הכותרת
מה שראיתי שם: שירז ברזילי ורון שפיצר הסטודנטים ששרדו את הטבח בניר עוז
46:01
יותר מרבע מתושבי ניר עוז נרצחו (38) או נחטפו (72) ב-7 באוקטובר 2023, מבלי שהמחבלים פגשו ולו בחייל צה"ל אחד. אבל, עוד לפני שהפך לזירת טבח מדממת, היה ניר עוז בית לקהילה חמה. שירז ברזילי (27) ורון שפיצר (26) הגיעו לגור בכפר הסטודנטים בקיבוץ הפסטורלי במסגרת תוכנית "קדמה" לקידום חוסן קהילתי ביישובים בגבולות ישראל. באותו יום ארור, הספיקה שירז אפילו לראות את המחבלים מצלמים את הכתבה הזכורה מחוץ לביתה. זהו סיפורם.
ההקלטות המצמררות
שירז: "הגעתי לניר עוז לכפר הסטודנטים, במסגרת תוכנית של 'קדמה' שמקדמת חוסן קהילתי ביישובי גבול, והתאהבתי. בשדות, באנשים. אנחנו פותחים את הדלת בבוקר לקפה וסיגריה, יושבים ביחד עם הכלבים והחתולים. אווירה מדהימה".
רון: "בכל פעם שמדברים על היופי של ניר עוז, מתארים אותו כגן עדן. זו לא קלישאה. התפקיד שלנו בקיבוץ היה לשמש ככוח עזר, לקשר עצמנו גם לקהילה המבוגרת ולצעירים, בחונכות, פעילויות, ערבי קהילות".
שירז: "כשהגענו לקיבוץ, כל אחד קיבל משפחה מאמצת. המשפחה שלי היו הקטור ואופליה רויטמן, שנחטפה לעזה ושוחררה בעסקה.
"7 באוקטובר היה אמור להיות היום האחרון שבו פתוחה הבריכה, ותכננו ללכת לשם ולחגוג”.
שירז: "יצאנו לשטחי הכינוס. אני זוכרת את הדס קלדרון יושבת וצועקת, 'הילדים שלי'. זה לא נתפס עד היום". רון: "הצטרפתי לקבוצת גברים מהקיבוץ, והיינו צריכים לאסוף את הגופות של החברים שלנו"
רון: "זו הייתה שנה חדשה ותכננתי לעבור לדירה אחרת בכפר. באותו הלילה העברתי את כל החפצים שהיו בדירה שלי לדירה ממול. סיימתי אחרי לילה לבן בשעה 5:30 בבוקר. העברתי הכל חוץ מאת המיטה שלי, כי לא יכולתי להרים אותה לבד, והלכתי לישון בדירה הישנה".
שירז: "ב־6:29 רצתי לממ”ד. אחרי רבע שעה קיבלנו הודעות על מחבלים ליד המרפאה. אז עוד היינו בטוחים שעוד שעה נלך לבריכה".
רון: "המחבלים נכנסו לדירה שלי בסביבות 8 בבוקר. במקביל התנתק הווי־פיי ולא הייתה לי קליטה, נותק איתי הקשר. הבנתי שאו שאני מתחבא טוב - או שאני נרצח. התחבאתי בשכיבה על הצד בצורה לא נוחה, בין הקיר לארגז המצעים של המיטה. ניסיתי לשלוח הודעות, הקלטתי לאנשים, 'הם אצלי'. ב־8:52 שלחתי הודעה קולית לאבא שלי, שזה הסוף שלי.
"אלו שעות של חרדה. אין לי מושג מה קורה בחוץ, אני דואג לחברים שלי, ובשלב מסוים קיבלתי את זה שאני הולך כנראה למות. החבאתי את הטלפון בארגז המצעים, ואמרתי לעצמי שככה אולי יצליחו למצוא אותי. המחבלים היו במשך כ־40 דקות צמודים לדלת. הם היו צריכים מבט קטן כדי למצוא אותי, מה שהם לא עשו. כשהם יצאו, התלבטתי עד אחר הצהריים אם לצאת מהמחבוא. בסופו של דבר הייתי מתחת למיטה 11 שעות".
