השבוע אירח בני גנץ את אבו מאזן בביתו בראש העין. על הפגישה הוטלה צנזורה, כמקובל, עד הרגע שיו"ר הרשות הפלסטינית עזב את המקום, וגם לאחר מכן נמסרו רק במשורה פרטים על תוכן הדברים שהחליפו ביניהם – כל צד הדליף לפי הצרכים והאינטרסים שלו – אבל זה לא מנע מחברי המערכת הפוליטית להתחרות זה בזה בפרשנות של ההתרחשות. מי בזלזול, מי בקונספירטיביות ומי בראייה צינית אך מפוכחת של המציאות.
אבו מאזן, אמרו השבוע גורמים פוליטיים, הוא מזמן לא "סחורה" לשיווק ברחוב הישראלי. גם לא ברחוב הפלסטיני, כך נראה. "נון איוונט", הגדיר פוליטיקאי בכיר את הפגישה בכל הנוגע להשפעות האפשרויות על מדיניות ממשלת בנט-לפיד. "את מה שנאמר שם או ניתן שם אפשר היה לעשות באופן הרבה פחות דרמטי", אמר.
אז למה בכל זאת גנץ רצה את זה? כנראה שאין זמן טוב יותר למחזר את האמרה המפורסמת המיוחסת למזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר, שלפיה לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. יותר ויותר גורמים פוליטיים משוכנעים שהפגישה השבוע – שהיא רק פרק אחד ביחסים החמימים-להפתיע בין יו"ר הרשות הפלסטינית לבין רמטכ"ל עמוד ענן וצוק איתן – היא בפועל אירוע פנימי של מחנה המרכז-שמאל במסגרת המאבק על זהות המנהיג הבא שלו.
(צילום: שחר גולדשטיין)
זה היה מהלך שמכוון לעיניים, לאוזניים וללב של קהל המזוהה עם מרב מיכאלי. זה לא רק שמפלגת העבודה בראשותה צמחה, בניגוד לציפיות, לשבעה מנדטים בבחירות האחרונות: בפן האישי שומרת מיכאלי על יציבות בכוחה בקרב האישי מול יאיר לפיד בשאלה מי יעמוד בשנים הקרובות בראש המחנה.
עדות לכך אפשר למצוא בהתבטאויות של גנץ מהתקופה האחרונה, שבמסגרתן הוא מבקש להשוות את עצמו ליצחק רבין. עדות נוספת ניתנה אחרי הפגישה השבוע, כשחוסיין א-שייח, השר הפלסטיני שלקח בה חלק, אמר שהם "מחפשים לעשות היסטוריה עם ממשלת ישראל - כמו שעשינו עם רבין".
אולי זאת גם הסיבה שהתגובות מהאגף הימני של הקואליציה היו רפות יחסית, ושאפילו ראש הממשלה נפתלי בנט לא התייצב על הרגליים האחוריות כדי לנתק עצמו מהאירוע. הוא ממילא הרגיש שזה לא קשור אליו. גם הוא יודע שגנץ ולפיד, שעל פני השטח מציגים מערכת יחסים תקינה לכאורה, עדיין מנהלים מאחורי הקלעים קרב על ראשות המחנה.
עבור לפיד זה מלכוד 22 קלאסי: הוא רואה לאן גנץ חותר ולא אוהב את זה, אבל הוא חייב את יו"ר כחול לבן לצדו כדי לממש את הרוטציה. הברירה היחידה שנותרה לו היא לספוג
העובדה שגנץ, מעבר לתפקידו השוטף כשר ביטחון, דוחס בלו"ז פגישות רבות בקו וושינגטון-מרוקו-ראש העין ועוד, מהווה לדברי גורמים בממשלה איתות לאלקטורט מסוים מאוד. לדבריהם, הוא נחוש לשקם את ההריסות שהותירה השותפות שלו עם בנימין נתניהו בממשלה הקודמת, ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לקרוץ לציבור השמאלי באמצעות חיבוק חברי מדובר, מתוקשר ומדוברר ליו"ר הרשות הפלסטינית?
מי שמוצא עצמו נדחק לפינה הוא לפיד, שעליו נכפה משחק מורכב. זה מלכוד 22 קלאסי: הוא רואה לאן גנץ חותר ולא אוהב את זה, אבל הוא חייב את יו"ר כחול לבן לצדו כדי לממש את הרוטציה. הברירה היחידה שנותרה לו היא לספוג. הפתרון הקל – לריב עם גנץ – הוא לא אופציה. המצב עדין מדי לריבים כאלה.
