בשבועות האחרונים הציר הדרומי של רצועת עזה הצמוד לגבול מצרים עובר שינוי משמעותי: מציר צמוד גדר הפך ציר פילדלפי לכביש בעל שני מסלולים. הבתים הסמוכים ברפיח שוטחו, והגדר הפכה בטוחה יותר לכאורה. אבל כשמדברים על ציר פילדלפי, בטווח הארוך, כולם מעלימים עין מחלק מהסכנות.
אמש, ראש הממשלה נתניהו נשא מסיבת עיתונאים שבה דיבר באריכות על חשיבות האחיזה בציר פילדלפי. לדבריו, שלוש מארבע מטרות המלחמה עוברות בציר הזה: השבת החטופים, חיסול חמאס והסרת האיום העזתי. למרות שלא הבהיר את הפער בין חשיבות האחיזה בפילדלפי לבין ההתמהמהות בכיבוש הציר במלחמה, הוא אף צירף פתגם קליט לנאום: "ציר הרשע זקוק לציר פילדלפי". ואם הוא זקוק לו – גם אנחנו זקוקים לו.
עבור מאות אלפי הישראלים שגדשו ביומיים האחרונים את הרחובות, זה לא מספיק. מבחינתם, לתלות את עסקת החטופים באחיזה בציר זה עוול מוסרי, אבל זו גם שגיאה טקטית. גורמים במערכת הביטחון, ואפילו שר הביטחון גלנט, משוכנעים כי בזכות הפעילות הענפה של כוחותינו בעזה ניתן יהיה לשוב לשם תכף ומיד, לא רק אחרי 42 ימי הפסקה – אלא גם אחרי 60. אבל את הטיעון הזה כבר שמענו בעבר.
בתגובה לכך, נתניהו הזכיר בנאומו את תומכי הנסיגה מלבנון, שאמרו שאם חיזבאללה יירה טיל אחד ניכנס בהם - ולא נכנסנו. הוא שכח להזכיר שדברים דומים נאמרו ביחס להתנתקות, שבה תמך בהצבעות יותר מפעם אחת. כשמתנגדי תכנית העקירה התריעו כי הטרור יגבר, תומכיה נפנפו את הביקורת: אם נותקף מעזה, ניכנס בהם. נתניהו לא מיהר להיכנס בהם, אבל גם בממשלה שקדמה לעלייתו השנייה לשלטון התזה הזו נכשלה.
בעדות שהעניק ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לוועדת החקירה האזרחית לאסון 7 באוקטובר לפני שלושה שבועות סיפר על תכנית שגובשה בממשלתו לכיבוש עזה ולמיטוט חמאס – כולל טיהור ציר פילדלפי. בניגוד לדרגי השטח, שטענו כי ניתן להשלים את המהלך בתוך שלושה שבועות, צמרת הצבא הציגה לקבינט תרחיש אימים שבו ייהרגו 500 איש במבצע ארוך שייארך שבועות וחודשים.
גם נתניהו נתלה בהססנות הדרג הצבאי מכיבוש עזה. זכורה במיוחד המצגת שהוצגה בקבינט במהלך מבצע צוק איתן והודלפה בנוחיות לתקשורת, לפיה כיבוש הרצועה יגבה מחיר כבד מאוד, כזה שהציבור הישראלי לא מוכן לו. כמו קודמיו ותומכי אוסלו וההתנתקות, הבטיח ב-2016 בכנס שגרירים של משרד החוץ כי "במידה ואנחנו נותקף ממנהרות מרצועת עזה אנחנו נפעל בעוצמה רבה מאוד נגד חמאס", אך לא עשה זאת עד הטבח. למרות שכולנו יודעים איך ארגוני הטרור בעזה מתעצמים, כולנו העלמנו עין מציר פילדלפי.