שירז: "רון העביר את החפצים שלו מהדירה, וזה מה שהציל אותו. באוקטובר יש תחלופת סטודנטים אז הרבה דירות היו ריקות מאדם ומרהיטים. לדעתי, כשהמחבלים ראו דירות ריקות - הם לא התעכבו.
"קיבלנו הודעות ששורפים בתים. כתבו על חטופים. אנחנו מתחילים להבין את התמונה, ורון לא עונה. היינו בטוחים שהוא נחטף או נרצח. תוך כדי אנחנו שומעים דפיקות בחלון של הממ"ד, שומעים מחבלים מסתובבים ליד הבית שלנו, מרגישים את הקירות רועדים כי הם יורים לנו על הממ"ד. היה גם שלב שהכנתי את עצמי נפשית לזה שהם יגיעו גם אליי".
כוחות צה"ל הגיעו לכפר הסטודנטים רק בשעה 17:30.
סמל ההפקרה: מחבל-כתב מדווח מניר עוז
שירז: "נלחמנו עם החיילים על הידית כי לא האמנו להם שהם מהצבא. חשבנו שאלה מחבלים שמנסים לשכנע אותנו לפתוח את הדלת. כשהדלת נפתחה וראיתי את מדי צה”ל, קרסתי. כל מה שהחזקתי בתוכי התפרץ החוצה. לא הצלחתי להפסיק לבכות. ישר רצתי החוצה לחפש את רון.
“היציאה מהממ"ד הייתה קשה יותר מהשהות בו. בחוץ הכל היה מלא עשן, שרוף. ראינו גופות על הדשא. את הרכבים שלנו שרופים. הלכנו לשטחי כינוס עם הצבא. כשהגענו לשם ראינו אנשים צורחים, בוכים, שואלים שאלות. אני זוכרת את הדס קלדרון, יושבת וצועקת, 'הילדים שלי'. הבנו שזה בקלות היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. לראות ככה את הקהילה שלך, להבין שילדים ותינוקות נחטפו, זה לא נתפס".
רון: "הצטרפתי לקבוצת גברים מהקיבוץ, היינו צריכים לאסוף את הגופות של החברים שלנו ולזהות אותם. לזהות משפחות שלמות שאני מכיר, ילדים, מבוגרים, חברים, אנשים שדיברתי איתם לפני יומיים.
"אי-אפשר להסביר את מה שקרה שם. חוסר אנושיות, רוע טהור. והיום, זה כמו אק"ג, פעם אחת זה עולה ממש גבוה, ברמה של התקפי חרדה, חוסר שינה ופלשבקים. ולפעמים זה יורד וקצת נרגע. במידה מסוימת אנחנו מרגישים אשמה על זה שהיינו באירוע הכי נורא שקרה פה ואיכשהו שרדנו, לעומת אחרים, שזה לא הגיע להם ולא שרדו. וזה אוכל אותנו.
"אם אנחנו עדיין בלחימה, ויש חטופים בעזה, השיקום לא יכול להתחיל. אני יכול ללכת לפסיכולוג, אני יכול לקחת כדורים, אבל בפועל, להשתקם זה רק כשייגמר הכל. התהליך הזה יותר ארוך ממה שאנשים חושבים".
שירז: "אנחנו באירוע מתמשך, יש לנו חטופים מהקיבוץ, ואנחנו מכירים הרבה מהם. אנחנו מלווים את הקהילה ועושים כל דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור. לצורך העניין, אנחנו מחויבים ל-300 שעות בשנה, ועברנו את זה כבר מזמן. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כי אנחנו אוהבים את הקהילה, הם משפחה שלנו, הם הבית שלנו".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
