אמנם חלפו כבר 14 שנה מאז אותו יום, ואלוף תומר בר מדבר על כך בסוג של הומור, אבל עדיין אפשר לשמוע את תחושת ההחמצה שנותרה צרובה בו. הסיפור הולך ככה: כשהחל תכנון מבצע הפצצת הכור הסורי בדיר א־זור, שימש בר, היום ראש אגף תכנון (אג"ת), כמפקד טייסת 69 ("הפטישים"), טייסת מטוסי אף־15 בבסיס חצרים. התכנון המקורי כלל תקיפה במבנה של 16 מטוסים, שבר, כמפקד הטייסת, אמור היה להוביל. "אבל בהמשך הבינו שצריך חשאיות, והורידו את המספר לשמונה מטוסים", משחזר בר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ככל שארכו האימונים וההכנות למבצע המורכב והרגיש, התקרב גם מועד סיום תפקידו של בר כמפקד הטייסת. הוא אמור היה להחליף את עמיקם נורקין (מפקד חיל האוויר הנוכחי) בתפקיד ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר, ולמסור את הפיקוד על הטייסת למחליפו המיועד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"לא רצו לעכב את ההחלפה בתפקידים בגלל המבצע, ונאלצתי להעביר את הפיקוד על הטייסת למחליף", משחזר בר. "בבקרים הייתי בחפיפה עם נורקין במטה לקראת התפקיד החדש שלי, ובערבים באימונים ומודלים עם המחליף. בסוף, כשיצאנו לפעולה, המחליף הוביל כמפקד הטייסת את רביעיית המטוסים שתקפה את הכור, ואני הובלתי את הרביעייה מעליה, שברגע האחרון, לצורך ההסחה, פנתה בחזרה ולא ירדה להפצצה. כמובן שהיינו חמושים באופן זהה למקרה של תקלה באחד מהמטוסים שמתוכננים להפציץ, אבל בפועל, הם ירדו והפציצו ואנחנו חזרנו. ככה סיימתי, ממפקד המבצע שמוביל ארמדה של מטוסים בתכנון הראשוני, כטייס מן המניין. וזה", הוא צוחק, "מבאס קצת".
אפשר רק להניח שאם וכאשר תתרחש, לתקיפה הבאה של מערך גרעיני, הפעם מורכבת ומסוכנת הרבה יותר ובשמי איראן, האלוף בר לא מתכוון להניח לחמוק מבין אצבעותיו.
לפני כשלושה חודשים אישר שר הביטחון, בני גנץ, את מינויו של האלוף בר לתפקיד המפקד הבא של חיל האוויר. בעוד שבועיים הוא יסיים את תפקידו כראש אג"ת, ובאפריל הוא ייכנס לנעליו הגדולות של נורקין ויצטרך לבנות את מעמדו מול המטכ"ל. כשברקע שיחות הגרעין עם הרפובליקה האיסלאמית מקרטעות וישראל הודיעה כי היא נערכת לתקיפה, יש סיכוי גדול שהדבר הזה נופל במשמרת שלו. אם זה יקרה, בר יתבקש לפקד על אחד המבצעים האוויריים הגדולים בהיסטוריה של ישראל, אם לא הגדול והמסובך מכולם. "אני חייב להניח שזה יקרה בתקופה שלי, והכתפיים כבר מבינות את כובד האחריות", הוא אומר בראיון מיוחד, רגע לפני שהוא נכנס לתפקידו. "אני חושב שאני מגיע בשל, ואני לא מתכוון לתת גרם אחד של הנחה – לא לי אישית, ולא לחיל האוויר".
ואתה יכול מחר בבוקר, נניח, לתקוף באיראן?
"כן".
ולהצליח להשמיד את מתקני הגרעין?
"אין מצב שנפעל שם – במרחק אלף קילומטר מפה – ואני לא חוזר הביתה ואומר: 'ביצעתי את המשימה".
כמו מפקד חיל האוויר הנוכחי נורקין, שנולד בבית שערים, גם מחליפו המיועד בר (52), הוא יליד עמק יזרעאל, וגם הוא בן למשפחת חקלאים. "גרנו ממש לא רחוק, בכפר יהושע", הוא מחייך. "השדות שלנו גובלים. נורקין מבוגר ממני בשנתיים־שלוש, אבל שמו יצא לפניו כנהג טרקטורונים ואופנועים טוב, והייתה בינינו איזו תחרות סמויה. היינו בחבורות אופנוענים מקבילות בעמק".