גם הליכודניקים במלכוד קשה
ביום שני, מעט אחרי ישיבת ועדת שרים לחקיקה, התקשר שר החוץ לפיד לשר המשפטים גדעון סער וביקש להתעכב על "חוק ברקת" שהגיש ח"כ דודי אמסלם, אולי האיש שמעורר בממשלה הכי הרבה סלידה מקרב חברי האופוזיציה. זמן קצר קודם לכן אישרה הוועדה את הצעת החוק שלו להגביל את השימוש של מועמדים לפריימריז בכסף – חוק שמטרתו לבלום את הצרה הגדולה מבחינת בכירי הליכוד כיום, ניר ברקת.
אמסלם, האיש שחובט בקואליציה על בסיס יומי ולא בוחל באמצעים, לא עובר בגרון לרבים מחבריה. גם לא לסער, אדם קר רוח שפועל לפי השיקול הפוליטי בלבד. אפשר להעריך שהוא הוביל את אישור ההצעה כששקית הקאה לצדו, על כל מקרה שלא יהיה, למען המטרה של קידום חוק שמייצר הישגים אחרים. אלא שהבעיה, כאמור, התעוררה עם יש עתיד.
בין אמסלם לבין יו"ר הכנסת מיקי לוי (יש עתיד) מתנהלת לאחרונה מערכת יחסים טעונה שחוצה את גבולות השיח הפרלמנטרי הסביר אפילו בהשוואה לוויכוחים הסוערים ביותר בכנסת. השיא הגיע לאחרונה כשאמסלם כינה את לוי בדיון במליאה "סמרטוט רצפה", במחאה על מה שכינה "דורסנות הקואליציה" ועל העובדה שיו"ר הכנסת מוציא אותו מהמליאה כמעט על בסיס קבוע.
"הכינוי 'סמרטוט רצפה' לא עובר אצלנו", הבהיר לפיד אחרי אותה ישיבה והודיע שלא יוכל לתת לאמסלם הישג ולהעביר את הצעת החוק שלו. גם שרים נוספים, בהם זאב אלקין מתקווה חדשה, התקוממו על ההישג שהקואליציה עומדת לתת לאמסלם, וזאת חרף רצונם לשבת בטריבונה וליהנות מקרב פנים-ליכודי שמחלק את המפלגה הגדולה בכנסת למחנות.
ללפיד ולסער היסטוריה משותפת קצרה בלבד בהשוואה לצירים אחרים מהסוג הזה, אבל לזכותם ייאמר: כמעט כל מהלך שהם ניסו להוציא לפועל יחד - עבד בלי להשתבש. זה החל בליל החניונים לפני שנה, אז חברו יחד לפזר את הכנסת הקודמת וכפו על נתניהו וגנץ מערכת בחירות. זה המשיך במהלכים העדינים – ועד אז בלתי נתפסים – שהובילו לממשלה הנוכחית, וחרף כל הקשיים הכניסו את בנט לאירוע מורכב ולקואליציה שנפרשת מימינה ועד רע"מ.
הסיפור של חוק ברקת, וההסכמה שצריך "לטפל" באמסלם ולהשיב לו כגמולו, הולידה אצל סער ולפיד תרגיל של הרגע האחרון: החוק של אמסלם אמנם הופל במליאה, אבל הסכסוך בליכוד ישומר באמצעות חוק זהה של ח"כ שרן השכל שאושר בקריאה טרומית באותו מעמד.
לקח לח"כים מהליכוד שניות ארוכות להבין מה קרה שם ומדוע החוק של אמסלם שאושר בוועדת שרים נופל במליאה. אבל המהות לא השתנתה והדילמה אצלם רק התחדדה: מצד אחד הצעת חוק של חברת קואליציה, מצד שני הרצון לחסום את ברקת במפלגה. איך ינהגו הליכודניקים? האם יצביעו בעד הצעה של השכל, שנטשה את המפלגה וחברה ל"קואליציה דורסנית שאסור לשתף איתה פעולה"? האם יתנגדו ויעשו לברקת את העבודה? ימים יגידו.
