זה היה אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם במלחמת ששת הימים. סגן במיל' גד רפן, מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 45, מצא את עצמו לפתע מפקד על שאריות הפלוגה שלו ותחת אש כבדה, וכשהוא בעצמו פצוע, מחזיר אותם בשלום לשטח ישראל. כיום, הוא ממשיך להילחם למען עתיד המדינה. זה סיפור הגבורה שלו.
(כתב: אסף קמר, צילום: אסף מגל | עריכת תוכן: תמר אברם ז"ל, עריכת וידאו: קורל קוט)
עוד בסדרת גיבורים:
למרות שהקרב זכה להיצרב בתודעה הציבורית בזכות השיר של דליה רביקוביץ' – "עמק דותן", רפן לא ממש שש לספר את מאורעות אותו היום. רק אחרי מסע שכנועים מסיבי ושיחות טלפון הוא מסכים להיפגש, והוא מספר הכל, כאילו זה היה אתמול.
רפן היה אז קיבוצניק צעיר, בן 21, מעין חרוד. מפקד מחלקת טנקים בגדוד 39 של חטיבת השריון 45 (לימים חטיבה 188)."קיבלנו צו גיוס, ובינתיים עסקנו באימונים וחיכינו לפקודות. ידענו שהתחילה המלחמה מזה שעברו מעלינו המטוסים מרמת דוד, וכעבור זמן קצר קיבלנו פקודה לנסוע לכיוון עמק דותן".
הכוחות יצאו מצומת מגידו שבעמק יזרעאל, שבאותה התקופה היה קרוב מאוד לקו הגבול בין ישראל לירדן. בעמק דותן שבצפון השומרון התנקזו באותו הזמן כוחות שריון ירדניים רבים, שחצו את הנהר בדרכם לכבוש את ארץ ישראל.
"כשהגענו לעמק ראינו ברכס שמעל ג'נין גדוד של טנקים ירדניים מסוג M-47, והתחלנו לנהל איתם קרב. ישר בתחילתו המ"פ שלי נפגע והתותחן נהרג. באותו הרגע לקחתי את הפיקוד", סיפר רפן. "זה היה מצב של חוסר ברירה. אתה צריך להמשיך להילחם – יש טנקים מולך".
הפלוגה תחת פיקודו המשיכה בקרב, והצליחה. "השמדנו את רוב הטנקים הירדניים, וחלק ברחו. שנים אחרי המלחמה, כשהייתי עובר בג'נין, הייתי רואה טנק אחר שהיה תקוע בכביש הצר בין הבתים. המראה שלו תמיד החזיר אותי ליום הקרב – זה היה טנק שברח ממני".
אבל למרות ההצלחה מול טנקי האויב בשדה הקרב, הלחימה לא תמה – והעניינים החלו להסתבך. "קיבלתי פקודה לחזור בחזרה באותה הדרך שבה הגענו. לא הייתה לי שום מחשבה בראש או מודיעין שאתקל בעוד טנקים, כי חיסלנו את כל אלו שעמדו מולנו. פתאום ראיתי משמאלי טנקי פטון M-48, שנחשבו אז לטנקים חדישים".
"התחלתי לנהל קרב מול הטנקים, אבל מהר מאוד הבנתי את המצב. מבחינה אסטרטגית היינו במקום הכי גרוע שיכול להיות – במרכז העמק. זה היה יותר גרוע מברווזים במטווח. מהר מאוד כל הפלוגה הלכה".
לצד האבדות הרבות, רפן המשיך לנהל את הקרב עם הלוחמים הנותרים, כשהוא בעצמו פצוע. "הטנק שלי קיבל פגיעה ונקטעה לי היד. לא עד הסוף, אבל היא הייתה תלויה. לקחתי אותה וארזתי אותה בתוך הסרבל. נשרפתי כולי וכל הגוף היה מלא ברסיסים".
"התחלתי לרכז את האנשים שהצליחו לצאת מהטנקים הבוערים והובלתי אות לכיוון מבנה קטן. קראו לו בית המשאבה כי הייתה שם משאבה להשקות את השדות, שבע שעות המתנו שם לחילוץ", שחזר רפן. "אני לא יודע להסביר את זה, אבל הגוף שלי היה מספיק חזק גופנית וגם מנטלית. אבל זה היה רק תחילת הברוך שנקלענו אליו".
הטעות הטקטית והתוצאה הטרגית
אחרי שעות ארוכות של סבל ואימה, הידיעה המשמחת על החילוץ המתקרב מילאה את שרידי הפלוגה בתחושה של תקווה. אבל מחסור קיצוני במודיעין גרם לטעות טקטית אכזרית שתעלה בדם אב. או כמו שרפן מגדיר "ברוך".