בר הוא החמישי מבין שישה ילדים, "ואחריי נולדה הבת הראשונה, ככה שתמיד נאבקתי על מקומי. בדיעבד, אולי זה מה שעשה אותי תחרותי. בכפר יהושע דגלו אז בעבודה עצמית, לא העסיקו פועלים. אז הרבה ילדים במשפחה זה היה יתרון. הייתי עבד", הוא צוחק. "בחופשים לא הטריד אותי אם נתב"ג סגור או פתוח. ידעתי רק מה זה אבטיחים, בצל, עופות".
ב־1987 התגייס לצה"ל, לקורס טיס. היחיד מבין אחיו שהלך לחיל האוויר. "אבל היו לי מודלים בכפר", הוא מספר. "מנחם בר, שהיה מבכירי הטייסים של החיל, פיקד על רמת דוד ועל תל נוף היה מכפר יהושע, ורם שמואלי שהיה שכן שלנו בכפר יהושע, היה מפקד רמת דוד".
את קורס טיס מספר 119 סיים בר כמצטיין, והוצב כטייס אף־16 בטייסת 110 ברמת דוד, תחת פיקודו של מפקד הטייסת אמיר אשל, לימים מפקד החיל.
מבחינה מקצועית, מעבר לנעורים בשדות העמק, הצטלבה לראשונה דרכו עם נורקין כשמונה לסגן מפקד טייסת (סמ"ט) אף־16 בבסיס רמון. "נורקין היה סמ"ט א', ואני סמ"ט ב'", הוא נזכר. מאז הוא צעד ממש בעקבותיו. הפיקוד על חיל האוויר יהיה הפעם הרביעית שבה הוא מחליף את נורקין בתפקיד.
בשנת 1996 יצא ללימודי תואר ראשון באלבמה, וכשחזר ארצה עבר לטוס באף־16 דו־מושבי ומונה לתפקיד סמ"ט א' בטייסת 105 ("העקרב"), שבאותה עת פעלה מבסיס חצור. "זה היה בין השנים 97'־99', טרם היציאה מרצועת הביטחון. שתי תקיפות בכל לילה", הוא נזכר.
"הייתי מאוד קרוב לנסראללה. היו שלוש הזדמנויות שונות שבהן אני זה שלקחתי את הפצצות החודרות שלקחנו מהאמריקאים והפצצנו תוך כדי מלחמה. אח שכול פעם פרץ בבכי מולי ואמר לי: 'אתה חייב להחזיר לנסראללה על איך שהוא הרג את אח שלי'. זה מאוד השפיע עליי"
אחר כך בר ביצע מהלך לא שגרתי עבור טייס קרב בדרגתו: הוא עשה הסבה למטוס קרב אחר לגמרי, לאף־15, וזו לא תהיה הפעם האחרונה. בר פיקד על שתי טייסות אף־15, 133 ("אבירי הזנב הכפול") בתל נוף, וכאמור, "הפטישים", עליה פיקד גם במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשבועות האלו הוא צבר הרבה מאוד שעות בשמי ביירות, חלק לא מבוטל מהן הוקדש למטרה אחת: לחסל את מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה.
וכמה קרוב היית אליו?
"מאוד קרוב. היו שלוש הזדמנויות שונות שבהן אני זה שלקחתי את הפצצות החודרות שלקחנו מהאמריקאים והפצצנו תוך כדי מלחמה. לדעתי, הדיוק של המודיעין ולאו דווקא היכולות של הפצצה, היה החשוב ביותר. מבחינת הקוקפיט (תא הטייס) הכול היה טוב. אם להודות, מעולם לא סגרתי מעגל מול המודיעין לדעת איפה באמת נסראללה היה כשהפצצנו. מה שכן, השם של 69, כטייסת שיש לה יכולת גבוהה של הפצצות, הגיע אפילו לדעתי לאזרחים מן השורה. אח שכול פעם פרץ בבכי מולי ואמר לי: 'אתה חייב להחזיר לנסראללה על איך שהוא הרג את אח שלי’. זה מאוד השפיע עליי".
כשנסראללה יצא מהבונקר אחרי המלחמה, התאכזבת?
