דבריו החריפים הערב (רביעי) של השר וחבר קבינט המלחמה גדי איזנקוט לא נאמרו בחלל ריק. נאומו של איזנקוט הגיע כחלק מרכזי משבוע ההסלמה היזום של המחנה הממלכתי שבסופו יגיע ככל הנראה נאום הפרישה של יו"ר המפלגה בני גנץ מהממשלה.
השבוע הזה שתוכנן מראש כלל כמה נקודות עיקריות. זה החל במוצאי שבת עם ההודעה החריפה של גנץ והתאריך המפורש לפרישה.
לאחר מכן הגיעו הצעדים הבאים: דרישה של גנץ לנקוב בתאריך להחזרת תושבי הצפון לבתיהם תוך אתגור הממשלה וראש הממשלה בנימין נתניהו, שרק לא מזמן הבהיר כי "1 בספטמבר אינו תאריך קדוש"; נמשך ביום חמישי בערב עם הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית והגיע עד היום - בו השמיע איזנקוט מתקפה חסרת תקדים על נתניהו ועל אופן התנהלותו.
סיום ההסלמה הזאת צפוי בנאום הפרישה המתכונן של גנץ, שבמחנה הממלכתי מקווים שיוביל סחף ויגרור לבחירות.
חלוקת התפקידים שבין גנץ לאיזנקוט נראית היטב גם במקרה הזה. גנץ נשאר ממלכתי יחסית ופונה לקהל הימני והשמרני יותר ואילו איזנקוט נוקט קול חריף ופונה לזרמים המיליטנטיים יותר.
מרגע שהשמיע גנץ את האיום, איש בסביבת ראש הממשלה לא ניסה למנוע מהמחנה הממלכתי את הפרישה. למעשה, בסביבתו של נתניהו התייחסו לכך כאל מהלך כמעט גמור.
הדרישות של גנץ לא רק שלא נענו, אלא אפילו להיפך. דיונים מבצעיים כמעט לא התקיימו בימים האחרונים ובמחנה הממלכתי מתרשמים שהעיסוק המרכזי נוגע בכלל לחרדים ולניסיון לפתור את העימות איתם סביב חוק הגיוס והתקציבים המעוכבים.
בקרוב מאוד, ככל הנראה, יישא גנץ את אותו נאום פרישה. הוא יגיד שניסה וקיווה - אבל כל השפעה שהייתה לו בתחילה התפוגגה, וזה הרגע לצאת. הוא יסביר שהממשלה הזאת חייבת לקבל מחדש את אמון העם. או אז הכול יהיה תלוי בחרדים. הם אלו, שמסיבות אחרות לגמרי, עשויים לאלץ את נתניהו לעמוד שוב למבחן הציבור.