמריקני יגנה את הממשלה בירושלים. רק 11% הצהירו כי הם מצפים שהממשל יעניק לישראל תמיכה רבה יותר. בסקר אחר, שערך ה-Jewish Electorate Institute לאחר מבצע "שומר החומות", נמצא כי 20% מהיהודים – משני צדי המפה הפוליטית – מעדיפים הקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הים לירדן, מדינה שתהיה משותפת לישראלים ולפלסטינים גם יחד.
מטרידה במיוחד העובדה שההשמאלה של המצביעים הדמוקרטים מזיזה יחד איתה גם פוליטיקאים ממסדיים ביותר במחנה הדמוקרטי, בהם כאלה שבעבר התייצבו באופן מובהק לצד ישראל. דוגמה ברורה לכך היא המכתב שפרסמו במהלך מבצע "שומר החומות" 28 סנאטורים דמוקרטים, ושבו קראו להפסקת אש מיידית בין ישראל לפלסטינים – קריאה שבה הפצירו למעשה בממשל ביידן לחדול מלתת אשראי למבצע של צה"ל. על מכתב זה היו חתומים בין השאר סנאטורים שקרובים יותר למחנה המרכז, ושבעבר נטו לצדד בישראל ביתר נחרצות.
על התנועה שמאלה מעידה גם העובדה שמנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שוּמר והיו"ר הדמוקרטי של ועדת החוץ בסנאט בוב מננדז, שהיו נכונים בעבר להתעמת עם הנשיא אובמה בשל מה שתפסו כהיעדר תמיכה מספקת בישראל, מילאו פיהם מים במהלך המבצע האחרון בעזה. פוליטיקאים ותיקים כמוהם מעדיפים כעת שלא להיקלע לעימות עם הציבור הדמוקרטי הרחב על רקע תמיכתם בישראל. גם הדור הצעיר של דמוקרטים אוהדי-ישראל ניצב בפני האתגר: ב-2016 נאלצה פעילה חברתית פרוגרסיבית שהתמודדה על מקום בקונגרס להסתיר לאורך הקמפיין שלה את תמיכתה בישראל, ומרגע שתמיכתה זו נחשפה – היא התרסקה בפריימריז, ולא נבחרה.
תהליכים מדאיגים כאלה מתרחשים גם בחברה האזרחית בארה"ב: כך לדוגמה ארגון "הציונים הפרוגרסיבים של קליפורניה", המבקש לקדם אג'נדה ציונית ולבלום ביקורת על ישראל בתוך השלוחה של המפלגה הדמוקרטית שם, מוצא עצמו בעימות תדיר עם שאר הזרם הפרוגרסיבי במדינה, המאשים את אנשי הארגון כי הם "אינם באמת פרוגרסיביים".
התחזקות המחנה הפרוגרסיבי, אם כן, מציבה אתגר לא רק לישראל עצמה, אלא גם לידידיה באמריקה – יהודים ושאינם יהודים. בכתבה הבאה, האחרונה בסדרה זו, נביט אל העתיד ונבחן מה יכולה וצריכה ישראל לעשות כדי להתמודד עם האתגר המורכב הזה.
רותם אורג הוא העורך הראשי של "וושינגטון אקספרס", בלוג המסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ אמריקנית, והמייסד של "הברית הישראלית-דמוקרטית", פרויקט ליצירת מערכת יחסים חדשה בין ישראלים לדמוקרטים בארה"ב.