"ידעתי לפני שלא חיסלנו אותו, אבל ברמה האישית, כן".
אולי יום אחד, בתור מפקד חיל האוויר.
"כן. מי יודע".
התקופה הזו, של מלחמת לבנון השנייה, הייתה גדושה מבצעים, חלקם מאתגרים ממש. "ביום ה־14 של המלחמה", מספר בר, "השייטת יצאה למבצע בפאתי צור, במטרה לחטוף מישהו. אני הייתי מפקד טייסת 69, והיינו בכוננות סיוע. בשעה 02:00 לפנות בוקר קיבלנו את ההזנקה לצאת לשם, לחפות על החילוץ שלהם. הזוג הראשון של מטוסי האף־15 עמד בהיכון, אבל היה ערפל מטורף, ולא ראו מטר אחד קדימה. הֵזַנו להם במכשירים את נקודות הציון של קצה המסלול, כדי שיידעו מאיפה להמריא, ואישרתי להם לצאת. אני קפצתי לקוקפיט של הזוג השני. ערפל מוחלט. המראנו, הגענו לאזור, מעל צור, וזו הייתה תקיפה אינטנסיבית. נכנס, מטיל פצצה, יוצא. פצצה פה, פצצה שם. עשינו הרבה רעש וירדנו נמוך, ברמה כזו שמטוסי החילוץ שהוציאו את הכוח (של השייטת) עברו ממש מעליי".
ניצחנו בלבנון השנייה?
"אין לי ספק שהשקט בצפון מוכיח שחיזבאללה מורתע, חבל על הזמן. זה לא אומר שהוא לא בונה את הכוח. הוא גם תיחקר את המלחמה ואת העוצמה שפגענו בו. האם יכולנו להיות הרבה יותר טובים? ברור שאני חושב ככה. מאז 2006, אנחנו רואים צה"ל אחר מול חיזבאללה. הלקחים האלה ממשיכים להילמד מכל ההתנסויות שיש לנו מול חיזבאללה בדרך, והאתגרים שהוא מציב לנו – תמ"ס (תלול מסלול) מדויק ועוד. אנחנו צריכים להביא תשובות מאוד טובות ואין לי ספק שזה ייראה ככה. ויחד עם זאת, כן, אני חושב שניצחנו ב־2006".
מה למדת שם?
"מה שלקחתי איתי כלקח מלבנון השנייה הוא נושא המטרות והמודיעין, וגם הצורך בחיבור טוב יותר לכוחות היבשה, שאותו הבנתי שצריך להדק ולכוון יותר. מבחינת מודיעין, לא הכרנו מספיק את חיזבאללה ואת מרכזי הכובד שלו. עבדנו – הצבא כולו – מאוד חזק, אבל מבחינת אפקטיביות, יכולנו להיות שני קליקים יותר אם היינו מכירים טוב יותר את האויב".
למרות שיש גורמים שטוענים שנסראללה לא ימהר לעשות זאת, לאלוף בר אין ספק שמלחמת לבנון השלישית תפרוץ מיד ברגע שישראל תתקוף באיראן. "אני חייב להניח שהוא (נסראללה) אוטומטית יהיה אול־אין", אומר בר. "30 שנה הוא חיכה לפקודה הזו, ואין מצב שהוא לא יהיה שם, ובעצימות הכי גבוהה. ואנחנו חייבים להיות מוכנים לזה. ההכנה הזו היא בין השאר משהו שעשינו במהלך השנתיים האחרונות. כדי שנצא למלחמה מול המעגל השלישי (איראן), כשאנחנו יודעים שאת המעגל הראשון סגרנו כבר".
אז איך תיראה המערכה הבאה מול חיזבאללה?
"בלבנון השלישית זו תהיה עוצמה שקשה לתאר. לא מדובר בהגברת הווליום באותו מכשיר רדיו. זו פשוט תהיה מערכת אחרת לגמרי. אין בכלל אפשרות להשוות: ההיכרות עם חיזבאללה, כמות המטרות שמיוצרת טרום ותוך כדי, השריר שנבנה שנים בענייני מודיעין ויכולת תקיפה, לוחמה אלקטרונית, סייבר. זו תהיה מהלומה, ואני יכול לעמוד מאחורי המילה שלי.