"סוף סוף הגיעו לקחת אותנו, אבל לא עם נגמ"שים ולא עם הליקופטרים, אלא עם זחל"ם (רכב צבאי מיושן ללא מיגון מינימלי – א"ק). המחלצים לא ידעו איפה האויב נמצא והעמידו את הזחל"ם בין הכוחות הירדנים לבית המשאבה", שחזר רפן. "הזחל"ם ספג פגיעה ישירה, וכל מי שעלה עליו, כולל המקלען והתותחן שלי – כל מי שניצל מהקרב הקודם, כולם הלכו".
שני לוחמים נשארו בחיים – רפן והנהג שלו טוראי צבי סדן. "בגלל שהייתי דפוק בצורה רצינית ובקושי הלכתי, הנהג שלי עזר לי. לא הספקנו לעלות והיינו היחידים שניצלו מהפגיעה הישירה". גד וצבי נאלצו להמשיך לתפקד גם אחרי המוות המזעזע של חבריהם לפלוגה.
"חזרנו לבית המשאבה וחיכינו שם עוד כמה שעות. החילוץ הבא הגיע ברגל, חילצו אותי עם אלונקה והביאו אותי לתאג"ד", סיכם רפן את הקרב. "היו 39 הרוגים בקרב, הירדנים היו בעדיפות עלינו מכל הבחינות. לפי מה שאני יודע, זה היה הקרב הכי קשה במלחמת ששת הימים".
בבית החולים שאליו פונה רפן בתום הקרב לא הצליחו להציל את ידו הפגועה, והיא נקטעה. בעקבות הכוויות הרבות שמהן סבל, והרסיסים שהיו בכל חלקי גופו, הוא נאלץ לעבור תהליך ארוך וקשה של שיקום שכלל ניתוחים רבים. אחרי השיקום הוא היה חלק מצוות הפיתוח של הטנק הישראלי.
5 צפייה בגלריה
עיטור הגבורה שקיבל רפן. "זה היה כמו הודעה על זכייה במדליית כסף או ארד - ואני זכיתי בזהב"
(צילום: אסף קמר)
בניגוד למה שניתן לצפות מבית של גיבור ישראל, הבית של רפן כמעט נקי ממזכרות צבאיות, מגני הוקרה ותמונות עם בכירים. גם העובדה שהוגדר "גיבור ישראל" לא ממש מרגשת אותו. "קודם קיבלתי צל"ש, ורק כעבור כמה שנים הודיעו לי על עיטור הגבורה. זה היה כמו הודעה על זכייה במדליית כסף או ארד – ואני זכיתי זהב", אמר במידה קטנה של ציניות.
את ההוקרה האמיתית הוא קיבל דווקא מהלהיט של להקת פיקוד הצפון מ-1968 שנכתב על הקרב בעמק דותן. רפן מוזכר בשמו יחד עם נהגו בפזמון של השיר, שכתבה דליה רביקוביץ': "וגדי וצבי בהדר גבורתם". "אני זוכר את הילדים בקיבוץ רצים אליי ואומרים לי לאורך כמה וכמה שבועות שאני במקום הראשון במצעד הפזמונים", סיפר בחיוך. "גם היום כשהשיר מושמע ברדיו אני מקבל הודעות".
"שבן גביר יגיד לי שאני בוגד?"
חמישים ושבע שנים אחרי המלחמה שבעקבותיה קיבל את עיטור הגבורה, רפן ממשיך להילחם – הפעם על עתיד המדינה. "המצב על הקרשים. כל שבוע אני הולך עם הדגל להפגנות בקפלן. אם הצד השני ימשיך להתנהג באותו אופן זה יגיע לשפיעות דמים. מזה אני מפחד, ולצערי זה מה שאני צופה. אם לא נצליח לשנות את מה שקורה היום, הדור הצעיר יחפש מקום אחר".
חברי הקואליציה שמכנים את המפגינים אנרכיסטים ובוגדים מכעיסים אותו מאוד. "אף אחד לא יעז לקרוא לי בוגד. אני לא מכיר אדם שיקרא לי בוגד. לצערי, תרמתי את מה שצריך בשביל המדינה ומעבר לזה. שבן גביר יגיד לי שאני בוגד? סמוטריץ'? הם לא עשו שום דבר למען המדינה".
אבל בסוף, יש לו גם מסר אופטימי, בעיקר לחבריו להפגנות. "לא לאבד תקווה, לא להתייאש. אין לנו דרך אחרת, חייבים להמשיך ולהפגין".
