גל הפיגועים לא נפסק, ומספר הנרצחים כבר חצה את המספר של כל שנה שעברה - ועומד על 35. לצד הקורבנות, ישנם גם מאות פצועים מהשנים האחרונות, שלא שילמו בחייהם, אך נותרו לאסוף את השברים ולהתמודד עם הצלקות הפיזיות, וגם הנפשיות. הם היו עדים למראות זוועתים, נאלצים פעמים רבות לעבור תהליך שיקום ארוך וקשה, ולחלקם נגדעו החלומות. זהו סיפורם.
"בשביל החלום שלי צריך עיניים"
שרף א-דין חמאייסי בן ה-21, תושב כפר סאלם שבעמק יזראעל, היה בדרכו ממשמרת לילה במקום עבודתו לעוד יום לימודים במכללה להנדסה, כשחלף בצומת מגידו, בזמן שהתפוצץ במקום מטען חבלה תקני רב-עוצמה שהטמין מחבל של חיזבאללה שחצה את הגבול מלבנון. הוא נפצע באורח אנוש, אושפז במשך כחודש בבית החולים רמב"ם בחיפה, ואיבד את מאור עיניו.
"החלום שלי להיות הנדסאי בניין נמוג, כי בשביל זה צריך עיניים. היום אני לא יכול לנהל ולא לקרוא תוכנית בניה", סיפר הצעיר בכאב. "אני ישן, קם, יושב ליד הטלפון. אבא שלי חוזר מהעבודה אז יושב לידו, ואם חברים באים אני יושב לידם. אני חייב להעביר את הזמן. מה אני אעשה? אני אמות? אני מרגיש שזה היה נס גדול שנשארתי בחיים".
א-דין חמאייסי שיתף כי הוא "יושב כל היום בבית, ויוצא ממנו רק לטיפולים רפואיים. מאז הפיגוע יצאתי פעמיים לבית קפה בחדרה עם אחי, והיה לי מאוד קשה. אני לא מסוגל להתנהל". הוא דיבר על חייו הקודמים בגעגוע רב: "לפני הפיגוע הייתי לומד ועובד, יוצא ופוגש חברים. הייתי כל הזמן בתנועה, רגע אחד לא נחתי. עכשיו אני לא יודע מה אני אעשה. משעמם לי, ורוב הזמן אני לבד - אני לא מתרגל לזה".
"כמו הפיגוע, גם את השיקום נעבור ביחד"
אלראי קאפח בן ה-37, תושב נוקדים שבגוש עציון, נפצע באורח קשה בפיגוע ירי ליד צומת תקוע לפני כחודש. בפיגוע נפצעו גם שתי בנותיו של אלראי שהיו איתו ברכב - אביגיל (9) ורחל (12). "בפיגוע ממש נתתי להן יד ואמרתי להן שיהיה בסדר. היה לי חשוב לעשות את זה כבר מהרגע מהראשון, זה רגעים שפשוט יוצאים ממך", סיפר קאפח על האירוע הטראומטי. "הרגעים הראשונים היו מאוד קשים מבחינת המחשבות קדימה, לא ידעתי אם אחזור בחיים מהסיפור הזה".
לאחר הניתוח האחרון שעבר, קאפח השתחרר מבית החולים וכעת הוא נמצא בשיקום בביתו, ולדבריו הוא "מתאושש לאט לאט". לדבריו, "יש את התחושה בגוף, שיש לו את הכאבים שלו, ולצידה הפן הנפשי - שצריך עוד לעכל ולהתמודד איתו. קשה לי להגיד מה קשה יותר".
הוא הסביר את דבריו, ואמר כי "יש התמודדויות בעשייה היומיומית, למשל כאב כשאני מרים את הבן שלי, אבל הפן הנפשי הוא כל הזמן. עולים זיכרונות, מחשבות, מראות ותחושות קשות. מחשבה על הבנות שהיו איתי באוטו, איך הן חוות את זה ואיך לטפל בהן". קאפח הוסיף: "מקווה שאתאושש, אבל בנפש בטח ייקח יותר זמן".