"בלבנון השלישית גם ברור שיהיה תמרון קרקעי. היום השילוב של תמרון כזה, עם האפקטיביות של חיל האוויר, הוא משהו אחר לגמרי. גם חיזבאללה, בצניעות, לא יודע לדמיין את העוצמה שלנו. אולי הוא ינסה להכניס כוחות מיוחדים או לירות תמ"ס לעורף, אבל אנחנו כבר לא בסקאלה הזו. אנחנו רוצים הפעם ניצחון מובהק, בזמן יותר קצר, ועם פחות אבדות גם, בעורף וגם בקֶרב לוחמים. על אף המורכבות של המילה 'ניצחון', חייבים להגדיר מהו ניצחון. מה אנחנו מצפים מעצמנו. ואני מתכוון ליכולת לפגוע בחיזבאללה, במרכזי הכובד שלו, בפעילים. זה לא אומר שנראה הנפת דגל לבן אחרי יומיים, אבל כן להגיע להישג משמעותי מהיר מאוד, עם הגנה חזקה. וזה אפשרי".
ועד אז?
"עד שזה יקרה, המשימה שלי היא לשמור על המצב הנוכחי כמו שהוא, שבו אני ערוך למלחמה הבאה, המדינה משגשגת, גבול הצפון פורח וכל הצימרים שם תפוסים".
במאי 2018 הודיעה ארה"ב כי תפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, צעד שעל פי גורמי מודיעין גרם להאצה משמעותית במרוץ של טהרן אל הפצצה. אבל בישראל לא מיהרו לתרגם את הידיעות האלו לשינויי תקציב וסדר עדיפויות. עם זאת, בר לא רואה בכך "שנים אבודות" של צה"ל. "זה לא שחור או לבן", הוא מסביר. "מרגע שהתיישבתי כאן על כיסא ראש אג"ת והרמטכ"ל שוחח איתי, משימת מעגל שלישי הייתה שם. אנחנו לא מתחילים עכשיו מאפס. הצטיידנו באף־35, הוא לא יודע להגיע למעגל שלישי? רכשנו אלפי מיירטים לכיפת ברזל להגנה רב־שכבתית, מתמ"ס בעזה ועד טילים איראניים, זה לא מחזק הגנה מול מעגל שלישי? גם כשלא היה תקציב ייעודי לכך, הייתי 'בתיה עוזיאל' והכינותי מראש. אם לא היינו עובדים בשנתיים האלה, על המשמעות של איראן כמדינת גרעין – אילו יכולות אנחנו צריכים, מה לפתח, במה להצטייד, תיאומים בינלאומיים שעשינו – היינו צריכים לעשות את כל זה עכשיו. אז עכשיו, כשמגיע תקציב, הוא מיד יכול להיות אפקטיבי".
אבל בינתיים, כפי שנחשף ב'"ידיעות אחרונות", האמריקאים מסרבים אפילו להקדים את אספקת מטוסי התדלוק שביקשתם. המטוסים האלו חשובים להפצצה ארוכת טווח כזו.
"אני הייתי במפגש כשביקשנו את הקדמת האספקה. עכשיו אנחנו מעמיקים בהבנת הסיבה לסירוב. ארצות־הברית היא יותר מידידה, יש גם היכרות עמוקה בינינו לבין המקבילים לנו, ויש להם רצון לייצר שיתוף פעולה עמוק ואמיתי. אני לא יודע מה הסיבה לסירוב, ואולי יש סיבה אמיתית ואותנטית, אבל עדיין לא מיציתי את האפשרות להקדים קבלת שני מתדלקים לפחות. בכל מקרה, יש לנו עוד מתדלקים, ולא אלמן ישראל. מערך מטוסי התדלוק של חיל האוויר הוא מערך כשיר מבצעית. נכון, אין לו אופק של שנים רבות, אבל הוא כשיר. בכל מקרה, המתדלקים הם חלק משמעותי – אבל קטן – מסך המענה למעגל השלישי. המצב הבסיסי שלי הוא גבוה וטוב. אם פעמיים בשבוע אני תוקף מעגל שני (הכוונה לתקיפות לטווח בינוני), זה אימון מצוין, והקפיצה למעגל שלישי היא לא גדולה כל כך. צריך לזכור את האינטנסיביות שלנו במב"מ (המערכה שבין המערכות), שבה הפעילות שלנו נגד איומים שונים, נגד מערכי טילי קרקע אוויר, מעלה את רמת המוכנות. אלה הרי אותן המערכות שניתקל בהן גם שם. המב"מ היא אימון בפני עצמו. חיזוק השריר. אין משהו דחוף שחסר לי כדי לתקוף במעגל שלישי. אשמח רק ל'שקט, עובדים'".
