המאבק של חמאס בישראל אינו מערכה צבאית להשמדתה הפיזית – ברור לו שהוא לא יכול להשיג זאת - והמלחמה בעזה היא רק הסחה. חמאס מנהל מלחמה פסיכולוגית שמטרתה השמדת ישראל על ידי מיטוט הערכים, המנגנונים החברתיים, המוסר, האמון והלכידות שבה. ב-7 באוקטובר הוא ביצע מה שמכונה בספרות המקצועית "אסון טרור". השימוש באכזריות לא אנושית נועד לא לכבוש את ישראל, אלא "לערער את הנחות היסוד בדבר הטבע האנושי והמוסכמות, לזרוע מוות, אימה וחוסר ביטחון קיצוני" בחברה המותקפת. האכזריות גרמה לכולנו לחוות אירוע טראומטי אף שרובנו לא היינו נוכחים בו, ובכך לגרום לנו - כיחידים ובעיקר כחברה - לפתח תסמינים טראומטיים מסוכנים.
כמו בולען, הטראומה מחקה את כל מה שהיה לפניה ואחריה והותירה אותנו בתוך קפסולה של אימה מחוץ לזמן ולמקום. קשה לזכור מה היה לפני 7 באוקטובר וקשה לחזות עתיד או לחוש ודאות ותקווה. עוצמתה שברה את מעט האמון שהיה לנו במערכות החברתיות ככאלה שאמורות להגן עלינו ולייצר יציבות. האפקט המסוכן ביותר הוא בהשפעת הטראומה הקולקטיבית על הערכים והמוסר. מתקפת חמאס התמקדה בכך. היא גורמת לנו לפעול מתוך פחד וחרדה קיומית, ולאמץ ערכים ומוסר של שורדים.
כשיחידים וחברה נמצאים בתחושה מתמדת של התקפה על הקיום, כל דבר הופך מאיים. כל מי שאני מרגיש שאינו איתי - הוא נגדי. אין מקום לפלפולים ערכיים של טוב או רע. קנה המידה המוסרי מתעוות. מעשים שאחרת נחשבים אסורים, נתקלים כעת בקהות חושים במקרה הטוב או אף הופכים חיוביים במקרה הרע. בטראומה ובהישרדות אין פנאי או נגישות לאמפתיה, חמלה ולראיית מורכבות. הכול שחור או לבן.
ההשחתה הערכית והמוסרית, שנראית לנו צודקת ומוגדרת "התפכחות", תשאיר אותנו עירומים מכל נכסינו, מפוררים, אלימים אחד כלפי השני וכלפי האחר, מנוהלים על ידי מנגנונים של כוח ולא של הסכמה חברתית. חברה השבויה בתודעה של אימה קיומית מייצרת מנגנונים עוצמתיים ולא מוסריים של כוח נגד כל דבר שעלול להיתפס כאיום, חיצוני ובעיקר פנימי. זו חברה שבסופו של דבר לא תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך עצמה.
חמאס השתוקק לרסק את העולם המוסרי והערכי של ישראל, ואת האמון במנגנונים החברתיים המלכדים שפיתחה במשך עשרות שנים. כעת מטרתו להחזיק מעמד במנהרות בזמן שאנחנו מתמקדים במלחמת התשה ממושכת, צורכים תכני מלחמה המעמיקים את החוויה הטראומתית ומעצימים את תסמיניה. הוא ממתין בחיכוך ידיים שנשחית את עצמנו מוסרית, נאמץ אלימות ונקמה כדרך פעולה, ואז נתמוטט מבפנים.
המלחמה האמיתית שלנו אינה המערכה הצבאית מול חמאס אלא המאבק להציל אותנו מעצמנו. חובה להגיב מהר למלחמה הפסיכולוגית אדירת הממדים שכרגע נדמה שאנחנו נכנעים לה ומשתפים עמה פעולה. אין זמן ומקום להתמהמה. בספרות המקצועית מדברים על שלושת החודשים הראשונים כקריטיים לריפוי אדם בטראומה. אם היא לא מטופלת ומעובדת בפרק הזמן הזה, היא עלולה בסבירות גבוהה להפוך לפוסט-טראומה, ואז הריפוי נמשך שנים ארוכות וכואבות, אם בכלל.
המלחמה בטראומה צריכה להתנהל בכל המישורים והיא קשה שבעתיים נוכח המצב החברתי המעורער שבו היינו ערב המלחמה. במישור הפוליטי, על המדינה להתעשת, להניח יעדים ריאליים למערכה הצבאית ואף לסיים אותה בהקדם, כולל השבת החטופים, תוך הענקת ביטחון מקסימלי (לא אופטימלי) ומאמץ מקסימלי המאפשר חזרה לחיים נורמליים. זהו תנאי הכרחי ליציאה ממעגל הטראומה.
מולי רוביןיש להתחיל בשיקום המנגנונים החולים, החלשים, הבלתי מקצועיים והמנוונים של השירות הציבורי שנחשפו במערומיהם מאז 7 באוקטובר. במקביל יש לצמצם בהדרגתיות את המנגנונים האזרחיים שהוקמו, דוגמת כיתות הכוננות וההתארגנויות החברתיות, על ידי לקיחת אחריות מלאה של המדינה, ובכך להחזיר את תחושת הביטחון והאמון ביכולתה לבצע את תפקידה. יש לנקוט צעדים מנהיגותיים דרמטיים, בוני אמון, ובהם לקיחת אחריות אמיתית, אמיצה וכואבת, כולל תשלום מחיר.
החזית החשובה מכל שצריך לפעול בה היא החינוך. זוהי שעתם הגדולה של אנשי החינוך. במצב של טראומה קולקטיבית, זהו ראש החץ במלחמת הריפוי. הוא צריך להיות מכוון לאיחוי הרצפים וציר הזמן שנקטע על ידי הטראומה, וללקיחת חלק פעיל של התלמידים והצוות כתורמים למאמץ ולא כקורבנות. ובעיקר יש לעסוק ברוח, בערכים, באמפתיה, בחמלה וביצירת שיח מורכב המחזק את כוחנו במוסריות. כל עוד לא נבין זאת, נהיה באמת בסכנה קיומית.
- מולי רובין הוא מנהל תוכניות מנהיגות חינוכית למנהלים ומנחה מנהלים. לשעבר ראש המכינה הקדם-צבאית בשדה בוקר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
