אני לא יכול אפילו להתקרב להבין מה מרגיש ישראלי שקרוב משפחתו חטוף ברצועת עזה. אין אדם בארץ שלא מייחל לחזרתם המיידית, בריאים ושלמים, של כל אחד ואחת ממאות החטופים. הטרגדיה הזאת יצרה כביכול קונפליקט, שכדי להתייחס אליו אשתמש בדוגמה הנחשבת טעונה למדי בימים כתקנם: ועדת סל הבריאות, שבשל המשאבים המוגבלים נדרשת להכריע מדי שנה אילו תרופות וטיפולים זכאים לקבל מבוטחי הקופות. לעיתים מדובר בבחירה בין דם לדם.
לפני כמה שנים התראיין יו"ר ועדת סל התרופות בתוכנית של נתן זהבי, שהעלה במפתיע מאזין שהתרופה למחלה מסכנת החיים שממנה סבל עמדה לא להיכלל בסל. ליו"ר הוועדה לא באמת היה מה לענות לו, כי אם היה בוחן את הדברים ברמת החולה הבודד, הוא היה חוטא לתפקידו המחייב פרספקטיבה רחבה. המשמעות היא להתעלות מעל כאבו של אדם ספציפי כדי להחליט, למשל, אם תרופה המונעת מומים ב-100 עוברים בשנה ראויה יותר מתרופה מאריכת חיים ל-10 חולים בשנה. כדי להיות מסוגל לפרספקטיבה רחבה היה על יו"ר סל התרופות "לעמעם" – יסלח לי אלוהים על השימוש במילה הזו בהקשר הזה – את קול זעקתו של החולה הבודד.
כך גם במצב הטראגי הנוכחי: מצד אחד עומדות משפחות החטופים ואיתן כל מי שמבקש לשלם כל מחיר ועכשיו עבור החזרתם, ומצד אנשי הדרג המדיני, שההחלטה כיצד לפעול בעניין היא שלהם. הראשונים רואים את המיקרו והאחרים, בשאיפה, את המאקרו. הראשונים לא יכולים אלא לזעוק זעקת שבר ולעשות כל שביכולתם כדי להשיב את יקיריהם הביתה, והאחרים מחויבים להסתכל על האירועים בפרספקטיבה רחבה. כדי לעשות כן, הם מחויבים "לעמעם" את קול הזעקה. זו טרגדיה איומה אך לא קונפליקט.
ב-1960, במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, הושיט קשיש נמוך קומה ונמרץ את ידו לאדם שהיה מבוגר ממנו בעשור וגבוה ממנו בראש. הנמוך היה דוד בן גוריון, והמבוגר היה קנצלר מערב גרמניה קונראד אדנאואר. 15 שנה אחרי השואה נפגש ראש ממשלת ישראל עם מנהיג המדינה שהייתה אחראית לרצח שישה מיליון יהודים כדי לקדם את היחסים הדיפלומטיים ביניהם. האם נכון היה שבן גוריון היה יקשיב לקולות המתנגדים לכינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה (ולהסכם השילומים שנחתם עוד קודם), במקום להוביל מהלך שמטרתו ריפוי, שיקום והתחדשות של עמו? מה הוא יכול היה לומר לניצולי המחנות כשהטיחו בו שהוא מבזה את זכר בני משפחותיהם שנרצחו?
התשובה היא כלום. לא ניתן היה לומר דבר שינחם אותם. בן גוריון נדרש "לעמעם" את קולות המתנגדים כדי לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה, הכוללת מלבד רגשותיהם של הניצולים גם היבטים מדיניים, כלכליים ועוד. כל עוד מתקבלת ההחלטה בפרספקטיבה רחבה, יכול הציבור – גם כשמדובר בטרגדיות מפלחות לב – לנוח בידיעה שיש מי שמופקד על גורלו.
אסף שניבאוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט שבמסגרתה שוחררו יותר מ-1,000 מחבלים תמורת שחרורו מהשבי של החייל גלעד שליט. בין המשוחררים היה גם יחיא סינוואר, שהוביל את טבח 7 באוקטובר וכיום מחזיק ברוב החטופים בעזה. מחד ייתכן שאלמלא אותה עסקה מתקפת חמאס בחודש שעבר לא הייתה יוצאת לפועל. מאידך, המחשבה ששליט היה נמק עדיין בשבי חמאס, כפי שחטאנו בניהול מקרה רון ארד, אינה קלה אף היא.
ייתכן שההחלטה על עסקת שליט הייתה נכונה וייתכן שלא. מה שחשוב בטרגדיית החטופים הנוכחית הוא שראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו יו"ר סל התרופות או דוד בן גוריון בשעתם, יהיה בעל היכולת לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה: לחבק את משפחות החטופים ולבכות איתן, ובאותה עת "לעמעם" את כאבן כדי להיות מסוגל לראות את הדברים באופן רחב, הן בשל מכלול השיקולים והן בהקשר של הטווח הרחוק. ליכולת הזו יש שם: מנהיגות.
- אסף שני עוסק בגישור וניהול קונפליקטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