בניגוד לחישובי זמן שונים שמציגים גורמים שונים, לדברי האלוף בר, כמות ואחוזי העשרת האורניום הם לא מה שמכתיבים את הצורך בתקיפה באיראן. "עם אחוזי ההעשרה הם יכולים תמיד לשחק ולהיות על הסף", הוא מסביר. "לא לעבור את הגבול. אבל הבעיה האמיתית היא שבינתיים הם סוגרים את המעטפת. מציבים מערכי גילוי והגנה אווירית בכל אזור מתקני הגרעין שלהם, וזאת לצד אפקט 'בוב הבנאי' – התמקמות בעומקים שפצצות יתקשו להגיע אליהם, וזה כבר אירוע אחר. ואז – ברגע שהם ישפרו את המיגון ואת ההתחפרות, יהיה קשה יותר לתקוף ולפגוע שם. זו שאלת הזמן. והמשימה שלי היא לשמר יכולת אותנטית עצמאית לפעולה באיראן".
שאלה של זמן. כמה? מה המרחק שלנו לאופציה צבאית? שנתיים? יותר? פחות?
"אני לא יכול להתייחס לעיתוי".
מה האתגר המרכזי בתקיפה כזו? המרחק? מערך ההגנה האווירית האיראני? העובדה שחלק מפרויקט הגרעין בעומק רב באדמה?
"הצירוף של כולם. כשמבודדים כל מרכיב, זה בליבת הכשירות של החיל. גם לטוס רחוק, וגם להתמודד מול מערכי הגנ"א צפופים. אבל כשבסוף המשימה השלמה תלויה בהרבה מאוד דברים שצריכים להצליח יחד – זה עולה שתי קומות בדרגת הקושי. עדיין, אין סיכוי שנטוס לשם ולא נצליח, אבל עכשיו צריך להתאמן המון. צריכים שהחיל עכשיו יתעסק עם עוד הרבה משימות נוספות, והאירוע של איראן הוא סבוך ומורכב, אבל כמובן אפשרי".
ממה צריך להיות הכי מודאגים בעניין בניין הכוח של איראן?
"אנחנו יודעים מה המגמות שלהם. הם מפתחים מאוד את היכולת להגן על המקומות הרגישים שלהם, ושם הם ירכזו מאמץ. גם בהקשר של מערכי הגנ"א וגם בהתחפרות לתת־קרקע. שאר איראן יהיה חשוף. הם לא יכולים להימלט מכך שנצליח לסלול את דרכנו. בסוף, בקצה, יהיה את מפגש המוחות של בניין כוח מול בניין כוח – ושם אנחנו מכינים הפתעות".
אחרי שפיקד על הטייסת במלחמת לבנון השנייה, עבר בר לתפקיד מטה, ראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר, הנחשב לתפקיד מפתח בדרך לפיקוד על החיל. ב־2010 הוא מונה למי שאחראי על הדור הבא של החיל, כמפקד בית הספר לטיסה בחצרים. בין חניכיו באותה תקופה הייתה גם מי שהוגדרה "הנווטת הדתייה הראשונה", תמר אריאל ז"ל, שנהרגה ב־2014 בסופת שלגים ברכס האנאפורנה בנפאל. אריאל החלה את הקורס במגמת טייסי קרב, אך בטיסת הסולו הראשונה שלה נאלצה לנטוש את המטוס בשל תקלה, ונפצעה בגבה. "זה אירוע לא קל, שחניך בקורס טיס נוטש מטוס", נזכר קצין בכיר במיל' ששירת באותה עת לצד בר בבית הספר לטיסה. "אבל תומר, כמפקד בית הספר, טיפל בה ברגישות, במתינות, בשכל ובאנושיות, והיא אכן חזרה לקורס הטיס וסיימה אותו כנווטת. תומר והיא מצאו את הפתרון שהיה הכי נכון עבורה".