מאז הפיגוע, אשתו של קאפח לוקחת אחריות רבה על טיפול הבנות, שראו את אביהן נורה, ואף נפצעו באורח קל בעצמן בפיגוע. "היא מכוונת לאן שצריך – בין אם זה טיפול רגשי, או התערבות אחרת", סיפר. "גם מרכז חוסן יצר איתנו קשר ומאוד דואג לנו, וביטוח לאומי מציע גם אפשרויות לטיפול. כל פעם עוד משהו מתווסף – זה תהליך. צריך לעטוף אותן ולראות שהן בסדר".
האב סיפר איך אשתו לקחה את בנותיהן שנפצעו שוב לזירת הפיגוע. "זה היה מאוד חשוב וחזק, והיו שם גם חיילים שהתלוו, והמח"ט", ציין קאפח. "מצד אחד אתה לא רוצה לגעת בקושי, אבל דווקא כשמדברים על הדברים ונוגעים בקושי זה נותן כוח. זה יכול להיות גם מלווה בבכי וחרדה, אבל עוברים את זה ביחד ומעבדים את זה ביחד".
הוא הוסיף כי "עברנו את הפיגוע יחד, וגם את השיקום נעבור יחד. יש לי עוד שיקום ארוך, אבל הביחד המשפחתי עוזר. זה נותן לי כוח לטפל בבנות שלי. עצם זה שאנחנו יושבים בסלון ומדברים על המקרה - איך היה ומה היה – זה כשלעצמו גם מרפא".
"השתניתי מאז הפיגוע"
מוראל ניקר בן ה-28, איש הביטחון של ההתנחלות עלי שבבנימין, חיסל את אחד המחבלים שרצחו ארבעה אזרחים ישראלים בפיגוע הירי ביישוב ביוני האחרון, ונפצע באורח קשה בעצמו. במהלך קרב היריות מול המחבל, הוא ספג שני כדורים, ומאז הפיגוע נמצא בשיקום.
"לפני כמה שבועות, כשהייתי על כיסא גלגלים, ראיתי את הבת שלי הקטנה שוכבת על הספה ועוד רגע עומדת ליפול. באתי לקום אליה כאינסטינקט, אבל לא יכולתי, ואז היא נפלה. לא יכולתי לעזור לה", סיפר ניקר, נשוי ואב לשניים. כרגע הוא עובר טיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע במכון מיוחד, והוא גם נאלץ לבצע תרגילים כל יום בבית.
ניקר כבר עבר מכיסא גלגלים לשימוש בקביים, והוא מקווה שבעוד כחמישה חודשים הוא כבר יוכל לחזור לפעילות מלאה. "אני מתחיל עכשיו לחזור לעשות את רוב התנועות, אבל עדיין את היד אני לא יכול לגמרי לסובב. גם הרגל עוד צריכה תמיכה", אמר.
אבל הקשיים הם לא רק פיזיים, כך לדברי ניקר. "השתניתי מאז הפיגוע. לפני כמה זמן הייתי בעופרה ושמעתי ירי מאחד הכפרים כנראה, ומיד נדרכתי. הגוף שלי הגיב בצורה אחרת. זה לא היה לי בעבר", שיתף. "צריך לזכור גם את הפצועים, לא ראיתי שסופרים את הפצועים בדיווחים".
עם זאת, הוא ציין כי הוא "בטוח שכל אנשי מד"א, והצעירים שראו את המראות הקשים של ההרוגים, נשרטו יותר ממני". בהקשר הזה הוא התייחס גם לשיראל בת ה-12, שנכחה ברכב בזמן שאמה בת שבע נגרי נרצחה אתמול בפיגוע הירי בהר חברון. "כשהבנתי שברכב הייתה ילדה בת 12, הבנתי שצפויה לה התמודדות קשה", ציין ניקר.
לדבריו, "אם השב"כ לא היה חזק, היינו חוטפים עוד עשרות פיגועים. ראיתי שהם סיכלו כמעט 400 פיגועים השנה. זה מספרים מטורפים, אין כאן הרתעה". הוא הוסיף כי "חייבים לעשות משהו, לשנות. לפעול אחרת. מול טרור אסור לפחד, גם אם זה אומר להציב מחסומים ולבצע בידוקים. גם אם חפים מפשע ייפגעו מזה ויתארך להם הזמן בדרכים, את המצב הזה אסור להמשיך".
