הריאיון עם ליאון קופלמן, 2018
(צילום: אורי דוידוביץ', ליהי קרופניק)
ניצול השואה ליאון (לולק) קופלמן, שסיפר ב-2018 כי הוא אחרון לוחמי מרד גטו ורשה אחרי מות חברו שמחה (קאז'יק) רותם שזכה להגדרה, הלך לעולמו השבוע בלילה שבין רביעי לחמישי בגיל 97. קופלמן התראיין לאולפן ynet ימים ספורים אחרי מותו של רותם שהוגדר "אחרון לוחמי מרד גטו ורשה", ודחה את ההגדרה. "אני מניח שלוחמים ספורים מגטו ורשה עדיין בחיים", הוא אמר ב-2018.
קופלמן סיפר אז שרותם היה בן כיתתו ובן גילו. "לחמתי בגטו ורשה מאז התחלת האקציות בגטו, כשהגרמנים החלו לקחת את היהודים להשמדה כוללת. בשנת 1942, כאשר הייתי בן 18 ואמי הייתה בת 40, היא נלקחה לטרבלינקה. יום אחד באתי מהעבודה כשעבדתי אצל הגרמנים ולא ראיתי אותה עוד", הוא אמר.
באותה תקופה, החליט להצטרף לארגון הגנה יהודי. "בינואר 1942 החלו האקציות. הגרמנים נכנסו לגטו ואז הארגון החל לפעול. כמה מהגרמנים נהרגו מידי המורדים ואז הם נסוגו וחזרו בחודש אפריל במתכונת צבאית כאשר הם לבושים במדים, כובעי מגן ותותחים, והחלו לפנות את הגטו. הם תפסו אנשים שיראו להם איפה יש בונקרים בתוך הגטו שבהם היהודים התחבאו", נזכר קופלמן.
"ב-19 באפריל, כשהתחילה האקציה הגדולה, אני וחבריי היינו בבונקר. הגרמנים החלו לעבור בית-בית והכריזו בגרמנית ברמקול שהם הולכים לשרוף את הבתים האלה ועל המורדים שמתחבאים לצאת מהבונקרים ולהיכנע". קופלמן אמר כי "לא הייתה לנו ברירה, הרי לא רצינו להישרף חיים, ולכן יצאנו מהבונקרים ונכנענו. נלקחנו על ידי הגרמנים למקום שמשם היו מסיעים בקרונות את היהודים להשמדה".
לליאון היה מזל, כשקבוצה של קציני גסטאפו העמידו קבוצה של כ-80 יהודים בשורה. 50 מתוכם נלקחו לטרבלינקה, בעוד היתר הועברו לעבודה כמכונאי רכב במוסך במרכז ורשה. לליאון לא היה ניסיון בעבודה מסוג זה, אך כדי להינצל, סיפר שכן וכך, ניצל ועבד שם כמה חודשים.
לאחר מכן הובל למחנה עבודה ואחר כך לכלא. באותם ימים הצליחה המחתרת הפולנית שלחמה בנאצים לתקוף את הכלא ולשחרר את ליאון וחבריו, שמיד בחרו לחבור אליהם. במשך שמונה ימים לחמו עם המחתרת הפולנית ואז החלו במסע הבריחה, אך נתפסו על ידי הגרמנים שהצליחו לדכא את המרד בגטו ורשה.
המזל של ליאון הכה שוב וגם כשכבר נשלח למחנות השבויים של גרמניה, הצליח להימלט בעזרת איש מחתרת. משם, נס על נפשו עד שהגיע לאיטליה ומשם עלה לישראל על ידי הבריגדה היהודית.
ליאון הגיע ארצה, נישא לחוה והקים משפחה גדולה, שהייתה עבורו, כלשונו, הניצחון הכי גדול על הנאצים. בשנים האחרונות ליאון חי בדיור מוגן בגני תקווה עם אשתו, שנפטרה לפני כמה חודשים גם היא. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, תשעה נכדים ושלושה נינים.
אבי קופלמן, בנו של ליאון, סיפר כי אביו היה איש מיוחד. "הוא היה לוחם מאז המלחמה ועד יומו האחרון. גם כשהוא לא הרגיש טוב הוא תמיד הוא היה אומר שהוא ׳מרגיש עשר׳. הוא היה האדם הכי ציוני שיש, תמיד היה גאה בתקומה של מדינת ישראל מתוך ההריסות שהותירה השואה". הוא הוסיף כי אביו "זכה לראות את הילדים שלו מצליחים ואת הנכדים שלו מסיימים אוניברסיטה ואת הנינים גדלים. היה לו חשוב לספר את הסיפור שלו, הוא עבר דרך ארוכה והיה איש מאוד מיוחד".