אחרי סדרה נוספת של תפקידים בכירים בחיל, כולל שנתיים כראש מטה חיל האוויר, יצא בר למה שמכונה "צה"ל הגדול", ומונה לתפקיד ראש אג"ת. אם עד כה הוא התנסה בקרבות אוויריים, עכשיו הוא נכנס לשטח לחימה שונה: קרבות תקציביים. "דווקא בגלל שהיינו עם הגב לקיר, תקציבית, הוצאנו מעצמנו את המרב", הוא אומר. "זו החוויה שלי. הגדרנו את החשיבות של המרחבים הרב־זרועיים, שמבחינת תוכנית ההשתנות של הצבא רצינו שהיא תהיה הדבר הראשון. בגלל שאני ישבתי על ברזי התקציב, פעלתי בשיטה של מקלות וגזרים. עד שהתחלתי בזה, כל אחד שקיבל תקציב השתמש בו לצרכים הפנימיים של הזרוע או היחידה שלו. אני עצרתי את זה. לכל מי שביקש אמרתי: קודם תשנה, תשקיע בחיבור הדיגיטלי לשאר הכוחות, אחר כך תקבל. וככה יצרנו אוטוסטרדה של קשר בין כל הגופים. זה עבד. הם הבינו שכשהם שמים ומשקיעים קודם כל בצורך הכללי, הרחב, אני משחרר תקציב. זה כמובן לא אומר שבעשור הקרוב לא צריך להמשיך להשקיע בזה. אם היום עשרה גורמים יכולים להתחבר למכרז אש על מטרה כלשהי, אני צריך שיתחברו 50".
זה המפגש הגדול שלך עם צבא היבשה. מה חשבת?
"לא הייתי רוצה להתחלף עם שום אויב שפוגש חטיבה צה"לית. אני פוגש לוחמים ומפקדים בזרוע היבשה. אנשים עם כישרון, מחויבות ורוח לחימה מרשימים בכל קנה מידה. עשור (ראש אכ"א, אלוף יניב עשור) ואני נפגשנו בבינת־ג'ביל בלבנון השנייה – אני באוויר והוא על הקרקע – והיום אנחנו עובדים יחד על תקציבים. פעם, השיח בין חיל האוויר לזרוע היבשה היה של 'אתם' ו'אנחנו'. היום השיח הוא אחר. המפקדים הצעירים גדלים יחד בבתי הספר, בהכשרות, בשת"פים. היום כשאומרים 'תמרון רב־ממדי', ברור שזה קרקע־אוויר".
אתה מאמין שיכול להיות שוב רמטכ"ל מחיל האוויר?
"לטווח מאוד רחוק, בעידן של מלחמות חדשות ורב־זרועיות אמיתיות, לא נכון בעיניי לשים שום מגבלה בהיבט הזה. עם מפקדים שצומחים מלמטה ועם מעבריות בין הזרועות, לא צריך לשים חסם. צבא היבשה הוא מורכב, ונכון שבראשו יעמוד מישהו שמכיר אותו, אבל לא צריכים להיות חסמים בתודעה גם לאפשרות של רמטכ"ל מחיל האוויר".
לדברי בר, מבצע שומר החומות, במאי השנה, העניק למערכת הביטחון, "שיעור מאלף עם הרבה מאוד לקחים שלמדנו, בעיקר בסוגיית הפנים. אין יותר 'זה שלו', 'זה שלי', זה אישיו של צה"ל, זה של המשטרה. אנחנו בשת"פ ומבינים שצריך שינוי משמעותי. לא חשתי בנוח בשומר החומות", הוא מודה, "אני שמח שהאסימון הזה נפל. הבנו את האירוע. במלחמה הבאה כוחות יעלו בכל ציר שנבחר".
יש תחזיות ואזהרות שיהיו צירים פנימיים חסומים. ואדי ערה, למשל.
"אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חופש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכול יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא ייתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורף".
בשומר החומות לא רק נחסמו צירים, גם נפלו הרבה מאוד רקטות על העורף. מה יקרה אחרי תקיפה באיראן, כשגם האיראנים, גם חיזבאללה וגם חמאס יירו? מערכות ההגנה האווירית שלנו ערוכות לזה?
