שקיות שחורות של זק"א מוטלות בין הריסות המבנה שדרכו הגיעו לוחמי שייטת 13 ויהל"ם, רק לפני שבועיים, למנהרת הרצח של ששת החטופים. לצד השקיות, מחברות לימוד בערבית, עם איור צבעוני של כיפת אל-אקצא. בקיר ממול ציור של מיקי מאוס ושל שלגייה. "תל א-סולטאן היה היעד האחרון שלנו ברפיח, ודווקא אחרי כל כך הרבה הצלחות, פתאום הלוחמים שלי נתקלו בגופות במנהרה", סיפר סגן-אלוף ישגב, מפקד גדוד ההנדסה 601. "זה הוריד אותם לדאון, כמו אגרוף בבטן".
רפיח נפלה כבר באוגוסט, ומאז מחכים מאות לוחמי הנח"ל, גבעתי ו-401 להכרעת הדרג המדיני אם להוציאם לישראל, עם או בלי עסקת חטופים. שלב הפשיטות החוזרות קורה כבר פה, ויימשך בשנים הבאות, בכל תרחיש.
מפקדו של מג"ד ההנדסה, מאו"ג 162 תת-אלוף איציק כהן, כבר מתיר לרכבים פרטיים של קבלני עבודות הנדסיות שצה"ל שכר, לנסוע בציר פילדלפי הסמוך, עוד עדות לשליטה המוחלטת של צה"ל באזור. ברוב הציר שנסלל באספלט חדש התנועה היא בהאמרים קלים, ורק בתל א-סולטאן, השכונה הסמוכה לחוף, הכוחות עוד נעים לרוב בכלים משוריינים כאיתנים, טנקים או נמ"רים. נותרו במרכז מחנה הפליטים שלה מעט כיסי התנגדות אחרונים, ומדי פעם נשמעים עוד קולות ירי או הדי פיצוצים. צה"ל כבר סימן בשלטים ירוקים את מקטעי הציר בקווי דיווח ממוספרים.
חטיבת רפיח בחמאס הוכרעה בפועל כבר לפני חודש וחצי. התמרון המהיר של צה"ל פה הצליח. רק תשע מנהרות חוצות לסיני נמצאו פה, וכולן נהרסו או מחכות להשמדה. "יש לנו תוכנית להרוס את המנהרות לסיני שעוד לא הרסנו בתוך 48 שעות, ואת המנהרות שנותרו ברפיח עצמה בתוך שלושה שבועות. בינתיים אנחנו חוקרים אותן", אומרים בצבא.
ככל שהשבועות הפכו לחודשים ברפיח, חודדה המסקנה של הקצינים המנוסים פה, שחלקם לחמו בפילדלפי עוד באינתיפאדה השנייה, ארבע שנים לפני ההתנתקות: מרבית הברחות אמצעי הלחימה וחומרי הגלם לייצור נשק כלל לא נעשו במנהרות לאורך השנים, אלא דווקא במשאיות מעל הקרקע. עד כדי כך כשלה הקונספציה בישראל.
משמידים את רפיח תחתית
שלושה וחצי חודשים הם כאן, הלוחמים היחידים שנלחמים בעזה ברצף מאז אוקטובר. הם שפרצו את שערי הרצועה מחוף זיקים, אי שם בחודש אוקטובר, כבשו את העיר עזה, דהרו לג'באליה ומחצו את מפעלי הנשק של חמאס בעיירות המרכז. בסוף חיכתה להם רפיח, שחטיבתה המקומית קיבלה פרס: שמונה חודשי הסתכלות ולמידה מהקרבות ביתר חלקי הרצועה.
בסוף, למרות הבילד-אפ שנופח בדרג המדיני, רפיח לא נהייתה לסטלינגרד; 1.3 מיליון העזתים שהצטופפו בה הוברחו בנקל צפונה, אוגדה 162 עקפה בעורמה את הרובעים הממולכדים שחמאס הכין בשכונות הקרובות לישראל כברזיל ושאבורה, וההתקפות של צה"ל שברו את הגדודים המקומיים תוך שבועות אחדים. עיקר התמרון של צה"ל במרכז ובצפון רצועת עזה נגמר בתחילת השנה. בקטעו האחרון, ברפיח, הסתיים בשיא קיץ, ועם טראומה שזעזעה גם את הקשוחים שבמפקדים פה.
מנהרת המוות
ירידה מבוטנת ומעוגלת מטה, שכללה מדרגות ספירלה, הובילה מחדר הילדים למנהרת החטופים. הירידה הייתה חסומה על-ידי חמאס ביציקת בטון זה תקופה, כנראה כדי להפוך את המתחם שמתחתיה לכלא לחטופים. ביקור מעל זירת רצח ששת החטופים מלמד עד כמה מקרית הייתה המציאה שלהם, ואולי גם רציחתם.
פרחאן קאדי, שעליו מחבלי חמאס ריחמו והותירו אותו במנהרה אחרת, 700 מטרים מפה, סיפר בעדותו הראשונה בשטח כי לא ראה עוד חטופים בתקופה האחרונה. הוא הרים את ידיו ופתח את דלת ההדף שמחבלי חמאס הורו לו להשאיר סגורה כי מאחוריה יש מטענים, אחרי ששמע צעקות צה"ל בעברית מלוחמי השייטת שנקטו במשנה זהירות, ולא ירו לעברו חרף חזותו הערבית. הם לא היו שם במבצע חילוץ. יומיים לאחר מכן נרצחו ששת החטופים על-ידי מחבלים, שכנראה חוסלו בקרב עם לוחמי הנח"ל כשניסו להימלט צפונה.
כוחות האוגדה נכנסו לתל א-סולטאן ללא שום ידיעה מודיעינית שיש בפנים חטופים, ועדיין נקטו טקטיקה זהירה, שונה וקטלנית: חניקה של מחנה הפליטים משני כיוונים על-ידי שתי חטיבות, של הנח"ל ו-401, ואז, במקביל להתקדמות וללחימה ללב השכונה, המחבלים שיימלטו ולא ייהרגו, יילכדו במארב צבת של כוחות מיוחדים שיחכו להם מצפון.
באחד המקרים חוליה של ארבעה מחבלים ברחה דווקא מערבה, לשכונה הסעודית, בצהרי אותו היום. אחד מפעיליה כיסה את ראשו במטפחת לבנה. המאו"ג כהן לא נתן אישור לירי עליהם, חרף היותם חמושים, כי חשש שמדובר בחטוף. החוליה כותרה על-ידי לוחמי צה"ל ופתחה ראשונה באש. לוחם נהרג, וכל חבריה התבררו כמחבלים - שחוסלו.
אבל רצח ששת החטופים בתל א-סולטאן הוכיח לצה"ל שאין מנוס מהמסקנה, כואבת ככל שתהיה: לא ניתן להשיב את החטופים רק בלחץ צבאי; לא ניתן לעמוד ביעדי המלחמה, כולל, וכנראה גם בדגש על מיטוט חמאס – בלי החזרתם הביתה, והסרת המשקולת הזו מהפעולה הצבאית.