לצד שאלת הלגיטימציה הפנימית, עומדת תמיד שאלת הלגיטימציה החיצונית. עוד בטרם נורתה הרקטה הראשונה לשדרות, ישראל הבליגה על שיגורי מרגמות לעבר יישובי גוש קטיף וקיבוצי העוטף, עד שגדשה הסאה וקו הרקטות חצה אל תוך שדרות. צה"ל יצא בתחילתה המילניום למבצע "ימים לוהטים" שערך שעות מעטות בלבד בטרם החל הלחץ האמריקאי לעשות את שלו וצה"ל, שלא עמד במשימה, מיהר להתקפל.
היסטורית, דריכת המגף הצה"לי הראשון בשטח רצועת עזה מסמלת את היפוך שעון החול לסיום המבצע. זה קרה בכל המבצעים שהיו עד כה וזה נכון, על אף הגיבוי האמריקאי שהיה בימים שאחרי 7 באוקטובר, גם למלחמה הנוכחית
היסטורית, דריכת המגף הצה"לי הראשון בשטח רצועת עזה מסמלת את היפוך שעון החול לסיום המבצע. זה קרה בכל המבצעים שהיו עד כה וזה נכון, על אף הגיבוי האמריקאי שהיה בימים שאחרי 7 באוקטובר, גם למלחמה הנוכחית. מי שטוען שישראל תוכל לחזור לציר פילדלפי עם ההברחה הראשונה שוגה באשליות.
אבל כמו הכביש הרחב הסמוך לגבול מצרים, גם למתנגדי הנסיגה מפילדלפי (שבזדון מואשמים בהתנגדות להשבת החטופים), יש לקות ראייה משמעותית: אחיזה בציר פילדלפי אין פירושה מניעה מוחלטת של הברחות. לראייה, גם כאשר ישראל אחזה בציר, היו הברחות, היו מנהרות, היו טילים והיו פיגועים קשים במיוחד.
התקדימים רבים. לצד שיגור 6,000 רקטות לישובים ישראלים בעוטף עזה בשנים שקדמו להתנתקות, ניתן למנות גם פיגועי טרור זכורים במיוחד: הפיגוע בהסעה בית הספר, שבו נרצחו שני ילדים תושבי כפר דרום, ושלושה ילדים למשפחה אחת איבדו את גפיהם התחתונות, או למשל אסונות הנגמ"שים. אין ישראל אחד שחי באותם ימים שתמונת החיילים זוחלים בחולות עזה בחיפוש אחר שרידי הגופות לא חרוטה בזכרונו. יש סיבה בגללה רוב הישראלים רצו לצאת מרצועת עזה. זו אותה סיבה שבגללה רוב הישראלים רצו לסגת מלבנון. הטרור הצליח להתיש את הרוח הישראלית. וגם אם רצועות ביטחון מייצרות ביטחון לאזרחים, הן בוודאי לא מייצרות ביטחון לחיילים. אלו שעד למלחמה הנוכחית היו הבטן הרכה של הציבור הישראלי.
מי שכיום מתנגד לעסקה להשבת החטופים בטענה (המוצדקת) שהמחבלים שישוחררו היום הם הרוצחים של מחר, לא יכול להיות עיוור גם לכך שהלוחמים המגויסים היום עלולים להיות החללים של ציר פילדלפי מחר
מי שכיום מתנגד לעסקה להשבת החטופים בטענה (המוצדקת) שהמחבלים שישוחררו היום הם הרוצחים של מחר, לא יכול להיות עיוור גם לכך שהלוחמים המגויסים היום עלולים להיות החללים של ציר פילדלפי מחר. ההשלכה ברורה: כפי שתומכי העסקה צריכים להסביר כיצד פתאום הגישה לציר פילדלפי תהיה קלה מבעבר, גם מתנגדי הנסיגה צריכים להסביר איך השהות הממושכת בציר לא תהפוך למדממת באופן שיגרום לציבור הישראלי לרצות לסגת, אם לא היום – אז מחר.