"הרגשתי חלק מהחברה בישראל, בפיגוע הבנתי שלא"
סבה קידן בת ה-31, שעלתה לארץ לפני 16 שנים מסודן, נפצעה באורח קשה בפיגוע שהתרחש בחודש שעבר בשכונת נאות אפקה שבצפון תל אביב. קידן הייתה אז בהיריון בחודש שישי - ואיבדה את עוברה בעקבות הפציעה הקשה. היא הייתה מספר ימים בטיפול נמרץ, וכעת היא נמצאת במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב. החוק בישראל לא מאפשר להכיר בסבה כנפגעת פעולות איבה מאחר שנכנסה לארץ שלא כחוק, על אף שמאז מעמדה הוסדר והיא קיבלה אשרת עבודה.
"בן הזוג שלי אזרח ותמיד הרגשתי חלק מהחברה בישראל, אבל דווקא בפיגוע הבנתי שלא", סיפרה קידן בכאב. "חשבתי שאשאר כאן לתמיד, ועכשיו לא מוכנים להכיר אותי כנפגעת פעולות איבה. קוראים לזה תאונת עבודה". כמה חדרים ליד קידן, מאושפזת אישה נוספת שנפצעה באותו פיגוע - וכן הוכרה כנפגעת פעולות איבה.
"אני כבר חודשיים לא עובד. אנחנו מנסים למצוא בית בקומת קרקע שיהיה נגיש, שהיא תוכל לחזור הביתה קצת בסופי שבוע, אבל אנחנו לא מוצאים משהו שנוכל לשלם עליו", סיפר דסי. "עליתי לארץ בגיל 20 מאתיופיה, אני יהודי, עשיתי צבא, אני משלם ביטוח לאומי, ואני לא מקבל את מה שמגיע לי".
על רגעי הפיגוע סיפרה קידן כי "יצאתי מהעבודה ב-13:30 והלכתי לתחנת אוטובוס לכיוון הבית. מישהי הציעה לקום כי היא ראתה שאני בהיריון אבל אמרתי לה שגם היא נראית עייפה והכול בסדר - ואז המחבל נכנס בי ישר בבטן". לדבריה, "ביום של הפיגוע לא הרגשתי טוב כל כך, ודסי אמר לי לקחת חופש. נכנסה לי משכורת יום קודם ולא היה לי נעים להבריז, אז הלכתי לעבוד בכל זאת".
קידן גילתה שאיבדה את עוברה רק שלושה ימים לאחר הפיגוע, כשהתעוררה. "התעוררתי אחרי כמה ימים וחשבתי שזה קרה באותו יום. לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי, להבין שאיבדתי את התינוק", שיתפה. לדברי בן זוגה, "היא התקשרה אליי מהאמבולנס ואמרה שהייתה בפיגוע. חשבתי שזה משהו בקטנה, כי היא דיברה איתי. רק כשהגענו לבית חולים הבנו מה קרה".
שתי רגליה של קידן שבורות, והיא משתמשת בכיסא גלגלים. יש לה עוד שיקום ארוך לפניה, גם פיזי וגם נפשי. "אני מתגעגעת ללכת ברגל ולהרגיש עצמאית. אני אוהבת לזוז הרבה, לא אוהבת לשבת. אני מתגעגעת לבשל לבן שלי, לבן זוג שלי", סיפרה קידן. "לא סיפרתי עדיין למשפחה שלי שבסודן על מה שקרה. גם המצב שם קשה ואני לא רוצה שהם ידאגו לי. אני דואגת להם מאוד".
כעת, הזוג רוצה לשקם את המשפחה שלהם, ולשם כך הם פתחו במימון המונים על מנת שיוכלו למצוא דירה מונגשת, בה יוכלו להמשיך ולגדל את בנם בן העשר. "זה קשה לבקש עזרה, אבל אין לנו ברירה", סיכמה קידן.
"השיקום זה החזרה לחיים"
אהרון יהודה אימרגרין בן ה-28, תושב היישוב רכסים הסמוך לחיפה, נפצע באורח קשה לפני כשנתיים בפיגוע בעיר העתיקה בירושלים, שבו נרצח אלי קיי. לאחר הפיגוע, אימרגרין היה מאושפז במשך שבוע בטיפול נמרץ, עבר ארבעה חודשים וחצי של שיקום, וכיום מתנייד בכיסא גלגלים. "אחד הכדורים פגע בי בחוט השדרה ובגלל זה אני משותק", סיפר אימרגרין. "פחות או יותר הצלחתי לחזור לשגרה, אבל עוד לא מצאתי את הבית שיתאים לי בדיוק. אבל זה לוקח זמן, בלי לחץ".
