לא בכל יום מוציא בג"ץ צו נזיפה באחד משופטיו, על אחת כמה וכמה במי שעומד בראשו. למען האמת, קשה למצוא תקדימים בנושא לא רק במשפט הישראלי, אלא בכלל. זה מסוג המצבים ששופטים נבונים לא יקלעו את עצמם לתוכם ומלכתחילה יעשו הכל כדי להימנע מהם. אלא שזה בדיוק מה שקרה השבוע. השופט נעם סולברג, ביושבו כבג"ץ, הורה לממלא מקום הנשיא עוזי פוגלמן, בתפקידו כראש המערכת השיפוטית, להגיש תגובה עניינית (!) לטענות נגדו , לאחר שעד כה הגיש תשובה עמומה בלי לטרוח אפילו לייצר מראית עין של תשתית עובדתית מספקת, כנדרש בחוק.
לא בכדי התקשו אפילו העורכים המנוסים ביותר בתקשורת לנסח כותרת מתאימה, ובמקום לכתוב "בג"ץ הורה לפוגלמן" כמקובל הסתבכו עם "סולברג לפוגלמן:", כאילו מדובר בעימות אישי בין שני שופטי עליון ולא בהחלטה די שגרתית של סולברג בכובעו השיפוטי שמבקר את החלטת פוגלמן החבוש בכובעו המינהלי (ולא השיפוטי) על פגיעתה בעקרונות היסוד של שלטון החוק והמינהל התקין.
גם בלי צו הנזיפה, פרשת אי מינוי נשיא לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מכה גלים כבר זמן רב בקהיליית המשפט. בקצרה: הוקמה ועדת איתור שהציעה מספר מועמדים. מהם בחר שר המשפטים אחד שאינו מקובל על מ"מ הנשיא, ולכן הוא מסרב להסכים לו (כנדרש בחוק). גם זה כשלעצמו מוזר. אותו פוגלמן שזועק בוקר וערב (בצדק בעיני) על הכורח למנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון ועל התוצאות הקשות שנגרמות למערכת המשפט בשל עיכוב המינויים לעליון, הוא שמונע בעצמו מינוי לאחד מבתי המשפט העמוסים ביותר שלנו (בית המשפט המחוזי, שחולש על כל הדרום), כשבניגוד לעליון אין בו אפילו ממלא מקום והשיתוק שנגרם לו עכב כך פוגע בצורה בלתי נסבלת באזרחים הזקוקים לו.
יש משהו משעשע בזה שעכשיו דווקא השופט סולברג (שמרן שמתנגד לשימוש המופרז בעילת הסבירות) יעשה בה שימוש דווקא כנגד פוגלמן (שהיה ממקדמיה האקטיביסטיים לאורך כל כהונתו)
כנגד התנהלות זאת הוגשה העתירה שטענה שהתנגדות פוגלמן אינה סבירה. בתגובה, נמנע פוגלמן מלחשוף את שיקוליו ורק ענה שהמינוי נמצא בגדר סמכותו ולכן אין מקום שבג"ץ יתערב בשיקול דעתו. תגובה מדהימה לכל הדעות, שבה למעשה הנשיא פוגלמן יוצא נגד עצמו כשופט שקבע באינספור הלכות מחייבות ש"סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד". הלכות שאפשרו לבג"ץ ולפוגלמן עצמו להכנס בנעלי ראש הממשלה, שרים, מנכ"לים וממנים אחרים ולבחון את סבירות מינוייהם. יש משהו משעשע בזה שעכשיו דווקא השופט סולברג (שמרן שמתנגד לשימוש המופרז בעילת הסבירות) יעשה בה שימוש דווקא כנגד פוגלמן (שהיה ממקדמיה האקטיביסטיים לאורך כל כהונתו).
כאמור, מ"מ הנשיא העז לתת תשובה ריקה מכל הסבר ובלי נסיון אמיתי להסביר את ההבדל בין המקרה הזה לאחרים למעט ציון שהייתה לו "שורה של נימוקים מערכתיים". מאחר שפוגלמן העביר את מרבית שנותיו בבג"צים, ברור שידע שהוא פועל לא כשורה - ובכל זאת עשה זאת. סביר, אגב, שהוא פשוט ביקש להימנע מחשיפת שיקוליו שיקימו עליו לא מעט שופטים (שתומכים במינוי המועמד של לוין). זה כשלעצמו מעורר שני חששות: האחד – האם פוגלמן לא הרגיש שדווקא כראשון השופטים, שמשמש מודל לחיקוי, הוא חייב להימנע מטריקים ושטיקים בתגובתו? והשני – האם סבר שיקבל "הנחת מקורב" ממי שחולק איתו מסדרון בקומת השופטים, ולכן הרשה לעצמו להתנהל ככה? שני חששות שמוטב היה שלא היו באים לעולם.
כך או כך, הפרשה מזכירה שוב את סכנת "מי ישמור את השומרים?" שמלווה את מערכת המשפט מרגע כינונה לפני אלפי שנים. איך נמנע מבית המשפט – שהוא שומר החוק העליון – להפר בעצמו את החוק כשזה משרת אותו. היא גם מלמדת על תבונת הניווט של מי שאוחז בהגה מערכת המשפט שלנו בימים שהמים מציפים כבר את סיפונה העליון וד"ל.
