ב-11 באפריל נסגר הר הבית לביקורי יהודים אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל את המלצת ראשי מערכת הביטחון והמשטרה לעשות כך בעשרת הימים האחרונים של חודש הרמדאן וימי עיד אל פיטר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, התנגד למהלך ואמר כי "ההחלטה לסגור את הר הבית ליהודים בשל גל הטרור היא טעות חמורה שלא תביא שקט, אלא עלולה רק להסלים את המצב".
נבואתו לא התגשמה. סגירת ההר לעולים היהודים הרגיעה את השטח והתפילות המוסלמיות ההמוניות עברו בשלום. ניתן לראות בהחלטת נתניהו - שהתקבלה בעקבות שיחות שניהל ראש המל"ל צחי הנגבי עם נציגי ירדן, הרשות, האמריקנים, המצרים ועוד - כניסיון להחזיר את השד לבקבוק ולחזק את שליטת הממסדים השלטוניים על הנעשה במקום הקדוש והרגיש ביותר במזרח התיכון. אבל את ההחלטה יש לראות בהקשר של התהליכים שהתרחשו בהר הבית בשמונה השנים האחרונות, אז השתנתה המדיניות הישראלית בעניין.
מ-2015 עולים להר יותר ויותר יהודים דתיים למטרות פולחניות, והמשטרה מאפשרת תפילות, שיעורי תורה וטקסים אחרים שבעבר לא הותרו. המרכיב המרכזי שקבעו בזמנו שר הביטחון משה דיין והממשלה במסגרת הסטטוס קוו שעוצב ב-1967 – איסור על תפילת יהודים בהר הבית והפנייתם לכותל המערבי – השתנה לנגד עינינו. השינוי הזה מבטא תהליכים עמוקים שמתחוללים בציבור היהודי, ובעיקר בציבור הדתי-לאומי, ביחס למקומו של הר הבית בתודעה ובפרקטיקה הדתית, ואלה עומדים בניגוד חריף לעמדת הרבנות הראשית והפוסקים החרדים החשובים, שאוסרים עליית יהודים להר.
המציאות החדשה מוצגת בגלוי בתקשורת המקומית והבינלאומית וברשתות החברתיות, כולל בזירות הפלסטינית והערבית. הדהודיה נשמעים ברחבי העולם המוסלמי והייתה לה השפעה ניכרת על האירועים בהר הבית בחודשי הרמדאן בשנים האחרונות. מנקודת מבט מוסלמית, עלייה המונית של יהודים דתיים להר בפסח (במקביל לרמדאן), לא נתפסת כביקור דתי או תיירותי תמים אלא כפלישה של מי שמבקשים לחדש את הפולחן במקום הקדוש ולחלקו בין מוסלמים ויהודים, בדומה למה שנעשה במערת המכפלה בחברון. הניסיון לקבע מקום תפילה יהודי בחלק המזרחי של ההר, סמוך לשער הרחמים, מעצים עוד יותר את החששות של המוסלמים, ובתגובה הם מבקשים להפוך את השער למקום תפילה שלהם.
במקביל חלים שינויים גם בצד המוסלמי: השפעתם של הממסד הירדני, נציגי הרשות הפלסטינית וראשי הווקף על הנעשה בהר הבית/אל-אקצא יורדת ככל שמתחזק כוחם של המזרח ירושלמים וגורמים מקומיים ולא רשמיים אחרים הפועלים בהר. תהליך זה ניכר מאז הצלחת המזרח ירושלמים בהסרת גלאי המתכות (2017), בסילוק גדרות המשטרה סמוך למדרגות הכניסה לשער שכם (2021), ובפעולות בהר הבית בחודשי הרמדאן בשנתיים האחרונות. בכל האירועים הללו מילאו תפקיד חשוב כמה מאות צעירים מזרח ירושלמים, שפעלו ביוזמתם ללא הכוונה ממסדית. מנקודת מבטם הם הפכו לחוד החנית של ההתנגדות הפלסטינית לשלטון הישראלי ולמגני מתחם אל-אקצא והעיר הקדושה.
ד"ר אמנון רמוןחן ליאופולדלפיכך, מבט כולל על התהליכים המתרחשים בשני הצדדים מגלה קו משותף שיכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת: הגופים הממוסדים (הרבנות הראשית, הווקף, ירדן, הרשות הפלסטינית ובמידה מסוימת גם הממשל הישראלי) מסונדלים על ידי הלחצים מלמטה, מן הציבור היהודי והמוסלמי. בפעילות שלהם מצליחים שחקני השטח לגרור אחריהם את הממסדים שמתקשים לעמוד בלחצים ולנהל מדיניות מאוזנת. דינמיקה זו עלולה להביא לאובדן שליטה על המתרחש בהר, בעיקר בתקופות משבר.
שעת מבחן כזו צפויה החל מהבוקר (חמישי), יום ירושלים, על רקע עלייה יהודית מתוכננת להר הבית. כהיסטוריון אני משתדל להימנע מתחזיות ומנבואות אפוקליפטיות, אבל ניתן להציע לקובעי המדיניות להעמיק את הדיון בתהליכים המתרחשים בהר הן בקרב הציבור היהודי והן בקרב הציבור הפלסטיני, וכמובן בהשלכות האפשריות שלהם בירושלים, בשטחים, בעולם הערבי והמוסלמי ובזירה העולמית הרחבה. מטרתו של דיון כזה צריכה להיות חיפוש מתמיד של דרכים להנמיך את הלהבות.
- ד"ר אמנון רמון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. לאחרונה התפרסם מחקר שלו בנושא "הר הבית/אל-אקצא: לקראת אובדן שליטה? – תהליכים ומגמות, 2022-2015"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