על השיקום שעבר בבית החולים שיבא תל השומר, סיפר אימרגרין כי עבר "פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, פסיכולוגים", אך ציין כי "עיקר השיקום התחיל אחרי שיצאתי מבית החולים". לדבריו, "מפציעה כזאת השיקום זה החזרה לחיים ולחברה. יש כאלה שמתביישים במצב שלהם על כיסא גלגלים. אני בבית הלוחם של נכי צה"ל, שם יש לי קבוצת כדורסל שאני משחק בה, זה מה שאני עושה מבחינה גופנית כדי לשמור על הכושר".
בכל הנוגע להתמודדות הנפשית, אימרגרין סיפר כי שם דווקא היה לו קל יותר. "הצלחתי להתמודד עם זה מאוד טוב. זה בזכות המשפחה שתמכה והייתה לצדי, ובזכות אשתי שהתחתנתי איתה שנה לפני הפיגוע, והייתה איתי בלי שום ספקות מהשנייה הראשונה", סיפר. "בנוגע לזיכרונות מהפיגוע, אני אישית לא סובל מפוסט-טראומה מהאירוע עצמו, נכון להיום לפחות".
עם זאת, אימרגרין מכיר רבים שנמצאים במקום נפשי נמוך הרבה יותר מאז שנכחו בפיגוע. "הייתי בכנס, סוג של שלושה ימי גיבוש, של נפגעי פעולות איבה. יש אנשים שהיו 100 מטר ממקום הפיגוע, ואפילו לא נפצעו, אבל הם סובלים מ-100% נכות של פוסט-טראומה. אלה דברים שאנשים לא מבינים", סיפר.
לדברי אימרגרין, זה שהוא נמצא במקום יחסית טוב מבחינה נפשית "זה משמיים, זה ממש נס". הוא הוסיף כי "אחרי שראיתי כמה זה יכול להשפיע על החיים ועל הלילות של האנשים, אני מבין שניצלתי כאן מעוד סוג של פציעה". לדבריו, "גם כשאני הייתי שומע על פצוע קשה בפיגוע, אז הייתי אומר 'בקרוב הוא יתאושש', אבל אנשים סוחבים איתם לכל החיים את הפגיעות. זה לא משהו שנגמר".
הוא הוסיף כי "צריך שתהיה מודעות. בפיגוע שיש בו שלושה פצועים, אנשים אומרים לעצמם 'בסדר, עוד פיגוע', אבל בשביל הפצועים זו טרגדיה ואפילו נכות לכל החיים".
"10 שנים לא יכולתי לראות שריפה"
בין הגורמים בהם נעזר אהרון יהודה אימרגרין, נמצא גם ארגון נפגעי פעולות האיבה. יו"ר הארגון, אייבי מוזס בן ה-73, הוא נפגע פעולות איבה בעצמו - שאיבד את אשתו עופרה, שהייתה בהיריון מתקדם, ובנו טל בן ה-5, בפיגוע ב-1987. מוזס ומשפחתו היו בדרכם לקניות לפסח מאלפי מנשה, ומחבל מן הכפר הסמוך השליך למכוניתם בקבוק תבערה.
"קפצתי והוצאתי את הילדים, ואז קפצתי להוציא את אשתי - אבל לא הצלחתי", סיפר מוזס. "עברנו שנה של טיפולים קשים בכוויות, השתלות עור וגיהינום. הבן שלי טל עבר 18 ניתוחים, אבל מת תוך כדי הטיפולים מהפציעה".
מוזס סיפר על ההתמודדות עם הטראומה: "במשך 10 שנים לא הייתי יכול לראות שריפה, ואפילו לא להריח מנגל. עד שאמרתי לעצמי שאני חייב לעבור את השלב הזה". לדבריו, "בוודאי שאני נזכר בדברים ובאובדן. יום ההולדת של האישה או שהילד לא הגיע לבר מצווה - זה תמיד יהיה קיים. אבל היום כבר הצלחתי לטפל בעצמי".