מהאולפנים ומטורי הפרשנות עולה קריאה נרגשת למפלגות העבודה ומרצ: הניחו את האגו בצד והתאחדו. למען הגוש, למען השמאל, למען האומה. נניח לשאלה אם זה בריא לתקשורת שהפולמוס מתבטא בהתערבות פעילה ואף רגשית ממש של עיתונאים, יותר מכל סוגייה מפלגתית אחרת. מעולם לא שאלו רבים כל כך "אבל מה ההבדל ביניהן" מבלי שעסקו בהבדלים המזעריים בואכה מיקרוסקופיים בין מפלגות אחרות. לו היה זה חלק ממהלך לייצוב המערכת כולה באמצעות הפחתת מספר המפלגות, ניחא. אבל הלחץ על שרת התחבורה מרב מיכאלי והמנהיג/ה הבא/ה של מרצ הוא געוואלד המודע היטב לגעוואלדיותו.
אפשר להבין מנין נובעת האובססיה: אימת אחוז החסימה והתוצאה הוודאית במקרה של כישלון - ממשלת 61 לבנימין נתניהו - הן סיבה מצוינת להיכנס לפאניקה. ובכל זאת, הזלזול בטענות נגד האיחוד תמוה וגם מדיף ריח של התנשאות, שבמקרה או שלא מגיעה בעיקר מכיוון גברים שאף פעם לא הצטיינו בסבלנות יתר למיכאלי ולזהבה גלאון (או נשים בפוליטיקה בכלל). אמנם עדיף לשבת שעות בפקקים מאשר להתמודד עם החשיבות העצמית של מיכאלי, למשל, אבל בנושא הזה הטיעונים שלה לגיטימיים וכבדי משקל.
ראשית, הנה ניסוי שבאמת נכשל: הלחץ על עמיר פרץ להתמזג עם מרצ לא הניב הישג ואחד מהמנדטים, זה של אורלי לוי-אבוקסיס (שהגיעה מהחיבור של העבודה וגשר), נחת ישר בידיים של הצד השני. אמנם לא נראה שהפעם יש למישהו כוונה לצרף כוח נוסף מלבד שתי המפלגות, אבל כבר ניתנה הוכחה: הבוחרים לא מתרשמים מה"אחריות" בבואם להצביע, וממילא פרץ ואיציק שמולי היו חלק מהמהלך להקמת ממשלת נתניהו-גנץ, כזאת שיכולה בהחלט לקום גם אם יהיה איחוד בעבודה ובמרצ.
אבל מעבר לחישובים הקרים, העבודה ומרצ הן אכן מפלגות שונות. הניסיון לצייר אותן כגוף אחד הוא למעשה אימוץ הקמפיין האגרסיבי של הימין, שלפיו ממילא כל השמאלנים אותו דבר ולכן "לא מתערבים באיך שהשמאל מחלק את הקולות שלו". העבודה, בוודאי תחת מיכאלי, חותרת למרכז, היא הרבה פחות תזזיתית/עמומה ממפלגות המרכז המובהקות ויש לה גם כמה פרלמנטריות מצוינות, כמו אפרת רייטן, שראויות להתמודד על קול הבוחר.
מרצ, תחת כל הנהגה, היא עדיין ביתם של רבים בשמאל הציוני, בטח על רקע תהליך ההתבדלות הלאומנית של הרשימה המשותפת. לשתי המפלגות יש ח"כים וח"כיות בקצוות, אבל כך גם למפלגות אחרות. הפניית האצבע המאשימה כלפיהם מגיעה בדרך כלל מאנשים שחיו בכיף עם הפער (שהיה סגנוני בעיקרו, בטח עד ל"ממשלת השינוי") בין נפתלי בנט לבצלאל סמוטריץ'.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אם כך, נותרה שאלת הסיכון: האם בשם ההתעקשות של השמאל על מוצרים נפרדים ראוי להמר על עתיד המשטר? זאת בהחלט דילמה. מיכאלי נוטה לזלזל בה בראיונות ועדיף שתחדל, כי לבוחרות ולבוחרים מאוד אכפת מה יקרה ביום שאחרי ממשלת נתניהו-בן גביר. ובכן, אם סקרי עומק אכן יצביעו בעקביות שהמשך המצב הקיים גובל בחוסר אחריות, כמובן שהשכל הישר צריך לנצח. אבל העיקרון היה ונותר נכון: אם לתומכי השמאל חשוב לשמור על קיומו כגוף חי ונושם, כזה שיאתגר כל שלטון מהמרכז וימינה, אז שיתכבדו ויצביעו לפי צו מצפונם וידאגו לכמה שיותר קולות עבור המפלגות שמייצגות אותו.
גישת החיבור בכל מחיר מונעת התחדשות ומהלכים אמיצים ורק מגלגלת את הכדור הלאה. אם השמאל הציוני חפץ חיים, אולי כדאי לו להיגמל מהבלבול בין תרופה להנשמה מלאכותית.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