"כיפת ברזל של היום, חוץ מאשר בשם, לא דומה בכלום לכיפת ברזל הראשונה מ־2011. היום היא הרבה יותר משוכללת ואינטגרטיבית, אבל בפני עצמה היא עדיין לא מספיקה. הבנו שהגנה חזקה היא מרכיב קריטי גם ביכולת שלנו לקחת החלטה שקולה, וגם בתסכול שהיא גורמת לצד השני. נכון, יש עדיין בעיה עם תמ"ס. זה האיום החמור, גם אם הוא לא האיום הקיומי".
אז מה הפתרון?
"המגמה שהובלתי בנושא הזה כראש אג"ת היא שזו בעיה מורכבת שצריך לתת לה תשובה כוללת, ושצריך לחזק את הרגל ההתקפית מול תמ"ס, ולהעתיק בנושא הזה את הלחימה לשטח האויב. לטפל בכל השרשרת שהאויב בנה, ולהביא לקיזוז מאוד משמעותי ששולל אפקטיביות מחמאס ומחיזבאללה. בכל אירוע ירי, צריך לסגור שטח ולהעתיק את הלחימה לשם. יש לזה היתכנות טכנולוגית. זה אירוע יקר מבחינה משאבית, אבל צריך למפות האם הוא יכול לחסוך תמרון של חיל האוויר. צריך לאתר ולהשמיד במהירות – עוד בזמן שנגיד 'השבנו אש למקורות הירי' – את המשגר הרב־קני שירה את הטילים, על מנת לקזז את היכולות. יש כאן צורך, יש כאן התכוונות, יש דרך. זה לא למחר בבוקר, אבל זה שינוי רבולוציוני".
באיזה שלב נמצא פיתוח מיירטי הלייזר?
"הלייזר כבר בכוח מלא. זה מאחורינו. יהיה ניסוי חשוב מאוד בתחילת הרבעון הקרוב, וברגע שרואים שהוא יעיל ליירוט בטווחים קצרים, יוצאים להצטיידות ראשונה. בין שנה וחצי לשנתיים, נציב מערכת כזו בעוטף עזה. הלייזר הוא שיפור רציני, קפיצת מדרגה ביכולת של כיפת ברזל ליירט סמוכי גדר. ועם סיום הפיתוח הוא יביא גם להוזלת עלויות, כי למעשה הלייזר נותן לנו כמות אינסופית של מיירטים".
כיום מתגורר בר ביישובי גדרות, לא רחוק מאשדוד. הוא נשוי לטל, והשניים הורים לארבעה: שני בנים (22 ו־20) שמשרתים בחיל האוויר, ושתי בנות (15 ו־11). הוא נחשב למפקד צנוע, שמפגין מנהיגות שקטה, ויתרונו בכך ששירת בתפקידי הפעלת כוח בחיל האוויר. "הוא מבצעי מאוד וחד", אומר טייס קרב בכיר במיל', ששירת שנים לצד בר, "אבל גם איש של אנשים. מרגיש אותם, מטפל ייעודית כשצריך. להגיד שאני רגוע שהוא מקבל את הפיקוד על החיל בתקופה כל כך מתוחה ורגישה, זה אנדר־סטייטמנט. הייתי איתו בלא מעט משימות, וראיתי מקרוב עד כמה הוא מאוזן ומסוגל לעמוד בלחצים".
באוויר, אלו תכונות שלפעמים הן ההבדל בין לחזור הביתה, לבין, חלילה, אסון. זה קרה לבר לא פעם. "היה לי אירוע ורטיגו (כינוי לתופעה שבה הטייס אינו מזהה שהוא בעצם טס הפוך) מאוד מפחיד, שרק בזכות הנווט שלי הסתיים בשלום", הוא משחזר. "זו הייתה גיחה באזור עזה, ומה שקרה היה שהקדימו את הזמנים שלה. לא שמתי לב שעשיתי תמרון שמתאים ליום בתאורת לילה, ואז הסירות בים נראו לי כמו כוכבים. התהפכו לי השמיים והקרקע והייתי באזור הדקה וחצי בוורטיגו, אבל הנווט הציל אותי. יש יתרונות למטוס הדו־מושבי".
