ארנון סגל הוא תורם הכליה האלטרואיסטי לבעלי אילן, וחלק מהתגובות לכתבה שפורסמה על כך כאן אתמול (רביעי) עוררו בנו צער גדול ועמוק. מצאנו את עצמנו בעין סערה. במקום להתרכז בהחלמה מהתהליך המורכב - יש לנו עוד דרך ארוכה - נחשפנו להשמצות והכפשות קשות כלפי ארנון. אמנם לא הוזכרנו בהקשר הזה, אבל אנו חשים כי הפגיעה היא גם בנו.
הכוונה היא בעיקר לכותרת ששמה דגש על ההתניה בדבר נתרם יהודי. דיווח כזה ניתן היה לפתוח באופן אחר, מאחד ומכבד, ולא במשפט המנוסח כך. ניהלנו עם ארנון שיחות רבות במהלך האשפוז, ומהן הבנתי שלא הייתה לו כוונה לפגוע באיש. גם אנחנו לא הכרנו אותו קודם, ואנחנו לא נמנים עם קהל הקוראים שלו (נראה לי שמעכשיו נתחיל). הוא עשה את המעשה הנאצל ותרם לנו את הכליה כשהוא לא יודע מהן דעותינו הפוליטיות, כמו שלא ידע מה ההעדפות שלנו בכל נושא אחר. את זה היה מקום להעצים: את המעשה הגדול, שכולו טוב.
אני מניחה שלא כולם מכירים את שגרת יומו של חולה דיאליזה או מודעים לרמת הצער היום-יומית שחווים חולי כליות. כמי שמלווה את אילן, אני יכולה להעיד כמה סבל, כאב וקושי הם חווים בטיפולים המעייפים והמתישים, שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. וזה לפני שדיברנו על הסיכונים הגדולים הכרוכים בכך.
והנה, השבוע במחלקת ההשתלות בבלינסון, ראינו תושב קיבוץ מירב שתרם לנער חולה, ובחור מאלקנה שתרם לאיש שאינו מכיר. יש עוד רבים. מה המשותף לכל התורמים האלה? טוב לב, אישיות ייחודית והרבה חסד. מה עוד? אי אפשר להתעלם מהעובדה שרובם המכריע חובשי כיפות. כמובן, יש גם תורמים ממגזרים אחרים, אבל הם מיעוט.
החשש שלנו מהדיווחים על התרומה של ארנון ומהתגובות שהגיעו בעקבותיהם הוא מפגיעה בחולים. תגובה ציבורית חריפה כזאת עלולה להרחיק תורמים, ומי שישלמו את המחיר יהיו אלה שעבורם מדובר בישועה והצלה, אלה שרוצים להמשיך לחיות.
סמדר אסולין רצוי שבמקום הררי הביקורת ננהל שיח שמעודד תרומת איברים, כך שהתורמים יהיו מכל המגזרים, ללא הבדל דת, גזע ומין, וכך נגדיל את הסיכוי להדדיות ועזרה לכולם. אי אפשר להתעלם מהנטייה והרצון הטבעי של בני אדם לדאוג קודם לקרובים אליהם, במעגלים המשפחתיים, הלאומיים או הדתיים.
החשיפה כאן לא קלה לנו. בתחילה התלבטנו, אבל לאחר חשיבה עמוקה החלטנו שכל מה שיכול לסייע ולעודד תרומה – הוא חשוב. וזוהי תרומתנו הקטנה. אז ארנון, מעיין וילדיכם היקרים, שכולכם בחרתם להקריב למען המעשה הנאצל - מה שהיה צריך להגיד לכולכם זה פשוט "תודה". לכם ולעמותת "מתנת חיים". נאחל לכולם בריאות איתנה. מי ייתן ואף אחד לא יזדקק לתרומת כליה, אבל אם חלילה יצטרך, אשרינו שיש אנשים כמו ארנון.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