מלבד הכשרתו כטייס אף־16 ואף־15, יחל ממש בימים אלה בר גם בהסבה נוספת, הפעם לטיסה על האף־35 ("אדיר") המטוס המתקדם ביותר של החיל. בין לבין הוא הפך גם למפעיל כטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק). "עשיתי את הקורס עם החניכים, ואפילו קיבלתי את הסיכה", הוא מצביע בגאווה על צד ימין של חולצתו. "עשיתי איתם מבצעים. זו גישת הפיקוד שלי. רציתי לחוות מיד ראשונה. איך אני יכול לבקר פעילות מבצעית כלשהי, בלי שאני מכיר בעצמי מקרוב את הקשיים? את היכולות? כטמ"מ הוא פשוט קוקפיט שמרוחק מגוף המטוס. אתה רואה את הזווית הרחבה".
גם בישראל וגם באיראן הולך ועולה השימוש בכטמ"מים. האם אנחנו קרובים לסיום עידן המטוסים המאוישים?
"מה פתאום? אנחנו נראה יותר ויותר מערכי קרב שיעברו לטיסה היברידית (שילוב של מטוסים מאוישים לצד כטמ"מים), אבל זה יקרה לאורך שנים. כשאתה חושב על בניין כוח, אתה לא חושב על מטוס אוטונומי שיידע לתקוף במעגל שלישי. במבנה טיסה יש מטוסים שיש להם משימות אוטונומיות, שבתוך הקוקפיט הלא־מאויש יהיה אפשר לבצע. אבל להיפטר מטיסה מאוישת לגמרי? אין שום סיכוי עד 2050. יהיה מבנה היברידי, אבל גם זו התפתחות שתיקח כמה שנים ותיגרר משלב לשלב".
"מה שנסדק לאחרונה, בתקופה שבה דיברו על הפנסיות, זה קומה שלא הגענו אליה. לפרום מארג בין חייל למפקדו? בין קצין לנגד? זה לא היה פה מעולם. זו הייתה הפעם הראשונה שאני, כמפקד בכיר, חשתי שאני צריך לתרץ בגלל שנשארתי בצבא. כאילו שאני שודד את הקופה הציבורית"
הפגישה עם בר נערכת זמן קצר אחרי הדיווח ב"וושינגטון פוסט" על אודות שתי תקיפות שביצע חיל האוויר בסוריה להשמדת מתקני נשק כימי. בר אינו מתייחס לדיווח הספציפי, אך לגבי הפעילות מול סוריה הוא אומר: "כל הסקפטים שאמרו שזו טיפה בים מול הנחישות לייצר 'חיזבאללה 2' בסוריה, התבדו. חזון סולימאני (קצין משמרות המהפכה שהיה אחראי על ההתבססות האיראנית בסוריה) קרס. וצריך להמשיך בכך. כמות השחקנים שמעורבים פה במשוואה בתוך סוריה היא גדולה, וצריך לדעת מתי לפעול, נגד אילו מטרות, איפה הרוסים, לעבוד עם השותפים באזור. כך צריך להתקדם. עם נחישות. בתחום ההתבססות האיראנית בסוריה יש פוטנציאל אמיתי לגיים־צ'יינג'ר. בתחום האמל"ח האסטרטגי יש עיכוב, שיבוש, מניעה. אנחנו צריכים להמשיך ולפעול כדי לראות שחופש הפעולה שלנו שם נשאר, ובהחלט מנסים לאתגר אותנו.
"וזו הסיבה", הוא מוסיף, "שצריך לתת לצה"ל משאבים ואת הרוח הגבית הנכונה. להבין שמשרתי צה"ל הם חלק מהאזרחים. מה שנסדק לאחרונה, בתקופה שבה דיברו על הפנסיות, זה קומה שלא הגענו אליה. לפרום מארג בין חייל למפקדו? בין קצין לנגד? זה לא היה פה מעולם. אוי ואבוי לנו אם כל אחד מאיתנו לא ירצה שהמ"פ הכי טוב הוא זה שיישאר בצבא. התקופה הזו הייתה הפעם הראשונה שאני, כמפקד בכיר, חשתי שאני צריך לתרץ בגלל שנשארתי בצבא. כאילו שאני שודד את הקופה הציבורית".
ובכל זאת, הביקורת הייתה לגיטימית. תקציבי ענק, פנסיות תקציביות, דיון אם צריך לשמור על מודל צבא העם או צבא עצמאי.
"צבא העם צריך להישמר. מותר שיהיה דיון אותנטי ופתוח, שהכל יהיה על השולחן. אנחנו לא מושלמים, ומותר שתהיה ביקורת. הביקורת תורמת, אבל היא לא צריכה לפרום".
